הצימוד של טום הנקס וסטיבן ספילברג מגיע עם מוניטין טיטני שקשה להתווכח איתו. השניים עבדו יחד על "להציל את טוראי ריאן" הקלאסי, הנקס מהצד של המשחק וספילברג מצד ההפקה והבימוי, סרט שמכיל את אחת מסצנות המלחמה הריאליסטיות ביותר שנעשו אי פעם בקולנוע, בטח החלוציות שבהן מבחינת רמת ההפקה, להלן הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. העבודה יחד פתחה להם את התיאבון לסרטים מהסוג הזה. בהמשך הם הפיקו יחד את הסדרה "אחים לנשק" (HBO), סיפורה של יחידת מילואים אמריקנית שצנחה בצרפת ביום הפלישה, וב- 2010 חזרו לזירת האוקיינוס השקט עם "הפסיפיק" (גם היא ב-HBO), והעמידו במרכז הסדרה את חיילי המארינס שלקחו חלק בהתנגשות הראשונה עם הכוחות היפנים.
"אדוני האוויר" – טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
עכשיו, יותר מעשור מאוחר יותר, מגיעה החוליה הבאה בשרשרת - "אדוני האוויר" (Masters of the Air), שאומנם החלה את דרכה ב-HBO אבל מצאה את ביתה דווקא ב-אפל TV פלוס (שני פרקים כבר עלו ובכל יום ו' יעלה פרק נוסף). הסדרה מלווה את טייסת הפצצה 100 של חיל האוויר האמריקני, שהשלימה משימות רבות מול האויב הנאצי באירופה אבל גם ספגה לא מעט אבדות (177 מטוסים ויותר מ-700 חיילים), בין היתר בעקבות ההתעקשות של האמריקנים לבצע את המשימות שלהם דווקא לאור יום. סימני ההיכר של הסדרה הם אותם סימנים; הפקה בתקציבי ענק, התבססות על סיפורים אמיתיים והקפדה על ניואנסים שהם תוצאה של תחקיר יסודי לעילא, אובססיה לפרטים, ריבוי דמויות (כי כמו בקבוצת כדורגל, השחקנים מתחלפים אבל הגיבורה האמיתית היא הטייסת עצמה), סצנות ריאליסטיות מאוד ובומבסטיות אמריקנית שהיא כבר עניין של טעם - יש מי שמוקסם ממנה ויש מי שיגלגל עיניים.
3 צפייה בגלריה
סצנות ריאליסטיות מאוד ובומבסטיות אמריקנית. מתוך "אדוני האוויר"
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
האמת היא שכל סדרות המלחמה של הנקס וספילברג הן עניין של טעם. בצער יש לומר, יש מספיק קיטוב בעולם שמספיק לעוד כמה מלחמות עתידיות, אבל גם הסדרות של הצמד הזה אוצרות בחובן פוטנציאל לפילוג. חובבי הז'אנר ייצמדו למסך, יהופנטו אל שחזורי הקרבות המרהיבים והמותחים, יזדהו עם ההדמיה הקלסטרופובית (והמרשימה באמת) של האירועים שמתרחשים בתוך תאי הטייס ובשאר חלקי המטוס, יוקסמו מהאחווה הגברית של הלוחמים, נוגהים בהילת הטייסים, החל מרגעי הכאב המודחקים והאובדן, שמי כמונו יודעים - אין שום דרך להתחשל מולו, ומההיצמדות העקשנית של היוצרים להפקה שהיא על גבול הדוקו.
3 צפייה בגלריה
אובר-דוז מדיווחי מלחמה אמיתיים ומפורטים שאנחנו חווים על בסיס יומי. מתוך "אדוני האוויר"
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
הקבוצה השנייה (אליה בעוונותיי אני משתייכת) לא תבין על מה המהומה. אולי זה קשור גם לאופי התקופה שאנחנו חיים בה ולאובר-דוז מדיווחי מלחמה אמיתיים ומפורטים שאנחנו חווים על בסיס יומי, אבל מבחינתנו מדובר בתשעה פרקים מושקעים להדהים, בעיקר בתחום האפקטים הממוחשבים שמדמים את הקרבות האוויריים, שרובם מוקדשים לקשקשת גברית של טייסי קרב, חלקם לקלישאות צבא ומעט מידי מהם לדרמה אנושית. בטח יחסית ל"אחים לנשק", שגם היא נשענה בעיקר על תיאור ריאליסטי של הווי לחימה והניחה לו לדברר את עצמו, אבל העמיקה אל החיבורים האנושיים והשאירה אחריה דמויות זכירות. נכון, יש זה משתפר עם התקדמות העונה, מתווספות דמויות שמביאות ערך נוסף לדרמה (כמו רוברט "רוזי" רוזנטל, חובב הג'אז היהודי שמגלם נייט מאן, שמספק את הזווית היהודית מול האויב הנאצי), אבל אופי הסדרה נותר יותר דומה לדיווח ופחות ליצירה מתפתחת עם אמירה. הפעם תסתפקו בעיקר בהרבה "האנג אין דר, בויז", סטריאוטיפים על בריטים וגרמנים ומעילים מגניבים של טייסים משנות ה-40.
את הסדרה מקריינת אחת הדמויות - נווט בשם הארי קרוסבי, שסובל מבחילות קשות בכל פעם שהוא ממריא. קרוסבי הוא אולי הדמות היחידה שמגלה תכונות אנושיות במהלך הסדרה, והמלחמה דרך העיניים שלו היא קצת יותר משחזור קרבות המוני. ושתי הדמויות המובילות שלה הן גייל "באק" קלבן (אוסטין באטלר, שהיה זקוק לאימוני דיבור כדי להיפטר מהמבטא שאימץ בסרט "אלביס", שצילומיו הסתיימו שלושה שבועות לפני שהחלו צילומי "אדוני האוויר"), וג'ון "באקי" איגן (קאלום טרנר). שניהם הצטרפו לטייסת באמצע 1943 והלחימה מעל אירופה הייתה ההתנסות הראשונה שלהם בקרבות אמיתיים.
3 צפייה בגלריה
אופי התקופה הופך סדרות כמותה לכובשות פחות. מתוך "אדוני האוויר"
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
בהתבסס על ספרו של דונלד מילר מ-2006 בעל אותו השם, שעובד לתסריט על ידי ג'ון אורלוף, ושעל הבימוי בהפקה חתומים ארבעה במאים שונים - קארי ג'וגי פוקונאגה (שביים את העונה הראשונה של "בלש אמיתי" ואת "לא זמן למות", וגם הואשם בשנה שעברה בהטרדה מינית על ידי מספר נשים שעבדו איתו), הוביל את ארבעת הפרקים הראשונים, ואחריו הגיעו אנה בודן וריאן פלק ("קפטן מארוול"), די ריס וטים ואן פטון ("הסופרנוס", "משחקי הכס"). ברור לי שאי אפשר שלא להתפעל מהאיכות הקולנועית האפית של "אדוני האוויר", ושבעיני לא מעט צופים היא מתפרשת אוטומטית כאיכות טלוויזיונית (לא שיש משהו לא בסדר בזה).
אולי זה אופי התקופה שאנחנו נמצאים בה, שהופך סדרות מלחמה ריאליסטיות מסוגה של "אדוני האוויר" לפחות כובשות או סוחפות. אולי עלילותיהם של בחורינו הטובים במלחמת העולם השנייה מרגישים כמו פזילה צורמת מהמלחמה הנוכחית, שדיווחים קורעי לב לגביה עטים עלינו מכל כיוון ותוצאותיה אינן מסתכמות במשחקי CGI. יסלח לי האל הטוב, ויסלחו לי ספילברג והנקס מכובדיי, הפעם אני אשאיר את "אדוני האוויר" למשוגעים לדבר, ואסתפק במסיבת עיתונאים עם עידן עמדי.
