"פליאצ'י" ("ליצנים" באיטלקית), היא פסגת יצירתו (מ-1892) של המלחין האיטלקי רוג'רו ליאונקוואלו. זו אופרה קצרה ונוגעת ללב שבמרכזה ליצנים עצובים על קו התפר שבין טרגדיית חייהם הממשיים לבין קומדיית חיי הבמה שלהם. ההפקה שראינו אמש (א') היא הפקה ישראלית חדשה ומקורית לגמרי, פרי יצירתה של הכוריאוגרפית ענבל פינטו. לבד מהמוזיקה, פינטו עשתה בהפקה הזו כמעט הכול: היא ביימה את האופרה ויצרה את הכוריאוגרפיה, עיצבה את התפאורה, את התלבושות והאביזרים ויצרה ערב נפלא עם הפקה מקורית ומענגת של אופרה קצרה ומושלמת.
ההפקה הזו היא הישג עצום לפינטו, שרוב חייה עוסקת במחול, אך הפעם היא מפגינה מבחר כישורים גדול במיוחד, שופעי יצירתיות, מיומנות ודימיון. וזה נכון לא רק לקונספט הבימוי שלה אלא גם חזותית (תפאורה מרשימה, תלבושות מרתקות), וכמובן גם תנועתית. פינטו מתאימה לעולם האופרה כי היא יודעת לצקת בו רעננות עדכנית, ועם זאת אינה חורגת ממוסכמותיה של האומנות השמרנית הזו. הכוונה הייתה להעלות את האופרה הזו כבר לפני שלוש שנים, אלא שאז הגיעה הקורונה, והאופרה הישראלית נסגרה זמנית. כך זכתה פינטו לעוד שנתיים של הכנות, מה שבוודאי הועיל לה.
- עוד בערוץ המוזיקה:
אופרה של החיים האמיתיים
"פליאצ'י" הוא מחזה שבתוך מחזה. זהו סיפור על בעל מבוגר שקנאתו לרעייתו הצעירה והנחשקת גוררת סוף נורא. קָניוֹ הוא שחקן ומנהל להקת נודדת המעלה מופעי קומדיה דל-ארטה. קָניוֹ אחוז קנאה לאשתו, השחקנית הצעירה נֶדַה, ולנו מסתבר שלא בכדי. יש לה מאהב בכפר, סִילְבִיוֹ, והיא מתכוונת לברוח עמו באישון לילה. גם אחד משחקני הלהקה, טוֹניוֹ הנכה, חושק בה, אלא שהיא דוחה אותו בבוז. תוכניתם של זוג הנאהבים נגלית לטוֹניוֹ הדחוי והוא רץ להלשין לבעל.
וכעת עולה הצגה שבתוך ההצגה. ובקומדיה, שהשחקנים מעלים, מתרחשת עלילה מקבילה לזו שמתרחשת בחייהם האמיתיים: קָניוֹ משחק בקומדיה בעל מקורנן; נֶדַה, אשתו בחיים משחקת את רעייתו שמנהלת בסתר רומן, וכמו ב"מציאות" היא מתכוונת לברוח עם מאהבה באישון הלילה. אלא שתוך כדי המופע חורג קָניוֹ מתפקידו בהצגה ל"תפקידו" בחיים. ואחוז חמת זעם הוא שולף סכין ודוקר את אשתו למוות ובהמשך גם את מאהבה.
הקומדיה הייתה לטרגדיה
"פליאצ'י" היא אחת מאופרות ה"וריזמו" הנודעות ביותר. ה"וריזמו" ("אמת") הייתה גישה מהפכנית באופרה של סוף המאה ה-19. בשונה מהאופרות הקלאסיות והרומנטיות עד אז, שהתמקדו בקול הווירטואוזי ("בּל קאנטו") ובסיפורים דרמטיים גדולים מהחיים, אופרות ה"וריזמו" עסקו בחיים האמיתיים ובסיפורים על אנשים בשר ודם, בדרך כלל מהעולם הכפרי, הפשוט.
לאונקוואלו פותח את האופרה שלו בפרולוג שבו הוא פורס את האני מאמין של ה"וריזמו" והוא אומר (שר) בערך כך: "אני כאן כדי לומר לכם שהדמעות שנזיל כאן הערב, דמעות אמת הן, לא דמעות סרק. והסבל שתראו על הבמה אינו משחק. והאהבה שבה תחזו היא כפי שבני אדם אוהבים. אז צופים יקרים, אל תביטו רק בתלבושות הליצנים שלנו, אלא הביטו אל תוך נשמותינו. כי גם אנחנו בשר ודם ומה שנעלה בפניכם הוא 'פיסת חיים' קטנה ואמיתית".
וכדי להמחיש את "פיסת החיים" הזו עשתה ענבל פינטו שני דברים בולטים: ראשית היא מעלה על הבמה חבורת רקדנים-ליצנים שמשמשים מעין הד תנועתי לשירה שמתבצעת בקדמת הבמה. כך למשל כשנֶדַה שרה על שאיפתה להשתחרר מכבלי נישואיה המצמיתים ומדמה עצמה לציפור, אנחנו רואים ברקע את תעופת רקדניה של פינטו כשהם ממחישים-מעצימים את חלומה של נֶדַה. ושנית – פינטו חייבה את הזמרים שלה לזוז. כלומר להתבטא לא רק בשירה אלא גם במחוות גוף, במשחק של ממש, אפילו לרקוד. לא חזון נפוץ בדרך כלל בבימוי אופראי מסורתי. כמובן שלא כל הזמרים מסוגלים להתמודד כהלכה עם המימד התנועתי, אבל הסך הכל הוא מופע דינמי, עשיר, שאין בו רגע סטטי.
המוזיקה והשירה נפלאות
ליאונקוואלו אכן הלחין יצירת מופת קצרה, עם כמה אריות ודואטים בלתי נשכחים. ולמרבה השמחה השירה אמש, כמו גם הליווי התזמורתי, היו מעולים. אפתח במקהלה ובתזמורת: פינטו הפכה את המקהלה לגברים ונשים בני הכפר שבו מתארחת להקת השחקנים הנודדת. הם מעין רקע להתרחשויות, ולכן, כדי לא לתת להם בולטות יתר, היא צבעה בגדיהם בסוג של לבן מט, והם נראים כמעין ענן-קהל שכזה. וכדרכה של מקהלת האופרה (מנצח אסף בנרף), היא הייתה קלת תנועה ונעימת שירה מאוד. גם לתזמורת האופרה המיומנת (הסימפונית ראשון לציון) היה צליל מרענן וערני, והמנצח האיטלקי הוותיק דניאל קליגרי הפגין שליטה דינמית ורבת תנופה לאורך כל הערב.
הזמר הטוב ביותר אמש היה לטעמי הבריטון הרומני המעולה יונוץ פאסקו בתפקיד טוֹניוֹ הגיבן המאוהב והנקמני. לפאסקו, שמרבה להופיע באופרה הישראלית, יש בריטון עשיר ומלא. ואמש הוא גם הפגין כישורי משחק של ממש. הגיבור שלו מתועב למדי, אך באופן ההבעה של פאסקו הוא בכל זאת מעורר חמלה והזדהות. לסופרן הקוריאנית אליסה צ'ו, בתפקיד נֶדַה, יש קול עוצמתי במיוחד ורב-רושם. ואם במערכה הראשונה היא קצת התקשתה, התביישה אולי, להתנועע כפי שפינטו כנראה דרשה ממנה, הרי שבמערכה השנייה היא כבר השתחררה כליל ופיזזה והניפה רגליים בעליצות.
לטנור הישראלי איתן דרורי היה אמנם תפקיד שולי יותר (שחקן בלהקה וארלקינו בקומדיה דל ארטה) אך הוא היה מעולה ממש. יש לו טנור לירי קל, קול דק ויפיפה ממש. והוא גם שחקן תנועתי מהנה מאוד. הטנור האיטלקי סמואל סימונצ'יני הופיע בתפקיד הראשי של קָניוֹ האומלל והרצחני. לסימונצ'יני יש טנור ספינטו (קול לירי מחוספס), והוא היה נוגע ללב ממש באריה המופלאה Vesti La Giubba ("לבש את התחפושת") שבסוף המערכה הראשונה. קָניוֹ כבר יודע שלאשתו יש מאהב, אך ההצגה חייבת להימשך ועליו לעלות לבמה. וכך, בעודו מתאפר, הוא שר את קינת הליצן העצוב: "צחק ליצן על שברון לבבך, צחק על הצער שמרעיל את ליבך, צחק על אהבתך השבורה".
יש שפע ביצועי מופת לאַרִיַה הזו. כך למשל הטנור הנפלא פלסידו דומינגו בהפקה המפורסמת של הבמאי האיטלקי פרנקו זפירלי בשנת 1981. והאַרִיַה הזו גם הייתה הראשונה אי פעם שהוקלטה לתקליט גרמופון. היה זה הזמר האיטלקי האגדי אנריקו קארוזו שהקליט את Vesti La Giubba לפני 120 שנים (ב-30 בנובמבר 1902), וחזר והקליט אותה גם ב-1904 וב-1907. זו האחרונה נמכרה עוד באותה שנה במיליון עותקים, סנסציית-ענק לתקופה ההיא.
אז לסיכום, מה היה לנו אמש ב"פליאצ'י" של תל-אביב? אופרה מצוינת עם מוזיקה נפלאה בביצועים קוליים משובחים, והכל ארוז בהפקה מקורית ונהדרת. מומלץ בכל פה.
