אמריקאי, אירי ואנגלי יושבים בחדר. זו לא התחלה של עוד בדיחת קרש, אלא הבסיס של הסרט It Might Get Loud, המתעד מפגש שנערך ב-23 בינואר 2008 בין ג'ק ווייט, דה אדג' מיו2 וג'ימי פייג', שהתיישבו יחד כדי לדבר קצת על מוזיקה. זהו מעגל גברים שבו שלושה רבי-אמן מסבירים מדוע נמשכו אל הגיטרה בילדותם, וכיצד הם שבו ונגשו אליה לאורך חייהם כדי להפיק קסמים מששת המיתרים שלה (ואפשר גם מ-12, במקרה של פייג'). מבין השלושה, פייג' הוא זה שיותר מקמץ בדיבור. ועדיין, מרתק לשמוע אותו מתאר מה ניתן לעשות עם גיטרה. בכל זאת, הוא מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים, שימוקם איפשהו בין המקום השני לרביעי בכל רשימה הגיונית שתבקש לדרג אותם. אבל לפייג' היה כובע נוסף חשוב לא פחות: הוא היה האחראי העיקרי לסאונד המופלא והחד-פעמי של לד זפלין, כמפיק של אלבומיה.
בניגוד לשני חבריו לסרט התיעודי, פייג' לא עשה הרבה בשנים האחרונות. היו לו קצת עניינים משפטיים שהסתיימו לפני כשלוש שנים, לאחר שבית המשפט הגבוה בסן פרנסיסקו פסק ש-Stairway to Heaven של לד זפלין לא כולל גניבה מוזיקלית מ-Taurus של להקת ספיריט, וחתם מחלוקת שנמשכה כשש שנים. בימים שבהם גיטריסט העל המתין לעדכון מעורכי דינו בנושא, הוא התמודד עם כאב ראש נוסף - הפעם בגלל השכן שלו, רובי וויליאמס. מסתבר ששני כוכבי המוזיקה העשירים האלו, שמתגוררים באחת מהשכונות היותר יקרות ושלוות על פני כדור הארץ - קנזינגטון שבמערב בלונדון - מיררו זה את חייו של זה.
הסכסוך החל כשוויליאמס ביקש לערוך שיפוץ בביתו ולהוסיף לו בריכת שחייה תת-קרקעית ואולם כושר. פייג' ביקש לעצור את השיפוץ, בטענה שהמהלך עלול להסב נזק לאחוזתו שנבנתה ב-1875, ושבה הוא מתגורר מאז 1972. למרות עברו הפרוע, שכלל שעות רבות מאחורי קירות שעשויים ממגברים, פייג', אז כבר בן 75, רק ביקש שקט. את וויליאמס זה לא עניין, ובכל פעם שקלט את שכנו בדרך לגינה, הוא מיהר להציב רמקולים עצומים בחצר שלו ודרכם השמיע לו שירים של בלאק סאבאת', דיפ פרפל ופינק פלויד. ואם לא היה די בחינוך המוזיקלי הזה (שלא כלל את לד זפלין, כמובן), כדי להטריף את פייג', היו שכנים ששמחו לדווח לצהובוני הממלכה הבריטית שוויליאמס נראה לא פעם כשהוא גם חובש פאה בלונדינית כשהוא מחופש לרוברט פלאנט, חברו של פייג' ללהקה.
נראה שג'ימי פייג' מנגן קודם כל עבור עצמו
מאז סכסוך השכנים ההוא חלפו חמש שנים שבהן פייג', שחוגג היום (ג') יום הולדת 80, נמצא בפנסיה עמוקה. ייתכן שהוא ממשיך לנגן על אחת מהגיטרות שהוא מחזיק באחד מהחדרים שבאחוזתו, או שהוא סתם מאזין לתקליטים ישנים (ויש לו אוסף מרשים), אך שום צליל שהוא מפיק שם לא הוקלט, או לפחות יצא החוצה. בכלל, בכמעט 45 השנים שחלפו מהרגע שבו חברי לד זפלין הפכו מרביעייה לשלישייה, לאחר מותו של המתופף ג'ון בונהם, פייג' הפך למוזיקאי שעובד בקצב נמוך למדי. ייתכן וההסבר לתפוקה הדלה הזו נעוץ בכך שמה שכן יצא מכיוונו היה לרוב רחוק מלהרשים.
4 צפייה בגלריה
האחראי העיקרי לסאונד המופלא והחד-פעמי של לד זפלין. ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט
(צילום: AP)
בתחילת שנות ה-80 הוא הקים סופר-גרופ בשם XYZ עם שני חברים לשעבר מלהקת יס - הבסיסט כריס סקוויר והמתופף אלן ווייט, שלא האריכה ימים. גם הסופר-גרופ הבאה שלו - The Firm - הפעם עם פול רוג'רס, התפרקה לאחר אלבום אחד. גם בהמשך העשור פייג' התקשה למצוא את עצמו, ולראייה, אלבום הסולו הפושר שלו - Outrider מ-1988. למעשה, למעט השתתפותו באלבום הנהדר Whatever Happened to Jugula? של חברו רוי הרפר, מרבית התוצרים הפייג'יים בעשור ההוא (והיו עוד), החווירו ביחס להישגים שהוא רשם בסבנטיז עם הזפלנים. ואפרופו זפלין, גם שני מופעי האיחוד של הלהקה בעשור ההוא היו קטסטרופה.
בשנות ה-90 קצב העבודה של פייג' הואט אף יותר, אך התוצאות השתפרו במעט. אחרי ניסיון נוסף ולא מוצלח להרים סופר-גרופ, הפעם עם הזמר דיוויד קוברדייל, פייג' הבין את מה שרבים ייחלו לו קרוב ל-15 שנה: במקום להמשיך ולרעות בשדות זרים מוטב שישוב לעבוד עם שותפו הטבעי, פלאנט. השניים אומנם התארחו באופן הדדי באלבומים שהם הוציאו בנפרד ב-1988, אבל ב-1994 האיחוד המלא סוף-סוף קרה, במסגרת סדרת האנפלגד של MTV שתועדה באלבום No Quarter. השניים, מגובים בבסיסט צ'ארלי ג'ונס (בעוד ג'ון פול ג'ונס, הבסיסט שכולם ציפו למצוא שם, זעם על כך שאפילו לא שקלו להזמינו לפרויקט), וחבורת מוזיקאים ממצרים וממרוקו שהעניקו לכמה מהקלאסיקות של זפלין פרשנות טרייה ויפה, ולא רק ב-Kashmir. פלאנט-פייג' הופיעו קצת ביחד ולקראת סוף העשור השלימו אלבום נוסף, פחות מלהיב -Walking into Clarksdale. רגע לפני שנפתח מילניום חדש פייג' יצא לסיבוב הופעות עם הבלאק קרואוז, אך זה נקטע לאחר שהגיטריסט הוותיק נפצעו בגבו.
מאז הוא בעיקר התעסק בקטלוג העבר של זפלין (הוצאת מהדורות מורחבות ומשופרת סאונד לאלבומי הלהקה ושחרור הופעת עבר שלה), ובמופע איחוד נוסף - הפעם כזה מוצלח - שהתקיים ב-10 בדצמבר 2007. כל ניסיון שנעשה מאז לאחד בפעם הרביעית את הלהקה נהדף על ידי הסולן, למגינת ליבם של פייג' וג'ונס. אפשר להבין את הסירוב של פלאנט, שממשיך לנהל קריירת סולו מעניינת, ולא רק ביחס לשני חבריו ללהקה. אך כשצופים ברגעים המעטים ב-It Might Get Loud שבהם פייג' מנגן, הם עושים חשק לעוד. הדרך שבה הוא פורט קסומה: יד ימין שלו כמו מרחפת על המיתרים בעוד השמאלית עולה ויורדת לאורך הצוואר. הגיטרה יושבת קצת נמוך, אי שם לפני אזור החלציים, הגב שלו נוטה במעט לאחור והברך הימנית התומכת מתכופפת לטובת ייצוב העמידה. המצלמה מתמקדת בו אך הוא מתעלם ממנה, ונראה שהוא מנגן קודם כל לעצמו. עיניו עצומות ומדי פעם בורח לו רבע חיוך. וכשרואים ושומעים את האופן שבו הוא עובד אפשר להבין למה.
לד זפלין הצליחה כי פייג' השכיל לאפשר לחבריו חופש כדי לזרוח
יש מיליונים שמסוגלים לנגן את התפקידים שפייג' כתב, ביצע והפיק בזפלין בדיוק של אחד לאחד, או מאוד קרוב לכך. אבל איש מהם לא יצליח להישמע כמוהו. את הסאונד של זפלין לא ניתן לשחזר, מקסימום לחקות. הלהקה שפייג' הרכיב לאחר שהוא והאמרגן פיטר גראנט נשארו עם ההתחייבות לסיבוב הופעות של היארדבירז וחיפשו איך לעמוד בו, הייתה כזו שהקפיד לנוע קדימה. הרכב שלמרות שהסאונד שלו התפתח והתרחב מאלבום לאלבום, בכל תחנה במסע הגרעין נשמר. פייג' המייסד בחר אומנם את החברים שינגנו לצידו, הפיק את האלבומים, והיה מעורב בכתיבת חלק ניכר מהחומרים, אך לד זפלין הצליחה כי הוא השכיל לאפשר לחבריו חופש פעולה כדי לזרוח.
וכשיש לך כוכב-על בכל עמדה על הבמה ובאולפן, ואתה יודע כיצד לאזן ביניהם ולנווט אותם, קשה שלא להבריק. רגע לפני שלד זפלין יצאה לדרך, ניבאו לפייג' שהמיזם החדש שלו עתיד להיכשל. על פי האגדה, אפילו שם הלהקה ניתן לה בעקבות אותה הנחת מוצא. אלא שספינת האוויר הזו - למרות שנוצקה מעופרת ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה - נסקה, ובמהירות. האלבום הראשון שלה, שיצא בתחילת 1969, הוקלט במשך 36 שעות. השני, שיצא לקראת סוף אותה שנה דחוסה, נכתב במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלה. זפלין של שני האלבומים הראשונים מיזגה בהצלחה בין בלוז לרוק יותר כבד ומהיר, ולגיטרה של פייג' היה תפקיד מרכזי בשילוב הזה. באלבום השלישי שהופיע ב-1970, פייג' וחבריו כבר הציעו מינון גבוה יותר של שירי פולק, אך עדיין הקפידו לכלול בו קטעים סוערים כמו Immigrant Song עם התופים המתגלגלים של בונהם ובלדה ארוכה עם עוד סולו פנומנלי של פייג' ומהלך תיפוף מרהיב של בונהם (Since I've Been Loving You).
לאורך העשור שבו הם פעלו, בין 1969 ל-1979, הקהל אהב כמעט כל מה שהזפלינים הציעו לו. לא רק את הקטעים הסוערים עם הריפים המהירים שהיוו את הבסיס למה שתיכף יוגדר כרוק כבד, אלא גם את הרגעים שבהם הם שאבו השראה מפולקלור קלטי, מקאנטרי ומפולק בריטי, משילוב הנגיעות המזרחיות שהחלו להופיע במוזיקה שלהם, ובהמשך דרכם - אפילו את השימוש הגובר והולך בסינתסייזרים. מרבית המבקרים, לפחות בזמן אמת, חשבו ההפך. אלבומה הרביעי של הלהקה, שהופיע ב-1971 וכלל כמה משירי הרוק הגדולים בהיסטוריה (זה ממש לא רק Stairway to Heaven ועוד שבעה פילרים), זכה עם צאתו לפסקה בודדת באחד מעיתוני המוזיקה. בהמשך, חלק מהמגזינים האלו שבזו ללהקה - ובראשם "רולינג סטון", אבל לא רק הוא - פרסמו ביקורות מחודשות לאלבומים שהוקלטו בעבר, וכעת השכילו להעניק להם חמישה כוכבים. פייג' לא סלח להם על העלבון הראשוני.
למרות שהסבנטיז התברכו בלא מעט להקות רוק אדירות, לד זפלין הייתה זו שהדגימה טוב מכולן מהי הלהקה המושלמת, והמורשת שלה לא נפגמה לאורך השנים. צפו למשל בנאום של השחקן ג'ק בלאק (מעריץ ותיק של הלהקה) בעת שהוענק לה אות הוקרה מטעם מרכז קנדי ב-2012, בנוכחות הנשיא אובמה ורעייתו. בלאק, שהלהקה התירה לו כמה שנים לפני - ובאופן די נדיר - לכלול את שירה Immigrant Song בסרט "רוק בבית הספר", מצהיר מעל הבמה שמדובר בלהקת הרוקנרול הכי טובה אי פעם. כשהקהל מריע לו ושלושת חברי הלהקה המבוגרים מחייכים מתא הכבוד, הוא מספר על ה"זפאתון" - הטקס שבו אתה יושב ומאזין ברציפות לכל אלבומי האולפן של הלהקה לפי הסדר. הקהל ממשיך להישפך מצחוק כשבלאק מסביר שזפלין שרו על אהבה, על ויקינגים ועל ויקינגים שעושים אהבה. משם עובר השחקן לדון בטענה שהלהקה מכרה את נשמתה לשטן (ופייג' בהחלט גילה חיבה רבה למאגיה שחורה לאורך חייו), כי אחרת קשה למצוא הסבר לכישרון שלהם.
בלאק צודק. מרתון זפלין שכזה שמתחיל ב-Good Times Bad Times הקצר והמהיר הפותח את אלבום הבכורה מ-1969 ומסתיים לאחר כמה שעות ב-I'm Gonna Crawl, שחותם את אלבום האולפן האחרון שלהם, In Through the Out Door (שהוקלט באולפנים של להקת אבבא בשטוקהולם ויצא ב-1979) הוא דרך המלך להבנת העומק והייחוד הזפליני. ערכתי כמה מרתונים כאלו (האחרון שבהם לצורך כתבה זו), והם תמיד הסתיימו עם טעם של עוד. המהדרין יכולים להוסיף לרשימת ההאזנה גם את CODA - האלבום שיצא לאחר פירוק הלהקה והורכב מקטעים שלא נכנסו לאלבומיה הקודמים. ואם יש לכם עוד קצת זמן אתם יכולים להמשיך אל האלבום הכפול The Song Remains the Same מ-1976 שתיעד את ההופעות שנערכו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, במהלך הסיבוב לקידום האלבום Houses Of The Holy. בכל מקרה, אל תפסחו על Presence מ-1975, האלבום המושמץ של הלהקה ולא בצדק, שפייג' טוען עד היום שזהו האלבום של לד זפלין שהוא הכי אוהב. אחרי שתאזינו לו שוב או בפעם הראשונה - תבינו גם אתם למה.
הלהקה ששרדה כמעט הכול
לד זפלין הייתה להקה מאוד אנגלית שכבשה את אמריקה בקלות ובמהירות. למרות העיסוק הלא מובטל שלה במורשת קלטית בטקסטים, וצליל שחיבב את חיי הכפר השלווים באיים הבריטיים (את אלבומה השלישי יצרה הלהקה בבתקה נטולת חשמל בוויילס), הסאונד הגדול שלה - דרך הגיטרה של הפייג' והתופים של בונהם, הימם מליוני צעירים באמריקה של אז, ולא רק שם. דייב גרוהל, עוד מעריץ של הלהקה, אמר פעם ש"האבי מטאל לא היה קיים ללא לד זפלין, ואם הוא היה בכל זאת קיים - אז הוא היה גרוע". גם הוא כנראה צודק.
4 צפייה בגלריה
להקה שידעה להציג רב-שיח בין כל משתתפיה. ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט מלד זפלין
(צילום: AP)
פייג' היה גיטריסט נהדר בכל היבט: הן ברמת הסולואים ובמורכבות הטכנית שלהם, והן בגזרת הריפים המדבקים שהוא שיחרר מהלס פול שלו. יש לא מעט צמדים של סולן-גיטריסט שהיטיבו לחלק את העבודה ביניהם, אך לד זפלין של פייג' הייתה להקה שידעה להציג רב-שיח בין כל משתתפיה: הגיטרה ידעה כיצד לענות לסולן, הבס דיבר עם התופים ואלו החזירו לגיטריסט וחוזר חלילה. ההישג הזה נבע לא רק הודות ליכולות של חברי הלהקה כמוזיקאים, אלא גם משיטת ההקלטה שפיתח פייג': במקום לכלוא כל אחד מהנגנים בתא נפרד באולפן, הוא מיקם את חבריו ברחבי החדר והציב סביבם את המיקרופונים ששיקלטו ויהדהדו את הדינמיקה שביניהם. פייג', שהיה גיטריסט עסוק למדי עוד במחצית הראשונה של הסיקסטיז ("עשיתי אז שלושה סשנים ביום, שישה ימים בשבוע", אמר פעם על תחילת דרכו), וסלד משיטת ההקלטה ההיא, היה אדריכל הניצחון של פסקול הרוק המושלם של הזפלינים.
לד זפלין שרדה כמעט הכול: שערוריות, האשמות בדבר גניבות מוזיקליות, ביקורות קטלניות, טרגדיות משפחתיות, ואפילו בעיות סמים (פייג' היה מכור להרואין במשך מספר שנים). עד שהיא לא יכלה עוד. לאחר שבונהם נמצא מת, הבינו שלושת חבריו שהמרובע הזה לא יכול להפוך למשולש אלא שהוא גוף הנדסי שאחת מצלעותיו חסרה. גם על העובדה שידעו מתי לחתוך ולא הפכו לקלישאת רוק שרצה על אדים יש להעריך את חבריה. ולמרות הרצון לראות את השלישייה שנותרה משתפת פעולה פעם נוספת על הבמה, נדמה שהדרך הטובה לחוות את הקסם של זפלין היא לצלול למרתון נוסף של אלבומיה. בניגוד למה שהם שרו לפני חצי מאה - השירים לא נשארים אותו הדבר. במקרה שלהם - הם רק גדלים מהאזנה להאזנה.
