לכבוד צאת האלבום האחרון והמצליח שלה, Guts, אוליביה רודריגו התראיינה ל"ניו יורק טיימס". הכותרת לא השאירה מקום לספק: "אוליביה רודריגו, התקווה הגדולה החדשה של הפופ, עשויה להיות פשוט רוקסטארית". בכתבה של קארין גנץ תואר בהרחבה כיצד רודריגו, שנולדה אחרי שהרוק חווה את התחייה האחרונה שלו ומאז נקבר עוד לפחות 300 פעם, נותנת לז'אנר את הדחיפה הבלתי צפויה בקרב קהלים שכביכול אמורים לחשוב שגיטרה זה משהו שרואים במוזיאון. "תמיד אהבתי רוק ותמיד רציתי למצוא דרך שהוא ירגיש כמוני ושהוא ירגיש נשי, ועדיין לספר סיפור ולהגיד משהו שהוא פגיע ואינטימי", אמרה רודריגו, שהצהירה על הערצתה לדמויות ש"השתמשו ברוק אבל לא כדי לשחזר גרסה של הרוק שהגברים עושים".
נדמה שהחזון של רודריגו לוכד היטב את המגמה הבולטת של הקיץ הקודם והנוכחי בתעשיית המוזיקה: המיינסטרים כבר לא ממש מאמץ להקות רוק חדשות עם המאפיינים שהגדירו את הז'אנר מאז הרולינג סטונס ועד ארקטיק מאנקיז, אלא פונה לסגנון חדש ואחר של רוק – שדומה מאוד בתכונותיו לקווי המתאר הנ"ל של רודריגו: מההשתלטות הטוטאלית של טיילור סוויפט על היקום ועד ההתפוצצות של להקות מרעננות ומקוריות כמו The Last Dinner Party, מהאייקוניזציה שעברו פאראמור ואבריל לאבין ועד הופעות הענק של בויג'יניוס והלהקה חיים (Haim) – הרוק ממש רחוק מהקבורה התקופתית שמארגנים לו: הוא פשוט נראה ונשמע אחרת.
רק בשבוע שעבר התקיימו בלונדון שני אירועי ענק במקביל: במערב העיר הופיעה פי.ג'יי הארווי, הפרסונה שהגדירה במשך כמעט 25 שנה את צמד המילים הטעון והמורכב "רוק נשי"; במזרח הובילה סנסציית הארט-רוק מיצקי (Mitski) את פסטיבל All Points East, ביום שהוקדש כולו לנשים בפרונט, כשחלק ניכר מהן בעלות קשר עמוק לגיטרות ודיסטורשן. כך הופיעו למשל ביבדובי הנהדרת, שהאלבום השלישי שלה הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי; ארלו פרקס המצוינת, שמושפעת מרדיוהד ומוזיקת סול ישנה באותה מידה; וסוקי ווטרהאוס, שהמחישה את הקשר שלה לז'אנר לא רק עם שירים כמו Oh My God אלא גם עם ביצוע ללא דופי של Don’t Look Back in Anger של אואזיס.
3 צפייה בגלריה
שירים את היד מי שהגיע בתור בן זוג או מלווה של הנשים בקהל. מיצקי
(צילום: BETHANMILLERCO)
הקהל באירוע היה לא פחות הסיפור מהאמניות על הבמה: כל מי שדרך בפסטיבל באירופה או בארצות הברית יודע שהיחס בין גברים לנשים בקהל מזכיר יותר מסיבת פלוגה בגולני מאשר אירוע שמטיף ושואף לשוויון מגדרי. אלא שהפעם הקהל היה גדוש בנשים מכל הגילים. בהופעה של מיצקי נרשם קטע מצחיק למדי, שבו היא ביקשה שירים את היד מי שהגיע בתור בן זוג או מלווה של הנשים בקהל.
השינוי קשור לא רק בליין-אפים יותר שוויוניים בפסטיבלים הגדולים ואפילו בעבודת אוצרוּת שמייחדת מקום מובלט ומודגש ליוצרות; ישנה השפעה גם להתמוססות הגבולות בין הז'אנרים והעלייה של יוצרות פופ חדשות, שמתחברות לרוק קודם כל כאסתטיקה ופרפורמנס. תופעה כמו צ'אפל רואן היא דוגמה מובהקת, וגם היציאה המשמחת והכה מוצדקת של צ'רלי XCX מאזורי האינדי-פופ למיינסטרים של המיינסטרים. אם נדמה שעידן הרוק ה"גברי" היה עסוק מאוד בסימון טריטוריות ובשאלה מי "רוק" ומי לא, התקופה הנוכחית הרבה יותר נזילה ומגוונת. לא פלא שגם המעריצים והמעריצות של ביונסה חופרים כבר חודשים בשמועות לפיהן הפלישה הבאה של ביונסה, אחרי מוזיקת המועדונים והקאנטרי, תהיה לכיוון הרוק: מי כמוה בהבנה לאן נושבת הרוח.
לפני קצת פחות משנתיים, מי שהציץ בדירוג הפופולריות של שירים ישראלים באפל מיוזיק ובספוטיפיי נתקל בשם לא מוכר בעליל: שירה מרגלית. אבל "אחותי כבר לא סובלת אותך" שלה התנחל גבוה במצעד, בהיותו שיר פאנק-פופ מדבק, מהסוג שעשה את רודריגו לכוכבת אצטדיונים. במקביל, נינט טייב סגרה מעגל: 20 שנה אחרי "כוכב נולד" והפניית העורף האמיצה למעמד "המאמי הלאומית", היא אמנית עם קהל משלה, שמגיע שוב ושוב לראות אותה מתחרעת על הגיטרה וגם כותבת שירים כמו "קמתי לרקוד" ו"ככה זה". אלמלא המלחמה, היא הייתה אחד המופעים המרכזיים בפסטיבל אינדינגב לצד עשרות יוצרות רב-גוניות, שרואות ברוק את נקודת הפתיחה אך לא בהכרח את קו הסיום.
ייתכן שהמלחמה קטעה את המומנטום בצד הישראלי של התופעה, אבל בכל זאת משהו קורה. ההצלחה היפה של עלמה גוב, למשל, היא סימן חיובי. כדאי לשים לב גם לפוטנציאל של תהילה נקב, שהוציאה בינתיים שיר אחד "לא הרגשתי אבודה", שילוב מהפנט בין פורטיסהד, סוניק יות' ודיקלה. ואולי בעונה הבאה של "הכוכב הבא" ימצאו נערה בת 18 שאוהבת את אוליביה רודריגו כמו גם את איפה הילד. למה לא?
