אחרי לא מעט תפקידים בקריירת המשחק הארוכה שלו, מיקי לאון נערך בימים אלה לתפקיד חייו – להיות אבא. "להיות איש משפחה זו פנטזיה שעדיין לא מומשה", מכריז לאון (48). "מעולם לא היה לי פנאי מנטלי לרעיון של להיות אבא, אבל בשנתיים האחרונות זה הולך ותופס יותר תאוצה ואני מבין שיש לי המון מה לתת מעצמי. אני גם מרגיש יותר את החוסר ואת החסך של זה בחיים שלי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אתה חושב שללחץ הסביבתי גם הייתה השפעה?
"פעם קראתי כל מיני תגובות על כתבה שהתפרסמה עליי וכתבו שם 'רווק בן 46, הוא כנראה משוגע', 'אם זו הייתה בחורה היו אומרים עליה דברים רעים'. קודם כל, אני באמת קצת משוגע, אני לא רגיל, לא התיימרתי להגיד שאני נורמלי ואני מצדיע לאלה שכן הקימו משפחה. נסיבות חיי הביאו אותי למצב הזה שכן קצת איחרתי. עכשיו אני מרגיש שהגיע הזמן לפתוח את הדלת ולהיכנס בה למרות האיחור שמעבר לאופנתיות. אי אפשר להתעלם מהרעיון שעם השנים שעוברות אין ספק שאני יכול לעשות ילדים, אבל השאלה אם אצליח להרים אותם על הידיים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
3 צפייה בגלריה
מיקי לאון ב''מטומטמת''. ''כשאני מתחבר לדמות, אין לי שום דבר אחר בראש חוץ מהתפקיד''
(צילום: באדיבות HOT)
ויש לך מישהי כרגע?
"כרגע יש משהו שאני יכול לדווח עליו. יש גישושים עם מישהי ספציפית אבל זו רק ההתחלה ואני לא רוצה לפתוח עין הרע. למרות שאני לא מאמין באמונות תפלות".
מפריעה המחשבה על להיפרד מהרווקות לתמיד?
"כן. זה הקונפליקט הכי גדול בחייו של גבר. להיפרד מסך האפשרויות. לא תמיד יכולתי להיפרד מסך האפשרויות וזה מה שהוביל אותי לנקודה הזו היום. אולי אני חלש. אני מלא חולשות ונכויות אינטלקטואליות ומנטליות, אבל אני עובד על עצמי ורוצה. בין הרצון לבין הביצוע יש פער גדול".
למרות שלאון נחשב לאחד השחקנים הכי מוכרים בתעשייה, את הדרך שלו על הבמה הוא התחיל יחסית בשלב מאוחר של החיים. רגע לפני שבתי הספר למשחק סגרו לנצח את הדלת בפניו, הייתה מסגרת אחת שהסכימה להגניב אותו פנימה. הילד "הרע", שנפלט ממספר מסגרות בצעירותו כי היה לו קשה לקום בבוקר ולציית לפקודות, הפך בן-רגע לחייל למופת שיעשה הכל כדי לשרוד עוד יום על הבמה.
"היו הרבה יתרונות לזה שהתחלתי מאוחר וללא ניסיון, אבל כמובן היו גם אין-סוף חסרונות. הפעם ראשונה שעליתי על במה הייתה בגיל 26 לאודישן בניסן נתיב. כל האנשים שהיו שם לצידי הגיעו מבתי ספר לאומנויות ומתיאטרון צה"ל, ואני באתי טאבולה רסה בלי כלום והיה לזה חיסרון של בוסריות. אבל ניסן זיהה אותי, ילד כועס וזועם עם המון הרס עצמי, וידע לכוון את האנרגיה בצורה נכונה ובעיקר לשחרר אותי, לתת לי לנשום. זו הייתה מתנה גדולה, ואני ממש שמח שעשיתי את זה. כמובן, אם הייתי מתחיל מוקדם יותר יכול להיות שבסופו של דבר דברים אחרים היו קורים.
"הגעתי לתיאטרון בגיל 30 וזה יחסית מאוחר, אבל וואלה, זו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שאני רוצה להיות חלק ממסגרת. פתאום מצאתי משהו שאני אוהב לעשות. את כל החיים שלי לפני כן הזנחתי".
"מעולם לא היה לי פנאי מנטלי לרעיון של להיות אבא, אבל בשנתיים האחרונות זה הולך ותופס יותר תאוצה ואני מבין שיש לי המון מה לתת מעצמי. עם השנים שעוברות אין ספק שאני יכול לעשות ילדים, אבל השאלה אם אצליח להרים אותם על הידיים"
הקרבת דברים בשביל המשחק?
"בטח. עד היום אני מקריב. אני מאוד-מאוד שקוע בעבודה. כשאני מתחבר לדמות אין לי שום דבר אחר בראש חוץ מהתפקיד, ויש לזה מחיר מבחינת האנשים שלידי. מובן שמבחינת מערכות יחסים זה דופק לי הרבה פעמים".
ללאון יש אח שחזר בתשובה והיום הוא אב לשמונה ילדים. "אנחנו בקשר, אבל לא כמו שהייתי רוצה שהוא יהיה. זה נובע גם מזה שהחיים שלנו מאוד שונים, שני עולמות נפרדים, והמשימה שעומדת לפניי למרות המרחק זה לקרב בין העולמות".
על אביו ז"ל הוא מספר שהוא "הכי היה שם בשבילי. עזר לי מאוד לשלם את לימודי המשחק למרות שהוא היה פקיד ממשלתי בלי הרבה כסף. הוא בעצמו היה צייר והתקבל לבצלאל לפני הרבה זמן. הוא בא לאבא שלו ואמר לו שהוא רוצה ללמוד אומנות, אבל אבא שלו נתן לו סטירה ואמר לו ללכת לעבוד. כשאני באתי אליו וסיפרתי לו על המשחק הוא הסתכל על זה באהבה, כאילו ידע שהוא הולך להגשים את עצמו דרכי. ואני בטוח שהוא היה מאוד גאה בי. עד היום אני משחק למענו".
כבר 17 שנה שהוא מגיע מדי יום לתיאטרון גשר ביפו. בבית הקפה הסמוך, שבו יושבים מיטב מעמיתיו למקצוע, הוא מכיר את כולם. המלצר יודע בדיוק מה הוא שותה ומתי להזמין לו את כוס הקפה הבאה.
בימים אלה מוצג בתיאטרון, שמציין השנה 30 שנה להקמתו, המחזה "השחף" בבימויו של יאיר שרמן. המחזה, שנכתב ב-1895 על ידי אנטון צ'כוב, תורגם מרוסית לעברית (על ידי רועי חן), והפך לאחת ההצגות המדוברות והנצפות של החודשים האחרונים. לאון משחק את טריגורין, דמות של סופר מפורסם שמחוזר על ידי לא מעט נשים מבוגרות וצעירות, אך הוא, על אף התהילה, עדיין לא מוצא משמעות לחייו. מזכיר לכם מישהו?
"אני לא סופר, אבל היו לי הרבה נקודות ממשק עם הדמות של טריגורין", ליאון מתוודה. "היחסים עם נשים, עם הפרסום, השאלות של המהות והשאלות של ההקרבה של המקצוע אלה שאלות שנוגעות לי אישית מאוד ויכולתי להזדהות איתן בקלות. יש משפט שהוא אומר: 'אני מרגיש שאני מכלה את החיים שלי למען הדבש שאני מעניק אי־שם. אני יונק צוף מהפרחים הכי טובים שלי ואז עוקר אותם מהשורש' - זה משהו שאני עושה על הבמה ערב-ערב. הקהל אומר יפה מאוד, מוחא כפיים, מפהק, מגרד באף בדרך לחניה - וזהו זה, נגמר, ואתה שם מרגיש כמו אריזה ריקה. זה משהו שכל שחקן מתמודד איתו".
ומתי האריזה מתמלאת שוב?
"עם התהילה צומח הלב. אם נקלף את כל הקליפות המתחכמות והאינטלקטואליות, מתחת להכל קיים אצלנו איזה יצור שרוצה שיאהבו אותו מאוד. יחד עם זאת, וזה הפרדוקס, זה לא מה שצריך להניע אותך כשאתה נמצא על הבמה. אתה צריך להיות בסיטואציה. הסלפי הזה ברחוב מאוד נעים ונחמד, אבל אני יוצר מצורך אישי, אני לא יכול בלי היצירה.
"עוד מעט צריכה לעלות עונה נוספת בסדרת הטלוויזיה 'כפולים' שאני משחק בה. אני יודע שיהיה הייפ גדול סביבה אבל גם הוא יחלוף, זה כמו גלים. אנשים יבואו להגיד לי שהם מעריצים אותי, אבל הם לא יודעים באמת איך קוראים לי, אז אני אצטלם, אחייך, ואמשיך הלאה".
כבר שנים שהוא מתמודד עם התמכרויות לאלכוהול וסמים, פצע שהוא לא מסתיר וגם לא מפחד לגעת בו. היום, כשהוא מככב במספר הצגות בו-זמנית ועוד מעט גם בסדרת טלוויזיה, החשש לחזור לאהבה הישנה והמפתה עומד כמו תמרור אזהרה לנגד עיניו.
"במשך הרבה שנים, בין גיל שלושים לארבעים, התעסקתי בנושא הזה של ההתמכרויות", הוא מסביר ומדליק עוד סיגריה. "התמכרות לא עוברת, אם אתה מכור - אתה מכור. אבל היום מאוד נרגעתי. אעשן ג'וינט פעם ב-, אבל מהשאר אני מתרחק כמו מאש".
מה הטריגר שיכול למשוך אותך חזרה למקום הרע?
"אחרי הצגות ופרמיירות האגו מוזן, קיבלת תשואות, קיבלת מחמאות, אתה לא רוצה ללכת עם זה הביתה לבד. אז אתה הולך ויוצא ושותה ומשתולל ועושה סמים. היום אני רוצה הביתה אחרי הצגות. אני רוצה את השקט שלי. אני מבין שההתבוננות, החזרה פנימה, הרבה יותר חשובה מכל כוס אלכוהול שתהיה. אני עושה מדיטציות פעמיים ביום וזה מאוד עוזר לי, אבל זה עדיין עבודה תמידית מול השטן הקטן שיושב על הכתף ודוקר בך עם הקלשון שלו. אם אני מוצא את עצמי נופל שוב למקום ההוא, אני ישר מתחרט. היום הרבה יותר טוב לי עם עצמי מאשר פעם".
"אחרי הצגות ופרמיירות האגו מוזן, קיבלת תשואות, קיבלת מחמאות, אתה לא רוצה ללכת עם זה הביתה לבד. אז אתה הולך ויוצא ושותה ומשתולל ועושה סמים. היום אני רוצה הביתה אחרי הצגות. אני רוצה את השקט שלי"
מה היית אם לא היית שחקן?
"הייתי רוצה להיות ארכיאולוג, או היסטוריון", הוא פולט ומחכה לראות את התגובה הנדהמת שלי לנוכח תשובתו. "כן, זה מפתיע, אבל אני פריק של היסטוריה. רומא העתיקה מרתקת אותי. מלחמת העולם השנייה מרתקת אותי יותר מהכל. ההיסטוריה האנושית מדהימה אותי ואני קורא הרבה על ההיסטוריה ורואה הרבה דוקו".
מפתיע.
"כן, אני לא מי שחושבים לפעמים מבחוץ. מקבלים עליי טייפקאסט שונה לגמרי ממה שאני באמת. הייתי רוצה להראות עוד יכולות ולהפתיע אנשים".
יש דרך לעשות את זה, קוראים לזה בימינו סדרת ריאליטי.
"את בדיוק תופסת אותי אחרי שקיבלתי הצעה להשתתף במשהו מעניין. קיבלתי הצעות גם ללכת ל'הישרדות'. זה מפתה מבחינת הכסף. תהיתי אם אני רוצה. להישרדות לא הייתי הולך, אבל הדבר השני שהציעו לי הוא יחסית ריאליטי-לייט, ואני אומר מצד אחד יאללה - אתה גם בדרן, גם רקדן, תראה לצופים שאתה יודע לעשות עוד דברים. מצד שני אתה אומר: זו לא הדרך שאני רוצה ללכת בה. אולי אני גם קצת מפחד מהחשיפה.
"אני מאמין שבשחקן צריך להישאר נופך של מסתוריות, להראות את עצמו דרך הדמויות שהוא משחק ודרכן לחשוף פחות או יותר מי הוא. כשאתה עושה את זה בריאליטי אתה נתון לחסדי העורך, מצבי רוח, יש בזה משהו מאוד גחמני. אני קצת מפחד מזה. אני לא יכול לשפוט אף אחד שעושה את זה, אבל אני מפחד מזה. יש משהו כל כך נמוך בריאליטי של היום שאתה לא יודע אם אתה מעוניין להתפלש בביצה".
3 צפייה בגלריה
לאון בהצגה ''המנהרה'' של תיאטרון ''גשר''. ''מקבלים עליי טייפקאסט שונה לגמרי ממה שאני באמת''
(צילום: סטס)
למה הישרדות לא?
"בהישרדות אני קצת מסוכן. יש מצב שאקח את המשחק לקצה. אני יכול להיעלם להם לקצה השני של האי ופתאום הם ימצאו אותי עם מתמודד אחר על חנית ותפוח בתוך הפה שלו. מעבר להכל - בתוכנית הם זקוקים לדרמה, לתככנות, לכוח, ואני לא יודע עד כמה לערכים יש באמת מקום במשחק שכזה".
אז מה הפסגה הבאה אם לא הפסגה בהישרדות?
"כל שאלה על כיבוש פסגות היא לא נכונה, אולי צריך להסתכל על זה בצורה כזו - לא לכבוש את הפסגות אלא לחיות יום אחרי יום ולהיות נוכח בימים, ליהנות מהקיום. וואלה, יש לי מזל גדול שאני עובד על במה שאני אוהב ומקבל הערכה. אין ספק שאני בר מזל".
