כשאולימפיאדת מינכן יצאה לדרך ב-26 באוגוסט 1972, היא הייתה אמורה להיות אירוע מכונן משתי סיבות: הייתה זו הפעם הראשונה שהאולימפיאדה נערכה על אדמת גרמניה מאז 1936, כשהאולימפיאדה בברלין שימשה למטרות תעמולה נאצית. כעת גרמניה המערבית רצתה לשדר דימוי חדש שלה לעולם - של גרמניה אחרת וליברלית.
"5 בספטמבר" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסיבה השנייה: אלה היו המשחקים האולימפיים הראשונים ששודרו בשידור חי באמצעות לוויין, ובחלק מהארצות ראו אותם בצבע. זו הייתה הפעם הראשונה שאולמות עוצבו כך שישרתו שידור טלוויזיוני. הגרמנים עשו הכול כדי שהסיקור של התחרויות ושל העברת הדימוי החדש שלה יהיה במיטבו.
ואכן, בהתחלה הכול עבד ביעילות הגרמנית, ואז הגיע ה-5 בספטמבר: כזכור, שמונה מחבלים פלסטינים, חברי הארגון "ספטמבר השחור", חדרו לכפר האולימפי והשתלטו על הדירות ברחוב קונולי 31, שבהן השתכנו חלק מחברי המשלחת הישראלית. הטרוריסטים נטלו את הישראלים כבני ערובה, ודרשו שחרור של 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ועוד שני מחבלים שנכלאו בגרמניה.
אנשים בכל העולם נצמדו לשידורים שעקבו אחר משבר בני הערובה - משבר שהסתיים בטרגדיה שבה נהרגו 11 ספורטאים ומאמנים ישראלים. 900 מיליון אנשים ברחבי הגלובוס צפו במשדרים של הצוות האמריקאי של ABC ספורט, שעקבו אחר ההתפתחויות בכפר האולימפי. אותו צוות ניצב במרכז הסרט "5 בספטמבר", שביים טים פלבאום, המגיע כעת לישראל.
הסרט, שהיה מועמד לפרס הסרט הדרמטי הטוב ביותר בגלובוס הזהב ועכשיו מועמד לאוסקר התסריט המקורי, מיטיב לשחזר את התנהלות צוות הטלוויזיה האמריקאי. העלילה מתמקדת במספר דמויות ובהן רון ארלדג' (פיטר סארסגארד), מי שפיקח על הצוות של ABC ספורט במינכן והיה חלוץ בהפיכתו של הספורט לאירוע טלוויזיוני בידורי; ג'פרי מייסון (ג'ון מגארו), מפיק צעיר ושאפתן שלהוט להוכיח את עצמו, והמתורגמנית הגרמנייה מריאן (לאוני בנש).
דמות נוספת שבולטת בעלילה היא מרווין באדר, סמנכ"ל התפעול האולימפי של ABC שפיקח על פעולות ההפקה של עשר אולימפיאדות, בין 1968 ל-1992. באדר היה יהודי ועבורו סיקור משבר בני הערובה הישראליים על אדמת גרמניה היה טעון וכואב מאוד. ג'פרי מייסון, שסייע לאנשי "5 בספטמבר" בתחקיר, מעיד שבאדר המנוח היה "גבר יהודי דתי ורגיש, והמשימה שדרשה ממנו להיות בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה לא הייתה קלה וגרמה לו אי-נוחות עמוקה".
לתפקיד של באדר לוהק כוכב הקולנוע והטלוויזיה הבריטי בן צ'פלין (55), שהצטרף לפרויקט זמן קצר לפני תחילת הצילומים - וערך תחקיר בזק כדי ללמוד על הנושא ועל הדמות שהוא מגלם. "ראיתי סרטים תיעודיים וקטעי ארכיון", סיפר צ'פלין כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון, שם פתח "5 בספטמבר" את המסגרת "אוריזונטי אקסטרה". "בתחקיר שערכתי מצאתי את שידור הטלוויזיה שנערך לכבוד הכנסתו של מרווין באדר להיכל התהילה של שדרני החדשות. בוב אייגר, מנכ"ל דיסני, אמר עליו שהוא היה נרגן, חמום-מוח, אדיב, אדם חם עם לב זהב, שאהב את העבודה שלו ואת כל מי שעבד איתו.
8 צפייה בגלריה


גבר יהודי דתי ורגיש. בן צ'פלין (מימין), מתוך "5 בספטמבר"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
"מרווין היה שובר גבולות. הוא נחשב ל'תקן הזהב' בכל מה שקשור ללוגיסטיקה של אירועי ענק בשידור חי. בעבודה על הדמות, הרגשתי שהיה לי אכפת ממנו כי הוא היה האיש שנחבא מאחורי הקלעים, אז היה נחמד שהיה לי חלק קטן בלהעניק לו את התהילה המגיעה לו. אני מקווה שמה שאנשים ייקחו בין היתר מהסרט זה שמרווין היה איש טוב, ממש מענטש".
במהלך שהותו במינכן, רגע לפני הצילומים, צ'פלין ביקר בכפר האולימפי. "זה היה רגע חזק. העיצוב של המקום די יפה, וכיום חיים שם סטודנטים. זה היה מטלטל לראות את הדירה של הספורטאים הישראלים – היא הייתה כל כך קטנה, וגם מאוד פגיעה. זו מטרה כל כך קלה ומקום כל כך קטן להיות מוחזק בו בשבי. הטרגדיה של אולימפיאדת מינכן כל כך מנוגדת לרוח של האולימפיאדות. הטרגדיה הזאת רק מכפילה את העובדה כמה שהאירוע הזה היה נורא, כי זה לא מה שהוא אמור להיות - האולימפיאדה אמורה להיות ה'הכי טוב' שלנו, מדינות שמתאחדות יחד".
"5 בספטמבר" צולם לפני מתקפת החמאס של 7 באוקטובר, ואחרי המתקפה יוצרי הסרט החליטו לא לעשות שינויים בסרט ולהפיץ אותו כפי שהוא. "מה שקורה עכשיו במזרח התיכון מראה כמה הסרט הזה רלוונטי", אומר צ'פלין. "השאלה הגדולה שמלווה את הסרט היא מה האחריות שלנו כשאנחנו משדרים אירוע נוראי שקורה בזמן אמת, ומה ההשלכות הבלתי-צפויות שיכולות להתגלות כתוצאה מאיך ששידרנו אותו? הסרט הזה מעלה שאלה חשובה להחריד, כזו שעודנה רלוונטית. זו לא רק שאלה של ישראל ופלסטין, אלא שאלה של עיתונות וסיקור של כל מלחמה באשר היא".
8 צפייה בגלריה


האוליפיאדה אמורה להיות ה"הכי טוב" שלנו. אחד המחבלים מטבח הספורטאים האולימפיים במינכן
(צילום: AFP)
אחד הדברים שטלטלו אותי בצפייה בסרט, זה איך שחלק מאמצעי התקשורת ב-1972 נמנעו בזמן השידור מהכפר האולימפי מלכנות את המחבלים בתור 'טרוריסטים', והעניקו להם שמות מכובסים. ממש כמו שמגישים אחדים של ה-BBC נמנעו ב-7 באוקטובר ובזמן המלחמה בעזה מלכנות את אנשי החמאס כמחבלים.
"אה, זה נכון, לגבי הבחירה במילים. כמה חוסר-ידע מעורב במשהו, שאחר כך מאכילים בכפית לכל העולם. הרבה חושבים שאנשים מבריקים עובדים על החדשות שאנחנו צורכים, אבל האמת היא שאת ההחלטות מקבלים אנשים רגילים, ובמקרה של '5 בספטמבר' אלה הם אנשים שמוסמכים לדבר על ספורט. אנחנו חושבים שמדובר בקולו של אלוהים, בקול כל-יודע, כשמדובר בסופו של דבר בכמה חבר'ה שעושים את ההכי טוב שלהם".
בנקודה הזאת של השיחה שלנו, צ'פלין מביא את חששו ממצב התקשורת ומסוגיית הפייק ניוז כיום. "הנושא הזה מדאיג אותי הכי הרבה, ללא הרף: איך אנחנו, בני המין האנושי, שורדים כזן בעידן שהוא פוסט-אמת, כשאנחנו כבר לא מסכימים על עובדות אובייקטיביות? במובן הזה הקשר שלי לחדשות רווי בפחד גדול ודאגה, ואני נזהר מאוד בתכנים שאני עצמי צורך.
"מטריד אותי האם כשאנחנו מפנים מצלמה לכיוון דבר מסוים, האם מעצם הפעולה אנחנו משנים את הדבר עצמו? שלא לדבר בכלל על מה אנשים אחרים עלולים להבין מזה כשהם מקבלים את המידע לידיהם. אני חושב שאנשים חייבים להפסיק לצרוך מידע בצורה עצלנית ולהתחיל לחשוב על המקור ממנו מגיע הדברים שהם קוראים. לא פשוט לקבל את הדברים כאמת נכוחה, כי זה נוח ומאשש את ההטייה שלכם".
"אני בעצם שחקן צועני, חי מתוך מזוודה"
צ'פלין נולד בכפר ליד ווינדזור. אביו היה מהנדס ואיש עסקים ואימו מורה. "גדלתי על הזיכרונות של הוריי מתקופת הבליץ - ההפגזות של הגרמנים על לונדון במלחמת העולם השנייה. הוריי היו אז ילדים וזה היה אירוע טראומטי עבורם, והוא עבר אליי בירושה. משהו כזה משפיע עליך לנצח, זה לא משהו שאתה יכול להיות רציונלי לגביו".
צ'פלין, הצעיר מבין ארבעה ילדים, קיבל מאמו את התשוקה לקריאה. מאביו, הוא ירש את האהבה לקולנוע. "הסלון שלנו הפך לקולנוע. אם הייתי מדבר באמצע הסרט, היו מסלקים אותי, אז סתמתי והתרכזתי בנעשה על המסך".
כבר בתקופת הנעורים, צ'פלין החל להתעניין במשחק והופיע במספר הפקות. בגיל 17 החל ללמוד משחק בלונדון. אחרי שהתארח במספר סדרות טלוויזיה, הוא הופיע בסרט עטור-הפרסים "שארית היום" (1993) של ג'יימס אייבורי לצד אנתוני הופקינס ואמה תומפסון.
צ'פלין מתוודה שהוא התקשה להתמודד בהתחלה עם הפרסום והחשיפה. ״הייתי נבוך כשהטיסו אותי במחלקת עסקים. חשבתי לעצמי: 'לא הרווחתי את היחס הזה!'. לכל מקום אליו אתה הולך, פתאום היחס אליך משתנה. ובגלל שהייתי בנסיעות, רחוק מהבית מצאתי את עצמי בודד במובן הקיומי".
במהלך הקריירה צ'פלין עבד עם לא מעט במאים ובמאיות נחשבים, כמו אניישקה הולנד ("העלמה מכיכר וושינגטון"), טרנס מאליק ("הקו האדום", ""העולם החדש"), אוליבר סטון ("המרגל סנודן"), פרנסיס פורד קופולה ("טוויקסט"), ריצ'רד לינקלייטר ("אני ואורסון וולס") וקנת' בראנה ("סינדרלה"). הוא גם שיחק לצד בכירות הכוכבות – ניקול קידמן ("משחקים מפתים"), מישל יאו ("המגע") ופנלופה קרוז ("כרומופוביה"). צ'פלין גם מרבה להופיע בטלוויזיה (בשנים האחרונות נראה ב"נשות הלעולם-לא", ב"החפירה" וב"גברת דייוויס"), ובתיאטרון – הופעותיו על הבמה אף זיכו אותו בפרסים אחדים.
אני מרגיש שאתה מצליח לשמור על קונסיסטנטיות בקריירה שלך.
"באמת? זה לא מרגיש לי ככה. זה מרגיש מאוד יום אסל, יום באסל, אבל הרבה מזה באשמתי - זה היה יכול להיות קל יותר. היו הצעות שסירבתי לעשות. כנראה שכן כדאי היה להיענות להן. למה סירבתי? פשוט לא אהבתי את התסריט. קטעים כאלה. ובגלל הוויתורים שלי לא יכולתי להשיג תפקידים מסוימים".
מסתבר שצ'פלין ויתר על תפקידים גם בגלל שחשש שיקטלגו אותו כיפיוף. "רציתי להיות שחקן רציני אבל הרבה פעמים התייחסו אליי בתור 'החתיך הבריטי'. הרגשתי מאוד מוחפץ. מעולם לא חשבתי על עצמי כעל בחור יפה. אח שלי ווידא שכך זה יהיה כשהיינו קטנים - הוא ירד עליי המון, מה שכנראה הועיל לי במורד הדרך. עד גיל 14 גם הייתי קטן מאוד, והייתי נמוך יותר מכל הבנות. לא הרגשתי מושך. לא הייתה לי שום הבנה שאני נאה. בהמשך סירבתי לכמה סרטים מהחשש שזה יכניס אותי לקופסה. הדבר האחרון שרציתי הוא להיות 'יו גרנט החדש', שזה מה שניסו לעשות ממני. רציתי שהקריירה שלי תיסוב סביב המשחק שלי ולא המראה. אני בעצם שחקן צועני, חי מתוך מזוודה".
ואתה שמח שזה ככה?
"אני לא מכיר משהו אחר, אז אני חייב להיות שמח שזה כך. אני באמת בר-מזל. עבדתי עם כמה שמות גדולים. תמיד שאפתי לשפר את עצמי. כנראה שהייתי צריך לעשות יותר פרויקטים שהיו ממצבים אותי כשחקן יותר ידוע, אבל לא רציתי לעשות את זה. רציתי לשחות במים שקטים. עכשיו אני קצת מחכים ועובר לתפקידים יותר 'בוגרים'", הוא אומר וצוחק. "הפקתי לאחרונה סרט וזה מרגש. זה היה מאוד מעניין להתנסות בהפקה. עפתי על זה, נהניתי מכל רגע שבו דנו בתסריטים ובליהוק. כשאתה מפיק סרט, אתה לא צריך ללכת להתאפר בבוקר וללבוש תלבושות - וזה יתרון".
מסתבר שצ'פלין הוא חובב ספורט נלהב. "אני פשוט חולה אולימפיאדות, מאז שצפיתי באולימפיאדת מונטריאול 1976 כשהייתי בן שש. באולימפיאדת לונדון 2012 הלכתי ללא מעט תחרויות. אני מת על הרוח האולימפית. כמובן שאני מודע לזה שהיום מדובר באירוע מסחרי ענק, אבל אני עדיין אוהב את האולימפיאדה".
מה במיוחד?
"אני אוהב סיפורים על ספורטאים ממדינות קטנטנות, שמשקיעים ומקדישים את כל חייהם לספורט שהוא לא בהכרח חשוב. ריתק אותי למשל הסיפור של הגולש מאקוודור - ישראל בארונה, שהיה אחד המועמדים למדליה באולימפיאדת פריז 2024 ונמצא ללא רוח חיים בחדר בית מלון. אנחנו הבריטים אוהבים את סיפור האנדרדוג".
צ'פלין הוא אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל של ליברפול, והשנה הוא מרוצה במיוחד, מאחר והיא מובילה את הפרמייר ליג. "בצעירותי רציתי להיות שחקן כדורגל אבל הייתי שחקן מזעזע", מגלה צ'פלין.
ולא ניפרד מבלי לתחקר את צ'פלין על סצנת הסקס הבלתי-נשכחת עם אמילי ווטסון בחדר המטאטאים של הפרלמנט הבריטי במיני-סדרה "חצר עצי התפוח" (2018). "אמילי היא זו שהשיגה לי את התפקיד. אנחנו חברים, עבדנו יחד כמה פעמים, ובאחד הימים היא התקשרה אליי ואמרה: 'אני שולחת לך תסריט וכשאתה מקבל אותו תבין שאתה חייב ללכת על התפקיד'. קראתי את התסריט, וגיליתי שאנחנו שוכבים איזה חמש פעמים ב-20 העמודים הראשונים. פשוט לא האמנתי. התקשרתי לאמילי ואמרתי: 'אחותי, אני מכיר את בעלך, אני לא יכול לעשות משהו כזה איתך!'. ואמילי התעקשה: 'לא, אתה חייב'. בסוף השתכנעתי ואמרתי שאלך על זה. באמת הייתי חייב".
ואיך היה בצילומים?
"האמת היא שבגלל שהכרנו אחד את השנייה, צילומי סצנות הסקס היו קורעים מצחוק. אני חושב שבגלל שאנחנו חברים, אמילי רצתה אותי בסרט – כי זה היה בטח בלתי-נסבל מבחינתה לעשות כאלה סצנות עם אדם שהיא לא הייתה מכירה. אני דאגתי דווקא מזה שאנחנו כן מכירים ולכן זה יהיה קשה. האמת שבצילומים היינו מאוד מקצועיים".