בדומה לבלוז שהוא מנגן כבר עשרות שנים, גם הקריירה של אריק קלפטון נעה בין פסגות של אושר לתהומות של ייאוש. יותר מפעם אחת, מיד לאחר שרשם הישג מוזיקלי מזהיר בזכות יכולות הנגינה המופלאות שלו על הגיטרה - הגיעה נפילה בגלל האיש שמנגן עליה כה יפה. אבל איכשהו, המוזיקאי הצליח שוב ושוב לקום מאותן הנפילות. זה גם מה שקרה לו בקו התפר שבין שנות ה-80 לראשית הניינטיז.
כרבים מגיבורי הרוק שנסקו במחצית השנייה של שנות ה-60 ושמרו על קו יצירתי מרשים לאורך שנות ה-70, גם קלפטון הלך לאיבוד באייטיז. זה לא שהוא שכח כיצד לנגן - כפי שהתברר לכל מי שהאזין לתפקידי הגיטרה שהוא סיפק לאורך The Pros and Cons of Hitchhiking, אלבום הסולו הראשון של רוג'ר ווטרס מ-1984. אך מרבית האלבומים שקלפטון הוציא במהלך אותו העשור היו רק צל חיוור למול הניצוצות שניפק בסבנטיז. לא רק המאזינים קלטו את עייפות החומר והרוח, גם הוא בעצמו ידע שהוא נמצא הרחק משיאו. הוא הפך לקלישאה על מוזיקאי עשיר ודי משועמם שנוהג במכוניות ספורט יקרות ועולה לבמה בחליפות של ארמני. כזה שלמרות השואו והשם הגדול, חדל להדהים את הקהל.
5 צפייה בגלריה
מנגנים מאלבומו של ווטרס The Pros and Cons of Hitchhiking. רוג'ר ווטרס (במרכז) ואריק קלפטון (משמאל)
(צילום: AP)
תחילתה של השקיעה
ב-1989 הדברים החלו להשתנות לטובה, הודות לאלבום Journeyman שבו קלפטון הבין שאין טעם לנסות וליישר קו עם התמורות המוזיקליות בפופ ומוטב לשוב הביתה, לבלוז. האלבום, שבו השתתפו גם חברו הטוב ג'ורג' האריסון (שאף תרם לו שיר) וגם פיל קולינס, זכה לביקורות אוהדות ולמכירות נאות. אלא שהאושר היה קצר. שנה לאחר מכן, במהלך סיבוב ההופעות שלו עם הגיטריסט סטיבי ריי וואהן, המסוק שבו טס האחרון התרסק. קלפטון שהיה אמור להיות על אותה הטיסה ובזכות כך שוויתר על מקומו ניצל בנס - שקע בדיכאון לאחר מות חברו.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה מוות של אגדת גיטרה שבר את המוזיקאי. 20 שנה קודם לכן, בזמן שהוא הקליט עם חברי דרק והדומינוס את האלבום Layla and Other Assorted Love Songs, נודע לו שג'ימי הנדריקס כבר אינו בין החיים. קלפטון, שהספיק להקליט את הגרסה שלו ל-Little Wing של הנדריקס, היה הרוס. גם אי מימוש אהבתו לפאטי בויד, אז עוד אשתו של החבר האריסון, ומי שהייתה המוזה לשיר הנושא המצליח של הלהקה, לא הקלה על הכאב. האלבום שנחשב לשיאו של קלפטון יצא לבסוף. הלהקה תכננה לצאת לסיבוב הופעות והחל דיבור על אלבום נוסף. ואז קלפטון איבד קולגה נוספת - הגיטריסט דוויין אולמן, למעשה החבר החמישי בהרכב - נהרג בתאונת אופנוע.
את היגון שלו התיק המוזיקאי מהבלוז אל ההרואין והאלכוהול. במשך כשלוש שנים, למעט גיחה חלשה מאוד אל הקונצרט למען בנגלדש שאירגן האריסון, קלפטון לא עשה הרבה פרט ללהזריק ולשתות. ייתכן שהוא היה מת לולא פיט טאונסנד מלהקת המי רתם ב-1973 כמה חברים לטובת מופע מחווה לגיטריסט המכור, כדי לשלוף אותו מהתהום שאליה שקע. שנתיים אחרי, כשלקלפטון כבר היה אלבום קאמבק מוצלח ביד, הוא גמל לטאונסנד כשהשתתף בעיבוד הקולנועי ל- Tommy, אופרת הרוק של המי.
אבל גם תקופת הזוהר הקלפטונית הזו הייתה קצרה. במהלך הופעה בברמינגהם ב-1976, הגיטריסט יצא בנאום גזעני להחריד נגד גלי המהגרים שזרמו לאנגליה, וטען שהממלכה עומדת להפוך למושבה שחורה. האיש שעשה הון לבן מבלוז שחור וזכה לתחייה מחודשת בזכות קאבר לאמן רגאיי (I Shot the Sheriff של בוב מארלי), התגלה אז כאדם חשוך. לימים קלפטון סיפק חצי התנצלות רפה על אותם הדברים וטען שהוא היה שיכור באותה התקופה. אלו שהסכימו לסלוח לו, התמכרו בהנאה לאלבום הבא (והמאוד מצליח) שלו – Slowhand, שכמתבקש משמו, הציג גיטריסט שיוצא לסולואים איטיים ונינוחים. הריפים הסוערים והכבדים של ימי קרים ובליינד פיית' של סוף הסיקסטיז היו עכשיו רק זיכרון מהעבר.
בחזרה לניינטיז
כדי להתאושש מהאסון על מותו של ריי וואהן, קלפטון הצטרף לסיבוב ההופעות של האריסון ביפן. גם היום זה די בלתי נתפס כיצד שני אלו ידעו לתחזק חברות ושותפות מוזיקלית ארוכת שנים, למרות הקנאה העזה של קלפטון בהאריסון - שבהחלט ידע על הכוונות הרומנטיות של חברו כלפי אשתו. לאחר שהאריסון ובויד התגרשו, קלפטון נישא לה. עם או בלי קשר לבויד, השניים עבדו הרבה ביחד. קלפטון הוזמן לנגן את הסולו המכונן ב-While My Guitar Gently Weeps שהאריסון כתב לביטלס. ב-1969, כשהאריסון עזב לכמה ימים את הביטלס, ג'ון לנון, הציע חצי בצחוק-חצי ברצינות, שקלפטון יחליף אותו. האריסון חזר ללהקה, אך כשלנון יצא בהמשך אותה השנה להופעות בקנדה - הוא לקח איתו את המוזיקאי. גם לאחר פירוק הביטלס, שני הגיטריסטים הבריטיים נהנו לעבוד ביחד. לחברי דרק והדומינוס יש לא מעט מניות ייסוד ביופי שהוא All Things Must Pass, האלבום המשולש שהאריסון הוציא לאחר פירוק הלהקה.
קלפטון בקושי התאושש ממותו של וואהן, וב-20 במרץ 1991 הוא חווה אסון נוסף: קונור, בנם בן הארבע וחצי שלו ושל הדוגמנית האיטלקייה לורי דל סנטו, נפל מחלון דירה בקומה ה-53 בבניין שבניו יורק. לאחר האסון האב השכול התיישב לכתוב את הבלדה שורטת הלב לזכר בנו המנוח - Tears in Heaven. השיר, שהופיע תחילה בפסקול הסרט הדי נשכח Rush, זיכה את קלפטון בפרס הגראמי. שנה לאחר מכן הוא שולב בסט שהגיטריסט ביצע במסגרת סדרת ההופעות האקוסטיות של רשת MTV.
ההופעה שהוקלטה וצולמה ב-16 בינואר 1992 ויצאה כאלבום בדיוק לפני 30 שנה הפכה די מהר למוצר הכי מצליח של קלפטון לאורך הקריירה. האלבום זיכה אותו בשלושה פרסי גראמי (והוא קטף שלושה נוספים באותו הטקס) והוא טס במצעדי המכירות - יותר מעשרה מיליון עותקים נמכרו בארצות הברית, ו-26 מיליון עותקים נמכרו בסך הכל, הרבה יותר מכל אלבום אחר שהמוזיקאי הקליט לפני או אחרי. חלק מהמעריצים הוותיקים שלו לא הבינו בהתחלה מדוע הוא ויתר על הגיטרה החשמלית, אבל הסט הבלוזי והאיטי ברובו שקלפטון הגיש לתחנת המוזיקה חשף אותו בפני קהל חדש ועצום.
רגע לפני שהוא התחיל לנגן את Layla קלפטון פנה אל הקהל המצומצם שנכח בהקלטה והציע להם לנסות ולזהות את הקטע הבא. לא בטוח שכולם הצליחו. פרט לשם השיר ולמילים, אין הרבה קשר בין Layla הסוער של דרק והדומינוס, עם הסולו הארוך והמחשמל ומהלכי הפסנתר הנהדרים שכתב ג'ים גורדון, לבין הגרסה האקוסטית והמאוד מתונה של המוזיקאי מודל חורף 1992. אבל זה עבד. הגרסה החדשה הייתה שונה למדי מהמקור, אך היא הייתה נהדרת לא פחות. למעשה, כשקלפטון ביצע את הוורסיה האקוסטית החדשה לקלאסיקה החשמלית שלו, לא מעט אנשים היו בטוחים שמדובר בשיר חדש לגמרי. חדש או ישן, את האנפלאגד שלו אפף קסם מיוחד. לא רק בזכות בחירת השירים החכמה (מעט להיטים באופן יחסי והרבה מאוד בלוז), אלא גם בזכות מוזיקאי העל שהוא אסף כדי ללוות אותו, ובהם צ'אק לבל (פסנתר), ניית'ן איסט (בס) וריי קופר (כלי הקשה).
נוסחה שעובדת מצוין
אלבום האנפלאגד של קלפטון הפך לא רק לרב-מכר היסטרי, אלא גם לאחד מהכותרים שבעזרתם ביקשו כעת מוכרים בחנויות סטריאו להרשים לקוחות פוטנציאליים בדבר הביצועים של הסחורה שהם מציגים על המדף. הבלוז שלו כוון עכשיו בעיקר ליאפים שהתמוגגו מהסאונד הצלול שהוא הפליא להוציא ממערכות השמע היקרות שלהם. ההצלחה העצומה של האלבום שכנעה את המוזיקאי להיצמד די בעקשנות אל הבלוז גם ב-30 השנים הבאות. שנים שבהן הוא המשיך להוציא אלבומים בקצב גבוה ויצא לסיבובי הופעות מצליחים (לישראל הוא לא עדיין חזר מאז ביקורו האחרון כאן בשלהי שנות ה-80). כל אלו הפכו את קלפטון למוזיקאי עוד יותר עשיר - האיש מחזיק בין היתר במכונית פרארי שיוצרה במיוחד עבורו - אבל גם לאחד שנשאר מאסטר בכל הנוגע לטיפול חכם בשישה מיתרים, בין אם אלו מתוחים על חשמלית או על אקוסטית. גיטריסטים טובים יש בשפע, כאלו שגם התברכו בחותם צליל שאין לטעות בו אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. קלפטון לא עשה רק לביתו, הכסף הגדול אפשר לו גם להקים מרכז גמילה למכורים לסמים ולאלכוהול באנטיגואה, בשם The Crossroads Centre, שבו הוא גם הצליח להיגמל בסוף. את המימון הוא השיג דרך פסטיבלי מוזיקה שבהם נהג לארח שלל גיטריסטים.
קלפטון עשה לסדרת ההופעות האקוסטיות של MTV שירות אדיר, ולאחר ההצלחה העצומה לה זכה האלבום, מוזיקאים רבים מבני דורו מיהרו להשתתף בה. חלקם עשו זאת בהצלחה עצומה כמו למשל רוד סטיוארט או מפגש הפסגה בין רוברט פלאנט לג'ימי פייג'. אחרים, ובהם ניל יאנג ובוב דילן, נתנו בה סטים מאכזבים יחסית. קלפטון, לצד נירוונה שנתיים לאחר מכן, היו ככל הנראה הגיבורים הגדולים ביותר של סדרת האנפלאגד. אך בשנים שבהן הסדרה הופקה (1989-2009) היא רשמה כמה מהרגעים המוזיקליים היותר יפים של התחנה בעשור המשפיע שלה. בין אלו אפשר לציין בין היתר את ההופעה האדירה של אליס אין צ'יינס ב-1995 (שנערכה בזמן שסולנה לין סטילי נאבק בהתמכרותו להרואין), את פרל ג'אם שהגיעה להופעה קצרה ומהודקת שנה לאחר צאת אלבום הבכורה שלה, את שני הביקורים שערכה בה להקת R.E.M. בהפרש של עשור ואת הביקור מופלא לא פחות של להקת 10,000 מניאקים עם הסולנית נטלי מרצ'נט.
הרעיון שבבסיס הסדרה האקוסטית היה פשוט; בזמן שמופעי המוזיקה הפכו למושקעים, מנופחים ועשירים בתעלולי תאורה ותפאורה, ותרבות הקליפים - שנוצרה בעיקר בשביל ערוצים כמו MTV - הלכה והרחיקה את המוזיקה מהצופה והמאזין, בתחנה החליטו להחזיר את המוזיקה אל האופן שבו נוצרה: בלי חשמל ואפקטים, עם כלים אקוסטיים ותפאורה מינימלית, ובעיקר - בישיבה. לא רק הקהל, גם המוזיקאים שעל הבמה. הנוסחה הזאת עבדה מצוין, ורבים מהאמנים שהופיעו בסדרה לא הסתפקו רק בשידור החי או בשיבוץ קטעים מההופעה ברצועות הקליפים של התחנה, אלא דאגו להוציא את האלבומים שתיעדו את הופעותיהם על גבי דיסקים ודי.וי.די. לא רק גיבורי רוק מהסנבטיז שחיפשו קהל חדש או להקות גראנג' שנתבקשו להגיע בלי הגיטרות החשמליות כיכבו בה. ב-2001 נרשם בה עוד רגע יפה, הפעם מכיוון המוזיקה השחורה. זה היה כשג'יי זי חבר לאנשי ה-Roots לסט מרהיב ששילב בין היפ הופ לבין תועפות של גרוב ונשמה שנוגנו באופן חי.
הצלחת האנפלאגד לא נעלמה גם מאוזניהם של מוזיקאי הרוק המקומיים. שלום חנוך יצא בתחילת שנות ה-90 עם סיבוב הופעות אקוסטי תחת השם "מישהו הפסיק את הזרם", ובאמצע אותו העשור הטלוויזיה הישראלית החליטה לייסד סדרת אנפלאגד בעברית. יזהר אשדות אסף את הלהקה שלו (וגם את קורין אלאל שהתארחה) להופעה בסניף התל אביבי של הארד רוק קפה בדיזנגוף סנטר. למרות שאותו האלבום שתיעד את ההופעה זכה להצלחה, ולימים אשדות סיפר שהמופע ההוא תרם לו רבות כזמר, לא היה המשך לאנפלאגד הישראלי. ייתכן שגם לא היה בו צורך, שכן לאחר אסון ערד ורצח רבין ב-1995 הרוק הישראלי די ויתר על הדיסטורשן מרצונו.
גם קלפטון לא שב לבקר ביותר מדי מחוזות פרועים ב-30 השנים שחלפו מאז ההופעה המיתולוגית ההיא. הקצב הרגוע מאוד התאים לסגנון הנגינה האיטי שלו שהיה רחוק שנות אור מהסולואים הארוכים שניגן עם דרק והדומינוס ובליינד פיית'. זה לא אומר שהוא הפך לאדם רגוע. במהלך סגרי הקורונה הוא יצא נגד מדיניות הסגרים בממלכה, ולאחר שהתחסן, טען הגיטריסט בן ה-77 שיכולת הנגינה שלו נפגעה. למרות התלונות הוא חזר להופיע ולהקליט. בשנה שעברה הוא ערך מעין מחווה לאנפלאגד ההוא עם האלבום The Lady In The Balcony: Lockdown Sessions שבו ביצע כמה מהקלאסיקות שלו בעיבודים אקוסטיים. קלפטון אומנם לא התקרב לשיאים האמנותיים שלו מסוף הסיקסטיז וראשית הסבנטיז או לאלו המסחריים שרשם לפני 30 שנה - אך הוא נותר גיטריסט ענק שאולי נהנה לנגן לאט מדי, אך ההתאהבות ביכולות הפנומנאליות שלו כמוזיקאי נותרה קלה כמעט כמו בימים בהם יכולת להסתובב בלונדון ולהיתקל בגרפיטי שקבע שקלפטון הוא אלוהים.
