אמש (ה') הוכרזו הזוכים בתחרות חג'ג' בפסטיבל הקולנוע ירושלים. הזוכה בפיצ'ר העלילתי הוא "הדרך לאילת" של יונה רוזנקיאר, ובפרס סרט הביכורים זכה "קריוקי" של משה רוזנטל. סרטו הקודם של רוזנקיאר "הצלילה" (2018) היה הפיצ'ר הראשון שהופק במסגרת בית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב (גילוי נאות – אני מלמד בבית הספר) וזיכה אותו באותה שנה הן בפרס הפיצ'ר העלילתי בפסטיבל והן בפרס סרט הביכורים. סרטו של רוזנטל הוא הסרט השני שהופק במסגרת בית הספר והיה יכול להיות, מבחינת האיכויות המופגנות בו, זוכה לא פחות ראוי לפרס הגדול. אתייחס לשלושת הסרטים האחרונים שהוקרנו בתחרות ובכללם שני הזוכים. לא אתייחס ל"אמריקה" של אופיר ראול גרייצר, שעליו כבר כתב עמיתי שמוליק דובדבני.
"כל מה שאני יכולה", סרט הביכורים של שירי נבו פרידנטל (שגם כתבה את התסריט) היה, למרבה הצער, הסרט היחיד בתחרות העלילתית שבוים על ידי אישה. חלק לא מבוטל ממנו מתרחש בין כותלי בית משפט, בניסיון לברר אירועים הקשורים לסדרת תקיפות מיניות שעברה לפני עשור בייביסטרית צעירה. מה שעלול היה להיות מרודד ל"סרט מסר" משתמש במתווה נרטיבי בעל דפוסים ריאליסטיים מתוך שאיפה להעניק מורכבות פסיכולוגית לגיבורה רעות (אניה בוקשטיין) – תובעת בפרקליטות חיפה. רעות נדרשת למשימה המאתגרת של שיתוף פעולה עם "אפי" הסרקסטית והשברירית (שרון סטריבמן בהופעה חשופה ומעוררת אמפתיה) ובת הזוג הלוחמנית שניצבת לצידה (מגי אזרזר), בעודן מתמודדות עם עורכי הדין המנוסים והנחושים של הנאשם.
פסטיבל הקולנוע ירושלים, סיקור נרחב:
לתוך הסיטואציה המקצועית נשזרים חייה הפרטיים של רעות. מול הפגיעה המינית שעיצבה את חייה של אפי, ישנה ההיסטוריה המשפחתית והאישית של רעות, שעלתה כילדה מרוסיה לאחר שהאבא נטש את האמא (הלנה ירובה) והיגר לקנדה. הדברים הלא פתורים בעברה נקשרים לחוסר הרצון של רעות לכוון את חייה לעבר בניית משפחה – למורת רוחה של האם.
התסריט של נבו פרידנטל ניצב בפני אתגר לא פשוט. לייצר קשר עקיף בעל תוקף רגשי בין שני מהלכי חיים של נשים צעירות, ולנוע בין התפתחות באחד להתפתחות בשני. כמובן שהיה קל ופשוט (מדי) ליצור הקבלה בין מה שעברה אפי ותקיפה מינית בעברה של התובעת. מידת הסיכון שלוקחת על עצמה נבו פרידנטל בכך שהיא עושה זאת באופן זהיר ומאופק ראויה להערכה.
יחד עם זאת נדמה כי הדיוקן של הגיבורה לא הושלם. הדבר מורגש במיוחד בסוף הסרט שנדמה כי הוא מגיע קצת בחטף, ומותיר את המהלך העלילתי-רגשי שלו ללא אקורד סיום מדויק. גם אם אין זה ליקוי הפוגע בו קשות, הוא בהחלט מורגש.
פעילות הפנאי שעל שמה קרוי הסרט "קריוקי" היא סוג של פנטזיה: רגע שבו ניתן להיות מוקד תשומת הלב, לממש את הכוכב שמסתתר בתוך היבשושיות הבנאלית של היום-יום. לא בכדי זוהי הפעילות הלוכדת את מהותו התמאטית והרגשית של סרטו המרשים ומהנה של משה רוזנטל (מלבד פרס הביכורים הוא זכה, באופן לא מפתיע, גם בפרס חביב הקהל).
לכאורה סרט "קטן" על זוג לא צעיר שנשוי כמעט 40 שנה. מאיר (ששון גבאי), מורה בשנת שבתון, וטובה (ריטה שוקרון), בעלת בוטיק בגדים, גרים בדירה ממוצעת של מעמד הביניים, בשכונה חולונית חדשה של בניינים גבוהים המצולמת כמו מתקן כליאה שבמרכזו לכוד הגיבור האפאתי והכבוי. בדומה למתכונת הנרטיבית של הזר הנכנס לעולמן של הדמויות ומטלטל את חייהן ("בודו ניצל מטביעה", "תיאורמה" ועוד רבים אחרים), מגיע דייר חדש לקומת הפנטהאוז של הבניין. איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי) הוא בעל סוכנות דוגמנות ממיאמי, שיתכן והחליט להשתקע שוב, אולי באופן חלקי, בישראל. מכונית המזראטי שלו היא נוכחות מופגנת של עושר ושל סגנון חיים שהינו פנטזיה חסרת סיכוי לזוג המבוגר בכמעט שני עשורים.
ההתחככות בעולמו של מרציאנו מציתה בבני הזוג, בעיקר במאיר, את ניצוץ החיים והתקווה האבסורדית להצליח ולחיות כפי שלא חי עד היום. לטפח את המראה, לנסות ולהיכנס לעולם הזוהר, להימצא בחברתם של היפים והיפות. הוא נמשך למרציאנו ש"חי את החיים בגדול" ומפתח כלפיו רגשות מורכבים של הערצה וקנאה.
הסרט משיג איזון כלל לא פשוט: מצד אחד התבוננות אירונית על חיי הדמויות והיכולת לגרום לנו להכיר בשאיפות הכמוסות והאבודות שאולי כעת יזכו ל"סופר סייז" אמריקאי באמצעות דמותו המתעתעת של מרציאנו. מנגד הדמויות אינן רק מושא ללעג, אלא מעוצבות כדמויות עגולות, שניתן לחבב חרף אנושיותן הפגומה. על מנת להשיג איזון זה רוזנטל משתמש במיומנות בכלים שפעמים רבות לא מנוצלים באופן מספק בקולנוע הישראלי – צבעים, עיצוב לבוש ותפאורה. בעיקר ראויה לשבח העריכה של דפי פרבמן ששוזרת היטב את המשלבים הרגשיים.
מעל לכל זהו סרט שהצלחתו נשענת על המשחק. על ששון גבאי אין צורך להכביר מילים, אבל יתכן מאוד שבתפקיד תובעני זה הוא עושה את הופעתו הקולנועית המרשימה ביותר. ליאור אשכנזי, שדמותו היא שילוב מתעתע של מניפולטיביות ותמימות. לציון מיוחד ראויה ריטה שוקרון, שיוצרת דמות בעלת צדדים מרתיעים ומכמירי לב.
"הדרך לאילת" של יונה רוזנקיאר הוא "יצירה משלימה" (companion piece) לסרטו הקודם "הצלילה". בעוד הראשון עסק בדינמיקה של שלושה אחים קיבוצניקים שנה לאחר מות האב, כאן אלו הם בן ואב חולה וזקן היוצאים למה שעשוי להיות מסע אחרון. בשני הסרטים מהדהד עברם של אלו שנלחמים/נלחמו על הארץ, יחסים משפחתיים בין דוריים מורכבים ויחסים בין אחים (גם אם זהו אספקט שולי יותר בסרט הנוכחי, גם הפעם זה מספיק חשוב כדי להצדיק הופעתם של הבמאי ושני אחיו כשחקנים בסרט). גם כאן צלילה משחקת תפקיד חשוב – כיעד עלילתי, כנקודת חיבור רגשית וסמלית של אפשרות גאולה ומוות.
בן (יואל רוזנקיאר) מגיע לארץ לביקור בקיבוץ הצפוני בו גר אביו החולה אלברט (שמואל וילוז'ני - זוכה פרס המשחק בתחרות חג'ג'). נישואיו של בן תלויים על בלימה, ואולי יינצלו אם ישכנע את אביו לחתום על מסמכים שיאפשרו לו לקבל פיצוי על הנכנסים המשמעותיים שהוחרמו ממשפחת האב בפולין בתקופת השואה. אך האב הוא טיפוס מאוד לא פשוט – דעתן, מחוספס ונראה כמי שאין לו כל הערכה וסבלנות לבנו הרופס.
הסרט נפתח ברגליו המשתלשלות של אדם זקן שתלה עצמו על עץ בלב הקיבוץ. זהו פאבל – חבר ותיק של אלברט ומי שחלק איתו עבר משותף של לחימה במלחמת יום כיפור. בן נשלח להוריד את הגופה המתנדנדת מהעץ אך כושל במשימה מול חברי קיבוץ הלועגים לו ובראשם האב המאוכזב. סרט שנפתח בדרך זו לא מסתיר את נושאיו, ואת הדרך בה הוא מחליט למסגר את היחסים המוצגים בין הבן והאב.
בין סצנות הפתיחה והסיום של הסרט יש מסע שמתחיל בצפון ויעדו אמור להיות אילת. המניע הראשוני נדמה כמאולץ: התערבות של האב השיכור עם קיבוצניק צעיר וחסון על כך שיוכל להגיע תוך שבוע, בנסיעה על טרקטור איטי, לקצה הארץ. כך יוכיח האב שלא איבד את כל חוסן נעוריו. כמובן שיש מטרה אחרת, עמוקה יותר – במלוא מובן המילה. זוהי תבנית עלילתית שקשה לא לזהות בה קווי דמיון עם מסעו של האיש הזקן על מכסחת הדשא ב"סיפור פשוט" של דייויד לינץ', ודינמיקת סרט המסע יחסי אב/בן ב"נברסקה" של אלכסנדר פיין.
את בעיית "מדינת ישראל קטנה מדי בשביל סרט מסע" פותר רוזנקיאר באמצעות כלי הרכב האיטי, שמאפשר את המפגשים האנושיים המתרחשים במהלך העלילה האפיזודיאלית. אלו כוללים, בין השאר, מפגש עם בעל מסעדה גרוזינית (דובר קוסאשווילי), רס"רית אתיופית שרוצה חיים אחרים ומצטרפת לכברת דרך במסע (אביבה נגוסה), ודמות שקשורה באופן אינטימי לחטאי העבר של האב (מיכה רוזנקיאר).
האב החולה הוא גילום של ישראליות הולכת וכלה – על צדדיה הבעייתיים והפגומים אך גם אלו המתגלים, כצפוי, כבעלי חן ייחודי. וילוז'ני "לועס את התפאורה" לתאבון, ויואל רוזנקיאר הוא מי שצריך להגיש לפואנטות המשחק שלו. הבמאי רוזנקיאר שואף להקנות לתחנות במהלך הדרך, רובן ככולן בישראל המאוד קטנה, ואפילו זנוחה, טון של הומור אירוני. הוא משתמש באסטרטגיות שונות, שנדמה כי נתפרו אד הוק למידתה של כל סצנה. רוצה לומר, יש כאן חלקים שלא היו מתחברים לשלם מספק אלמלא הפתיחה ובעיקר הסיום של הסרט.
