פסטיבל דוקאביב, שיחל מחר (ה') ויימשך עד ה-5.6, ממשיך גם השנה לשלב בין אפשרות צפייה באולמות סינמטק תל אביב יחד עם אופציה לצפייה אונליין. כבכול שנה הוא מציע מבחר מסקרן ומאתגר של סרטים שלוקטו ממיטב הפסטיבלים בעולם. בין שלל המסגרות וראוי במיוחד להזכיר את התחרות הבינלאומית, תחרות הפיצ'רים הישראלים, ותחרות סרטי הסטודנטים (בהזדמנות זאת אאחל הצלחה רבה לתלמידיי לשעבר הנוטלים בה חלק).
יכולתו של הקולנוע התיעודי לעורר מחשבה בכל הנוגע לסוגיות אקטואליות מומחשת באופן מיוחד במקבץ עשיר של סרטים שצולמו ברוסיה ובאוקראינה (או של יוצרים ממדינות אלו) ומציעים מבט מורכב, גם אם פסימי למדי, על שתי המדינות המצויות כעת במלחמה. שניים מסרטים אלו נכללים ברשימה המצומצמת של חמש המלצות מתוך המבחר העשיר של הפסטיבל.
עוד בפסטיבל דוקאביב:
"אטלנטיס"
גם אם יש אופציה לצפות בסרטים און ליין, כנראה שמומלץ לוותר עליה במקרה זה. "אטלנטיס" חייב את מסך הקולנוע. הבמאי האיטלקי יורי אנקראני ("האתגר") מגיע מרקע של וידאו ארט ועושה קולנוע אנתרופולוגי, אבל גם מסוגנן ומוקפד במידה יוצאת דופן (בר השוואה לסרט העלילתי "רק אלוהים סולח" של ניקולס וינדינג רפן). אלמנטים בסיפור, אופן הבימוי והעיצוב, מיקום המצלמה והעריכה מעוררים את השאלה באיזו מידה, אם בכלל, ניתן להתייחס ל"אטלנטיס" כסרט תיעודי. מבחינת החוויה החושית המושגת, התשובה לא באמת חשובה.
דניאלה, גיבור הסרט, הוא חלק מקבוצת נערים ונערות שחיים באי סנטארסמו בלגונה של ונציה, ומבלים חלק ניכר מזמנם בסמוך ובתוך ומים ובעיקר בדהרה על פניהם בסירות מרוץ. דניאלה רוצה לשבור את שיא המהירות ולשם כך מוכן לעשות דברים שיסכנו אותו חברתית ובהמשך עשויים גם לסכן את חייו. מעט מאוד טקסטים נאמרים, אבל יש דרגה מקסימלית של קרבה אינטימית לגיבור, במידה שהייתה מעוררת תהיות מוסריות לו היה זה תיעוד "טהור". בעיקרו הוא עוסק בחישה של החיבור בין מרחב, תנועה, צבע ומוזיקה שבתוכם נעורים נחווים ונלכדים. שוט הסיום הארוך והמדהים של "אטלנטיס" מציע התבוננות המזכירה את Enter the Void של גספר נואה בניסיונה לבטא, באמצעות תנועה וקומפוזיציה, את מה שנדמה כתודעה שעזבה את גופו של אדם חי.
"אש האהבה"
הבמאית האמריקנית שרה דוסה מתמקדת ביחסים בין אישיים, וביחס בין בני האדם והסביבה. "אש האהבה", של נשיונל ג'יאוגרפיק", מתבסס על חומרים שצולמו במשך עשרות שנים על ידי זוג הוולקונולוגים (חוקרי הרי געש) המפורסם קטיה ומוריס קראפט. זהו פורטרט של זוג המאוחד במחקר המדעי המשותף שלהם והמחייב אותם להגיע, פשוטו כמשמעו, ללועות של הרי געש פעילים. סרט שמעורר מחשבה על מיקומו ברצף המתחיל בסרטי הרים גרמניים ונמשך עד סרטיו של ורנר הרצוג (בעיקר La Soufrière ו"גריזלי מן") בעיסוקם בבני אדם הנמשכים לעוצמה והסכנה הגלומה בטבע. הצילומים המוצגים בסרט הם לא פחות ממדהימים, ולא פחות מדהימה מכך היא הנכונות של בני הזוג להציב את עצמם בסכנה למען האידיאל של המחקר המדעי – שיש בו גם יסוד לידע שעשוי להציל חיי אדם רבים. בה בעת יש גם הדים למורכבות נפשית – במקרה זה מורכבות אותה חולקים בני הזוג – המגולמת בכמיהה הלא רציונלית להתקרב יותר ויותר אל הסף. כך יש בסרט רומנטיקה, אומץ ואהבה, ובצד השני של המטבע משהו מורכב ואפל שמתקיים בצל הרי הגעש ונע לעבר הבלתי נמנע.
"נבלני"
דמות של האופוזיציונר הרוסי אלכסיי נבלני עשויה מחומרים מיתיים. הסיפור ידוע ומוכר גם לאלו שיש להם ולו היכרות שטחית עם אחריתם של מתנגדי ומבקרי השלטון הדיקטטורי ברוסיה. בפרספקטיבה של המלחמה העכשווית ניתן לראות בפרשה זו חצייה של סף נוסף וקריטי בנכונות של פוטין לפוגג כל אשליה כי הוא מנהיג בר שיח. סרטו של דניאל רוהר מזכיר מותחני קונספירציה פוליטיים תיעודיים נוסח "אזרח מספר 4" (2014) סרטה זוכה האוסקר של לורה פויטרס, אם כי יש בו גם מידה לא מבוטלת של הומור שחור ואבסורדי. הסרט צולם בתקופת אירוע ההרעלה של נבלני, ומציג את המתרחש מאחורי הקלעים של הפרשה שכל העולם דיבר עליה. אני לא רוצה להתייחס בפרוטרוט לאירועים שהיו בפרשה זו, אבל מי שמכיר אותה בוודאי מודע לשיחת טלפון מסוימת שנעשתה במהלכה, ושהופכת לסצנת המפתח של הסרט. אם הסרט הזה יזכה באוסקר – סצנה זו תהיה אחראית לכך. מעבר לכך זהו גם פורטרט של אדם מורכב, שגם אם היא מנסה להיות בשליטה מוחלטת על הדימוי שלו ושל משפחתו המלבבת, יש רמזים לרבדים שאותה הוא מנסה לא לחשוף. כך או אחרת ההחלטות האמיצות, יש שיאמרו מטורפות, שנבלני לקח, מוצגות בסרט גם אם לא בדרך המשכנעת כי הוא בחר את הבחירה הנכונה. הסרט מוקרן בשיתוף עם האגודה לזכויות אדם לרגל 50 שנה לאגודה והוא ישודר בהמשך ב-yes דוקו ובהוט 8.
"נפגשנו במציאות מדומה"
הבמאי הבריטי ג'ו האנטינג עוסק בתיעוד של המרחב הווירטואלי, מרחב שרבים מאתנו מבלים בו, בצורות כאלו ואחרות, חלק משמעותי מחיינו, בוודאי מאז פריצת הקורונה. כל הסרט מצולם במרחבים של מציאות מדומה, במיוחד זו של תוכנת VRChat. גיבורי הסרט מופיעים אך ורק בתור האווטארים שבהם הם בחרו, ושאיתם הם מקיימים צד משמעותי בזהותם וחייהם. התוכנה המוצגת עוד רחוקה מליטוש ומהשלמות שהיינו מצפים להם בעקבות צפיית יתר בסרטי מדע בדיוני. המראה מפוקסל, התנועה לא חלקה, ואופני האינטראקציה מגושמים. ובכל זאת עבור אנשים שיש להם לקויות פיזיות או מוגבלויות חברתיות, או אלו שבכורח הנסיבות הפכו למבודדים, או אפילו אלו שמגשימים חלום של עיצוב זהות חדשה – כל אלו נפגשים, ומתחברים. סיפורי אהבה שנולדו מתוך המפגשים, כמו גם אלו שמצאו ייעוד חדש וחיובי בחייהם. סרט בעל ערך כאנתרופולוגיה טכנולוגית, ויש לקוות שהמגושמות התמימה המוצגת בו תשרוד את ניסיונן של חברות כמו מטא לעצב ולהשתלט על המציאות המדומה.
"איך להציל חבר מת"
רוסיה היא בוודאי לא המדינה הפופולארית ביותר בעולם בחודשים האחרונים. אך עם כל הכעס והתיעוב המוצדקים ישנם גם רוסים צעירים שהם קורבנות מובהקים של העולם שיצר פוטין. סרטה של מרוסיה "מריה" סירצ'קובסאקיה הוא סרט זיכרונות אישי וטראגי המבוסס על צילומים שעשתה במשך 11 שנים מאז הייתה בת 16. הסרט מתחיל כשהיא מגיעה ב-2016 ללוויה של קימי מורב ואז חוזר ל-2005 ולמפגש עם מי שיתגלה תוך זמן קצר כאהוב הנעורים שלה ובהמשך אף יותר מכך. הסרט משלב בין הצילומים האינטימיים שעשו שני הצעירים האבודים שמצאו זה את זו, לצילומי ארכיון שמציגים את הצד הפראי והאלים של החיים ברוסיה.
מריה וקימי הם שני צעירים מרדניים, והדברים המלהיבים אותם – דימויים מסרטים מערביים, אהבה עזה למוזיקה של ג'וי דיויז'ן, השימוש המרובה בסמים – כל אלו יהיו מוכרים לצופים במדינות רבות. אבל זוהי גם רוסיה, שדרך הסיפור האישי הקשה על האהבה והניסיון שלה לשרוד את התמכרותו של קימי, נדמה כי היא מספרת סיפור של דור הלכוד במדינה שלא מציעה להם כל תקווה. מה שמתחיל כסרט קליל ורומנטי, עם עריכה קצבית וסיפור קולח של נעורים, מתחיל להשתנות כחצי שעה מתחילת הסרט (בנקודה בה הבמאית מזמינה את אלו שיש להם אופטימיות לוותר על המשך הצפייה). וההמשך בוודאי לא קל – לא עבור הזוג ולא עבור אלו שנמצאים בסביבתם. סיפור של חיים קשים במדינה קשה, וצעירים שאופציות ההתאבדות, המוות מאלכוהול וסמים, הטירוף או ההזדקנות המאוד מהירה – לא מותירות הרבה מקום לתקווה.
