בעולם המוזיקלי של היום, יש לא מעט דרכים לפרוץ. מסאונדים ויראליים בטיקטוק ופופולריות ברשתות החברתיות, דרך כניסה של להיטים למצעדים ברדיו ועד הופעות ענק מול קהל של עשרות אלפים. בגיל 23 הצליח אור נורוזי - נורוז, בשבילכם - לאסוף לא מעט נקודות ציון ברשימה הזו, אבל אם תשאלו אותו, הוא בעצמו לא בטוח מתי הקריירה שלו עלתה על דרך הזהב. "הצלחה ופריצה הן מילים גדולות. עד היום אני לא יודע מתי פרצתי", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "יש כאלה שאומרים נגיד [עם השיר] 'דובשנייה', יש כאלה שאומרים 'מגבת באוויר', יש כאלה שאומרים 'מרגיש נפלא'. אז אני לא יודע לשים את המרקר, של איפה זה קרה ומתי".
גם אם אתם לא בטיקטוק, סביר שנתקלתם באחד מהלהיטים שנורוז חתום עליהם ברדיו, ובראשם כאמור הלהיט הענק "דובשנייה" - שיתוף פעולה המצליח ביותר שלו עם שחר סאול ואגם בוחבוט, שהצליח להתברג לכל המצעדים ולסיכומים המוזיקליים של השנה החולפת. אך אותה ההצלחה הגיעה אחרי עבודה של שנים. "אין ספק שעברתי דרך. כשהתחלתי הייתי לבד", הוא מסביר. "אז אמרתי, 'אני מפיק, אני כותב, אני ממקסס, אני מפיץ, אני עושה הכול לבד', אבל אני לא חושב שזה תקין. התחלתי פשוט באווירה מאוד הארדקור, בקטע של לא לראות בעיניים ולא מעניין כלום, וכל מה שבאתי לעשות זה ליצור מוזיקה ואומנות והשאר יסתדר".
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
בגיל 14 נורוז התחיל לכתוב שירים ובגיל 15 כבר למד להפיק אותם. בין הדברים הראשונים שהוציא נמנה גם שיתוף פעולה עם לוקץ' - "מטהר אוויר" - קטע טראפ קשוח ועמוס בבדיחות סלפסטיק, שבו דאג לפרט למה הוא לא צריך את הרדיו, חברת תקליטים או אף אחד אחר בעצם ("אין לי מנהל או מפיק / הכול זה אני לפעמים זה מציק"). "אני לא שופט את עצמי, הרגשתי מאוד לבד ואמרתי שצריך להתחיל ככה, בלי אמצעים, ואם זה יהיה טוב אז נצליח".
דווקא כשהחליף תקליט ודייק את הסאונד שלו - שיותר מתמיד מפלרטט עם המגמות החמות במיינסטרים - נורוז זכה לאהבת הקהל. בהפקת הסינגל החדש שלו "חוף על הקטינו", להיט הקיץ התורן שלו שיצא בשבוע שעבר, הוא מתקרב למחוזות הפופ מתחילת המילניום ומשלב גם רגאטון.
כשהתחלת היה לך סגנון טראפי ומלוכלך, אבל בהפקה הנוכחית הפכת קצת לזמר פופ. זה מכוון?
"התחלתי באמת מדברים קיצוניים. אהבתי טראפ ואני עדיין אוהב, אבל בא לי פשוט לשמח. בא לי לעשות דברים כיפיים ולא להיכנס למורכבויות. השאיפה שלי תמיד הייתה שכמה שיותר אנשים ייהנו מהמוזיקה שלי ולהביא את ההיפ-הופ, הבית שגדלתי בו, לקדמת הבמה".
גם בסינגל הזה ובעיקר בשיר "פלפלת" נשמע שיש קצת רפרנסים לשירים מאלבום הבכורה של ג'סטין טימברלייק, Justified.
"מדהים שאמרת את זה. אני מאוד אוהב את האלבום הזה ומאוד אוהב את הנפטונז (צמד המפיקים פארל וויליאמס וצ'אד הוגו, שהפיקו את Justified עם טימבלנד, ע"ט). כל הווייב הזה והתקופה הזאת - אלה דברים שהשפיעו עליי ועל המפיקים שאני עובד איתם. אלה הפקות שהן מאוד גרוביות ואי אפשר להישאר אדיש אליהן. נופל הביט ואתה חייב לרקוד. גם פארל יכול לעשות דברים שנשמעים מלוכלכים ומטורפים, ואז הוא יכול להוציא את הדברים הכי פופיים ולעשות שיר כמו Happy. אין חוקים".
התחלת לעשות מוזיקה בגיל ממש צעיר. כמו מי חלמת להיות?
"קניה ווסט, נגיד, למרות שהיום אי אפשר לקחת אחריות על הבן אדם הזה. וגם פארל וטראוויס סקוט".
אפילו חיממת את טראוויס בהופעה שלו בפארק הירקון, זכית לפגוש אותו?
"לא פגשתי אותו, ראיתי אותו מרחוק וראיתי את הבקסטייג' שלו ואת הוואן שלו. היינו על אותה הבמה אבל לא ראיתי אותו באופן אישי, שזה בסדר, זה מספיק".
התאכזבת?
"הייתי בטוח שאפגוש אותו, אבל הבנתי שהבן אדם לא סגר בכלל מלון בארץ והיה שעות ספורות בארץ הקודש, אין-אנד-אאוט. הוא אפילו לא יצא לבלות, לא עניין אותו. הבנתי גם שהצוות שלו מנסה להרחיק אותו מאנשים כדי שלא יהיו בעיות. זה היה מספיק סוריאליסטי לחמם אותו ולקחת חלק באירוע הזה, אז אמרתי, 'טוב, אני לא גרידי'. אין ספק שזה ביאס אותי וקיוויתי לראות אותו, אבל מצד שני בגלל שאני מעריץ אותו כל כך הרבה שנים, זה לא הפתיע אותי".
איך הקשר שלך עם המעריצים שלך?
"אני אוהב את המעריצים שלי, מה אני בלעדיהם. הם מי שבוחרים בך ואוהבים את מה שאתה עושה. אני מעריך את זה וזה לא מובן מאליו, גם כשהם רואים אותי ברחוב או מבקשים תמונה".
הייתה אי פעם אינטראקציה שעברה את הגבול?
"הרוב המוחלט דווקא יודעים איך לגשת. אין ספק שהמון פעמים הם נלחצים, באים להגיד משהו וזה יוצא להם מקולקל, אבל זה מההתרגשות. כמו בחיים - יש אנשים שאתה צריך לשים להם את הגבול ולהגיד, 'רגע, אני בן אדם גם, בואו נעשה את זה יפה ומכבד'".
"איכשהו יצא שאני כבשה שחורה במשפחה"
היום נורוז נחשב לאחד מהשמות העולים בסצנה המוזיקלית המקומית, אבל בתחילת הדרך, כשעוד היה תלמיד תיכון, הוא זכה לתגובות מעורבות מחבריו לשכבה. "היו כאלה שהעריכו מאוד את מה שאני עושה ופרגנו כמובן, והיו את אלה שבאו בסתלבט. 'אה, אתה ראפר? יו יו', אבל זה אף פעם לא עניין אותי. הבנתי שאני צריך ליהנות, לחיות עם עצמי בשלום ושזה לא משנה מה אנשים אומרים. אחרי שרואים אותך על אוטובוסים ובאיילון וברדיו כל היום, אז זה כזה, 'אה, הוא לא ילד מוזר, הוא פשוט ראה עוד משהו הרבה לפני שאנחנו ראינו את זה'".
הוא גר ביחידת דיור בהרצליה בצמוד לבית הוריו, כשבמהלך הריאיון אימא שלו נכנסת עם סל כביסה. "הם מאוד מכבדים אותי ואני מאוד מכבד אותם, והם הבינו שאני מאוד עצמאי. אבל המוזיקה זה עולם שבא עם הרבה דברים, שאתה לא בהכרח רוצה להדאיג או להלחיץ את ההורים שלך לגביהם", הוא אומר.
עם גיוסו לצבא, עשיית המוזיקה נדחקה והניסיון לקבל סטטוס של אמן פעיל, שיאפשר לו להמשיך ליצור במהלך השירות, נכשל. "בפועל אתה צריך את הדברים האלה מהצבא כדי לגרום לזה לעבוד. יש הרבה אנשים שהם אמנים פעילים ביומיום אבל בגלל שעוד אין עליהם כתבות ב'גיא פינס' או אסמכתאות, אז לצבא קשה להכיר בזה", הוא אומר. "עדיין עשיתי מוזיקה, הופעתי כמה שיכולתי. זה די שאב ממני את כל הזמן. אני מניח שאם הייתי אז איפה שאני נמצא היום, היה לי יותר קל להשיג 'אמן פעיל' או טאלנט".
הוא התגייס לחיל כללי ובמהלך השירות עבר בין שלושה תפקידים כדי למצוא את המקום שיתאים לו. "באתי בגישה טובה, רציתי לגרום לזה לעבוד. חיפשתי את התפקיד הנכון, לעשות את כל מה שצריך", הוא אומר, ומציין באותה ההזדמנות שאביו שירת בקבע וסבו השתתף בכל מלחמות ישראל, עד למלחמת לבנון השנייה. "כל המשפחה שלי בעד המדינה, אוהבים ותומכים. איכשהו יצא שאני כבשה שחורה. אני אוהב לעשות אמנות ומוזיקה וזו המהות שלי בחיים. זה לא שיש לי בעיה עם מסגרות - יש לי בגרות מלאה, התגייסתי, עשיתי טירונות, החלפתי תפקידים כמה שאפשר רק כדי לגרום לזה לעבוד עד שלא נשאר נפש של בן אדם".
מה הרגשת?
"נכנסתי לדיכאון", הוא מספר בכנות, "חודשיים אחרי שהתגייסתי איבדתי את סבתא שלי זיכרונה לברכה, שהייתה כמו אימא שנייה עבורי, וגם המוזיקה - הייתי בשלב מאוד קריטי לקריירה, ולא קיבלתי את ההבנה מהמקום שנמצאתי בו. בנקודה הזאת הבנתי שאני צריך ליצור וששם אני יכול לתרום הכי הרבה לכולם וגם לעצמי כדי לשמור על הנפש שלי, ולא להתנתק ולעשות צ'ק אאוט מוקדם מדי".
בתמיכת הוריו, וכדי לדאוג לבריאותו הנפשית, נורוז סיים את השירות הצבאי שלו. "ממליץ לאנשים לדאוג לנפשם ולעשות מה שיעשה להם טוב בסופו של יום". מתוך אותם הקשיים נורוז יצא לאזרחות ב-2019 והמשיך את הקריירה המוזיקלית שלו מאותו המקום שבו עצרה.
באותה השנה יצא גם שיתוף הפעולה השני שלו עם טונה, "קלאנג", מתוך האלבום "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי", אחרי שהשניים הכירו בעבודה משותפת עם שקל. "זה סיפור מצחיק, טונה אדם מיוחד מאוד", נורוז מעיד. "הוא שלח לי הודעה, 'הגיע הזמן'. נסעתי אליו לסשן באולפן של ניר דנן והיה לנו שיח טוב. דיברנו על החיים, על פילוסופיה, על מוזיקה. אבל אני אגיד לך את האמת, לא הבנתי על מה השיר".
מה הכוונה?
"הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אפתח את השיר. כתבתי איזה משהו והוא הרגיש שאני יכול 'לתת את זה יותר טוב'. זה שרט אותי, איך אני יכול לתת את זה יותר טוב?! ואז פשוט שאלתי אותו, 'באיזה עולם השיר קיים?' ואז הוא אמר לי, 'אחי, תן לי יותר חייזרי, יותר כוכב אחר. תחשוב 'סטאר וורז'. כתבתי שוב את הבית והוא אמר שזה מושלם. איזה שנה ומשהו לא הייתה שום תקשורת. עד שהוא שלח לי הודעה, 'שומע נסיך, האלבום יוצא ביום שישי'".
חשבת שזה כבר לא יקרה?
"אני לא יודע, זה טונה. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. להקליט אלבום, לגנוז אותו, להוציא אותו שוב. מבחינתי זה דרמטי, היום אין מצב שדברים כאלה מתנהלים שוב, אבל למדתי מהדרך. יש את המוזיקה, ואז יש את עסקי המוזיקה. ספציפית אם לזרום עם טרלול של מישהו - זה עם טונה. לגמרי".
הוא זכה להצלחה מטורפת הקיץ עם הסולד-אאוטים עם רביד פלוטניק בראשון לציון, דבר שהשפיע לא מעט על סצנת ההיפ-הופ והראפ.
"זה מדהים וזה גאווה להיפ-הופ הישראלי ולמוזיקה הישראלית. בתור ילד שמעתי ראפ ישראלי, ואז זה היה מוזר. היום זה ממש קורה במיינסטרים. גם השיר 'תיק קטן' מקום ראשון, שזה שיר דריל שאתה חושב 'מה הקשר למציאות?! ניצחנו!'".
היית גם רוצה להגיע לכזה מצב שאתה מפרק סולד-אאוטים אחד אחר שני?
"אני מניח שאני אהיה שם בשלב כזה או אחר. אני לא טונה ואני לא רביד, אני נורוז ויש נורוז אחד. מעבר לזה שהערצתי אותם והם מנטורים והפכו להיות חברים, אני עושה את הדברים שלי, אף פעם לא ניסיתי להיות הם, ניסיתי להיות הכי טוב שאני יכול. אני כן חושב שהשאיפה שלי הייתה תמיד להיות יותר גדול מהז'אנר. יש את הסצנה של ההיפ-הופ, אבל כבר אין ז'אנרים, ספוטיפיי זה 'מוד'. מוזיקה נבחרת היום לפי מצבי רוח".
אז מה המוד שלך?
"וודקה רדבול. אווירה של חפלות, קיץ".
"אף פעם לא חיפשתי בחורות במועדונים"
מהשירים של נורוז עולה תמונה שחוזרת - חגיגה, חפלה, אלכוהול וחברים - ובאותה הסצנה בדרך כלל נמצאת גם דמות נשית במרכזה. אבל למרות התדמית שדבקה בו, של רווק שמחפש נשים במועדון, עד לפני כמה שבועות הוא היה בזוגיות. "שלוש וחצי שנים הייתי רווק לפני הזוגיות שהייתה לי עכשיו במשך חמישה חודשים, אבל אף פעם לא חיפשתי בחורות במועדונים. אני חושב שאתה מגיע למועדון ואז הבחורות מתלבשות עליך", הוא צוחק. "אם אתה רוצה מישהי איכותית לך למכון כושר, לספרייה. במועדון אתה יודע למה אתה שם ולמה היא שם, בואי נקרא לילד בשמו".
התדמית הזאת של הרווק במועדונים - זה משהו שיכול להפריע לזוגיות?
"כן, צריך הרבה ביטחון עצמי. כשאני במערכת יחסים אז פחות דחוף לצאת למועדונים סתם ככה, אלא אם כן אתה מופיע. אתה לא באווירת הבליינות כי יש לך שקט, בת זוג, סנטר כזה. למרות שאני לא תלוי בשום מערכת יחסים כדי להרגיש בטוב או ליהנות מהחיים".
הקשר התחיל כמערכת יחסית מקצועית, כשבת זוגו לשעבר של נורוז הייתה גם המנהלת האישית שלו. "החלפתי ניהול ואז הכרתי אותה. זו עבודה מאוד צמודה, היה לנו חיבור וכימיה, וכשהתחלנו לעשות דברים יפים ביחד הקשר התפתח גם באישי. האמת, לא תכננתי להיכנס למערכת יחסים, ובטוח לא עם מי שניהלה אותי, אבל בחיים כמו בחיים - תוכניות לחוד ומציאות לחוד". אחרי פירוק הזוגיות, נורוז עבר לניהול אחר. "אני לרגע לא מתחרט, היו לנו רגעים מדהימים ומכל דבר אנחנו לומדים בחיים. זו הייתה חוויה טובה עם הרבה השראה".
היום אתה מחפש זוגיות?
"לא. אני שולל כלום, אבל מרגיש לי שזו תקופה שאני מתמקד בעצמי, משקיע בעצמי, אוהב את עצמי. זה חשוב לזכור מי אתה".
היית יוצא עם מישהי מהתעשייה?
"אחרי שיצא לי כבר להיות עם כמה בחורות מהתעשייה, בכל מיני דרכים שונות, יש לזה פלוסים ויש לזה מינוסים. לא יודע בכלל מה נכון עבורי".
מלבד קידום המוזיקה, במהלך הקורונה נורוז הצטלם גם לסדרות נוער שונות, בהן "כפולה" לצד נועה קירל, ו"הקומה האחרונה". עכשיו הוא מעיד שהעולם הזה פחות מעניין אותו. "קיבלתי המון הצעות מאז, גם לדברים יותר מגניבים שאני לא שולל. מדליק אותי לכתוב סדרה או לעשות משהו בעצמי, ואז אני גם אשחק בזה. אני פשוט אוהב ליצור, וגם ערכתי לעצמי את כל הקליפים עד לשלב מסוים. אם אתה יכול, אז למה לא?".
מה אתה חושב על השיח שיש לגבי מי שמשחקים בסדרות אבל לא הגיעו ממסגרות מקובלות או נבחרו על סמך הפופולריות שלהם ברשתות?
"היום הרשת היא הדרך המקובלת. בית ספר למשחק זה קונספט מטורף בעיניי, זה כמו לנסות ללמד את ג'ימי הנדריקס איך לנגן גיטרה. אין היגיון באומנות, אתה לא יכול לשלם כדי לקבל כישרון. הבנה ליצירה זה לא משהו שהוא נקנה, זה מולד. אם יש את הניצוץ אפשר לפתח את זה, אבל אף פעם לא האמנתי בבתי ספר שמלמדים אומנות, זה תחום שאי אפשר ללמוד אותו. כי הוא כל יומיים מתחלף וכי אין אמת אחת. מי שלמד בדרך כלל הופך להיות מורה לתחום".
דיברת קודם על "תיק קטן", איך אתה מתייחס לקידום מוזיקה ברשתות החברתיות? אתה לא מאוד פעיל שם.
"מצד אחד אני מאוד אוהב את טיקטוק ומבין את החשיבות, נכנסתי לעידן של המוזיקה כשבדיוק הפסיקו לעשות אלבומים פיזיים. אם זה מרגיש לי אותנטי וזה מגניב אותי אז אני אעשה את זה, אבל אני לא רוצה להרגיש שאני עובד בזה ושאני צריך להביך את עצמי ולעשות כל מיני טרנדים. ככל שאתה מצליח יותר - יש רעש מסביב של אנשים שמנסים להגיד לך מה בסדר ומה לא. אל תנסו להסביר לי מה צריך כי לא אני ולא אתם יודעים".
8 צפייה בגלריה
"אני לא רוצה להרגיש שאני צריך להביך את עצמי ולעשות כל מיני טרנדים". נורוז
(צילום: אלון לוין)
אגב הצלחה, על מה אתה חולם?
"אני בתקופה שאני מגדיר לעצמי מהי הצלחה מחדש, כי אני לא באמת יודע. הודעות ממאזינים בעיניי הן ההצלחה הכי גדולה. מקום ראשון בגלגלצ זה איזשהו סממן של הצלחה, לחמם את טראוויס סקוט, אבל זה עדיין תלוי בהרגשה שלך. אתה יכול ללכת סחור-סחור ועדיין יכול להיות בדיכאון".
איך אתה שומר על עצמך בתוך כל הרעש?
"אני משתדל לקחת את הכול בעירבון מוגבל ולהבין מה אמיתי ומה משחק. הבנתי שאני לא עושה דברים בשביל כסף, או רק כדי להגיד שעשיתי אותם. לא עושה דברים רק כי כל הסביבה שלי אומרת. זה בעצם מה שמכניס אותך לדיכאון. אני יודע מי אני ואני יודע מה אני אוהב".
ובכל זאת, יצא לך לעשות קמפיינים לחברות.
"סירבתי לרוב הדברים שהציעו לי, הקמפיינים שאני עושה זה אחוז מאוד קטן ממה שהציעו. באופן כללי יש את שלוש ה-כ' - כבוד, כיף וכסף. ויש דברים שלא משנה בכמה כסף מדובר, אני לא אעשה כי זה פשוט נראה לי לא נכון ולא מגניב אותי. אני כן מנסה למצוא את האמת שלי בכל הצעה, אבל הרוב המוחלט צריכים אותי הרבה יותר ממה שאני צריך אותם, כי אני פשוט אמשיך לעשות מוזיקה. יש מלא אמנים שישמחו למכור את נשמתם, זה גם חלק מהדרך להבין איפה הקווים האדומים שלך".
זאת תקופה שבה אמנים מאוד נזהרים בלשונם, גם בשירים, ויצא לך לקבל ביקורת - גם על שיתוף הפעולה שלך עם דודו פארוק, וגם על מילות השיר "דובשנייה" ("יש לה לוק שלא נגעו בה").
"זה לא קשוח כמו הדברים שהיה ב'לילה טוב/אחותך' עם דודו פארוק. אז עוד לא הבנתי את הכוח של המילה הכתובה וההשפעה. עם הזמן אתה מבין את האחריות ואתה משתפר ומשתדרג עם בחירת המילים שלך. לאנשים יהיה מה להגיד. על 'דובשנייה' אני לא מתחרט. גם אם אתה מביא את אגם בוחבוט לפזמון שאומרת 'למי אתה קורא דובשנייה?' וגירל פאוור - עדיין הם ימצאו על מה להתלונן, והם לא מבינים שאנחנו בבתים מאזנים את הפזמון, שזו האנטיתזה. אבל אתה לא צריך להסביר להם את האומנות שלך לרמה כזאת, תן להם לקחת את זה לאיפה שבא להם. מי שאוהב להעביר ביקורת ימצא סיבות".
תרבות ה-PC זה משהו שמטריד אותך כשאתה כותב?
"אני חושב שזה טוב להתחיל ממקום גולמי, שאתה לא חושב על זה, 100 אחוז רגש בלי תכנון. ואז כשאתה מעבד את הרעיון ומפתח אותו, אז אתה אומר, 'האם זה סבבה? האם זה מעביר את המסר שאני רוצה? זה מכבד או שאנשים ייעלבו כי הם לא יבינו למה אתה מתכוון?'. ואז יש לך שתי אופציות - או לחדד את המסר בדרך נאותה או פשוט להגיד, 'פאק, זה הכי מדויק והכי טוב ואני אלך עם זה'. אני לא צריך להיות הכי קיצוני, או להגיד דברים פוגעניים כלפי אחרים כדי שזה יהיה טוב, מצחיק, או כדי שזה יצליח".
8 צפייה בגלריה
נורוז: "אם מישהו החליט שאני יפה ונכון, זה גורם לי להסמיק". היפים והנכונים 2023
(צילום: ענת מוסברג)
השנה הראפר הגיע לנקודת ציון מעניינת בכוכבות שלו, כשהתברג לרשימת "היפים והנכונים" של pplus. "מצד אחד זה מגניב ומחמיא. מצד שני, אף פעם לא חיכיתי לאסמכתה של מישהו מבחוץ בשביל להרגיש יפה ונכון. יש מלא אנשים יפים, מוכשרים ונכונים שלא קיבלו את הטייטל. אם מישהו החליט שאני יפה ונכון, זה גורם לי להסמיק ואני מודה לו בטירוף".
הטייטל פתח לך דלת לקמפיינים של דוגמנות?
"האמת שדגמנתי לפני הפרס הזה, אז אני לא יודע, אולי הם הצטרפו למסיבה מאוחר. אבל זה בסדר, הרוב מצטרפים למסיבה שלי מאוחר".
אי אפשר להתעלם גם מהקמפיין שעשית לביטוח סיעודי. עשית בסוף אחד כזה בעצמך?
"האמת, אני לא עשיתי. אני צריך לדבר איתם, זה די תסביך".
