הבעיה הגדולה של "כוח Q: גאוות יחידה", סדרת האנימציה הקומית של נטפליקס שעלתה בחמישי האחרון, לא נובעת דווקא מהטיפול המיושן והסטריאוטיפי שהיא מעניקה לתרבות הלהט"ב. זה אומנם מה שקומם עליה את הקהילה הגאה בחודש יוני האחרון, כשיצא הטיזר-טריילר שלה, הפציץ בבדיחות קרש ורמז על העתיד לבוא - ובכל זאת, לא זו בעייתה הגדולה של הסדרה החדשה וההו-כה-גאה הזו. הבעיה הגדולה שלה נובעת מכך שהיא פשוט לא מצחיקה; לא באופן עקבי מספיק על מנת שתישארו איתה לאורך כל הדרך.
"כוח Q: גאוות יחידה" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
בעיה נוספת, והיא משמעותית מעט פחות אך עדיין אקוטית למדי, טמונה בז'אנר שאותו בחרה "כוח Q: גאוות יחידה" לאכלס: סוגת האקשן/ריגול. היא עוקבת אחר כוח גאה של סוכנים חשאיים, בהנהגתו של סטיב "מרי" מריוות'ר (שון הייז, "וויל וגרייס", שגם חתום כמפיק בפועל) - מי שהיה כוכב עולה בשרשרת סוכנות הריגול הפיקטיבית AIA, ולאחר שיצא מהארון הוגלה לפקח על הסניף בווסט הוליווד, מעוז גייז דל התרחשויות. עשור עבר, ולסוכן מרי (כן, הסדרה לא מבזבזת אף הזדמנות לגאג חוזר דלוח) כבר נמאס. יחד עם צוותו הצבעוני - ומדובר בשלל צבעי הקשת הלהט"בית, כמובן - הוא מחליט להתחיל ולפעול, עם מעט עזרה מהמפקדת הקשוחה שלו (בקולה של לורי מטקאלף מתהילת "רוזאן"), ועם הרבה הרפתקאות בדרך.
אלא שבגלל הג'אגלינג שמנסה לעשות פה יוצר הסדרה גייב לידמן, ההרפתקאות הללו פשוט לא מעניינות דיין. "כוח Q: גאוות יחידה" משעבדת כמעט את כל המוטיבים הז'אנריים שלה לאג'נדה המרכזית שלה - נראות וייצוג של הקהילה הגאה, על כל גווניה. בזה היא עושה עבודה מרשימה למדי, והקונספט המרכזי, שמחבר בין הז'אנר הלקוני והמצ'ואיסטי כפי שהתגלם בדמותו של ג'יימס בונד לבין המוחצנות הססגונית והכנה-רגשית של התרבות הגאה - נותר מרתק גם כשהשאר חורק. אבל בדרך למימוש הרעיון המגניב הזה, האקשן הולך לאיבוד ואתה נותר עם כל אותן בדיחות קרש. כי "כוח Q: גאוות יחידה" משגשגת בעיקר על סטריאוטיפיזציה, ולא סתם אלא מהזן שנראה מעט מיושן עוד כששון הייז כיכב ב"וויל וגרייס" בתחילת העשור הקודם.
באף דמות הדבר אינו ניכר כפי שהוא ניכר בטווינק, אותו מדבב מאט רוג'רס. כן, זה באמת השם של הדמות - וככל הנראה, לפחות ברמת התוצאה, זוהי גם הגדרת האופי העיקרית שלה. טווינק שלנו, אתם מבינים, הוא הומו נערי עם אישיות גדולה, שעל הדרך גם מכהן כמומחה של הצוות לתחפושות דראג. המבצע הסודי מצריך אריאנה גרנדה צווחנית כדי להסיח את דעתם של בליינים במועדון? אל דאגה, טווינק פה, ואלוהים יודע שהוא לא ייתן לכם לשכוח את זה.
הסוכן מרי, מאידך, כל כך חסר אופי שאולי צריך דמות סטריאוטיפית שכזאת לצידו, מישהו מספיק מוחצן על מנת להסיח את הדעת מכמה שהדמות הראשית פה נעדרת עניין. איך לתאר את מרי? ובכן..אה... הוא חתיך? קצת פזיז אך שוחר טוב? אוהב את צוותו ומנסה לדאוג להם כמיטב יכולתו? כמה משמים. איפה הוא ואיפה האנוכיות המוחלטת, הניהיליסטית, של סטרלינג ארצ'ר מ"ארצ'ר" - סדרת ריגול קומית נוספת באנימציה, מוצלחת בהרבה, שגם אותה תמצאו בנטפליקס. קצת מהאדג' של ארצ'ר בהחלט היה עוזר לסוכן מרי, ול"כוח Q: גאוות יחידה" כולה.
אבל אין פה אדג', לא אמיתי, לפחות. הסדרה אולי יכולה הייתה להכות גלים לפני 20 שנה, בטרם התרבות הגאה נטמעה במיינסטרים, וסדרה כמו "מירוץ הדראג של רופול" הפכה לתופעה עולמית גורפת פרסי אמי. אבל עכשיו, בעיקר בגלל שהטוויסט הלהט"בי הפך לכרטיס הביקור שלה על חשבון כל השאר, "כוח Q: גאוות יחידה" פשוט נראית מיושנת נורא, על הגאגים המתאמצים והרפרנסים התרבותיים העבשים שהיא זורקת על צופיה בקצב של מכונת ירייה. כמה מעניין יותר יכול היה להיות אם יוצריה היו בוראים סדרת מתח/אקשן קומית שבה כל צוות הסוכנים אכן משתייכים לקהילת הלהט"ב, אבל אף אחד - בעיקר אותם יוצרים - לא היו עושים מזה עניין באופן כה מנדנד, אלא פשוט מקבלים את זה כמובן וטבעי ורצים הלאה, לבנות משהו שעומד בכוח עצמו ולא מטעמי יומרות הייצוג שלו, ובדרך ממשיך לנרמל את מה שעדיין, למרות רופול וחברותיה, דורש נרמול. כמה מעניין יותר, וכמה חבל שזוהי לא הסדרה הזו.
