לפני חודש פורסמה תוכנית מהדורת 2022 של פסטיבל סאנדנס. מי שחקר לעומק את הנתונים מאחורי הסרטים שנבחרו לפסגת תעשיית הקולנוע האמריקני העצמאי, גילה התפתחות מפתיעה, כמעט מרעישה: התחרות העלילתית האמריקנית מונה עשרה סרטים, שישה מהם נעשו על ידי במאיות. התחרות הדוקומנטרית המקבילה מונה תשעה סרטים, שבעה מהם נוצרו על ידי במאיות. בסך הכל 13 מתוך 19 הסרטים מתוצרת ארצות הברית שנבחרו למסגרת התחרותית בסאנדנס - כמעט 70 אחוז - נעשו על ידי נשים. המגמה מתאזנת מעט בתוכנית הבכורות הנוצצת, שעל עשרה מתוך 21 הסרטים שבה חתומות קולנועניות. ובכל זאת, הסטטיסטיקה הזאת היא הצהרת כוונות נועזת של הפסטיבל היוקרתי וסיבוב ניצחון של הקולנוע הנשי בארצות הברית המעודכנת. משום מה בהודעה לעיתונות ההישג הזה לא נחגג, אפילו הוצנע.
סאנדנס הוא מפגן אדיר של העצמה נשית במרכז הבמה המשמעותית ביותר בקולנוע האמריקני. בשנתיים האחרונות חברות ההנהגה החדשה הכל-נשית של הפסטיבל שמו להן למטרה להוביל את השינוי בתעשייה עם מדיניות שמכתיבה הקצאה ברורה: מחצית מהתוכנית תוקצה לבמאיות. אלא ש-70 אחוז זה הרבה יותר מחצי ומשום מה הסטטיסטיקה לא צוינה בהודעה לעיתונות. למה? אולי כי זה כבר לא מעניין, או שייתכן והאפליה לטובה הצליחה מעבר למשוער ויצאה קצת משליטה. כך או כך, ההעדפה המתקנת עומדת ביעדים המוצהרים של מנהלות סאנדנס וגם של תעשיית הקולנוע, אבל לא בהכרח מתואמת עם העדפת הקהל.
איך אנחנו יודעים על העדפת הקהל? פה מגיע הקולנוע המסחרי, זה שפונה לציבור הרחב ומציע לו תוכן. דמוקרטים או רפובליקנים, ליברלים או שמרנים, מלוס אנג'לס ועד לאלבמה - המפיצים לא מפלים. לא כשמדובר בלקוחות משלמים. יש היום פחות ופחות כאלה בארצות הברית, בגלל מגפת הקורונה ואף יותר מכך בגלל מגפת הסטרימינג. 2021 הייתה אמורה להיות שנת ההתאוששות של הוליווד אחרי קיפאון מוחלט בזו שקדמה לה. אבל סך כל הכנסות של 4.46 מיליארד דולר שהתקבלו בבתי הקולנוע לאורך השנה כולה היא התמוטטות רבתי (קצת יותר משליש ביחס ל-2019). הרגלי הצפייה השתנו והקהל התרגל להתכרבל בבית עם נטפליקס, אבל הסרטים שכן שרדו את המשבר עם תסמינים קלים וסחפו צופים לבתי הקולנוע: "האלמנה השחורה", "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" ו"ונום 2" מסוגת גיבורי העל וכמובן "ספיידרמן: אין דרך הביתה", שהיווה סיומת מרעישה ומעט אופטימית לבאות. שוברי קופות אחרים (בסטנדרטים של 2021) נעים בין הפרק התשיעי בסדרת האקשן "מהיר ועצבני" מתודלקת הטסטוסטרון או הגבריות המנוערת אך לא מעורבבת של ג'יימס בונד ב"לא זמן למות", הפקת המדע בדיוני המרשימה "חולית" או סרטי הילדים "אנקאטו" ו"לשיר 2".
תו תקן נשי
אבל מה עם אותן הבמאיות והסרטים המעודנים שלהן? אפשר למצוא כאלה לא מעט אם מחפשים. ב-2021 קלואי ז'או הייתה לאישה השנייה אי פעם לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר על הדרמה "ארץ נוודים". אף אחד לא יתפלא אם ג'יין קמפיון הוותיקה תעשה זאת השנה עם "כוחו של הכלב", וכך גם "הבת האפלה" של מגי ג'ילנהול ו"פצועה" של האלי ברי (בשני המקרים מדובר בבכורות בימוי של שחקניות מוכרות). סרטים אלה ורבים אחרים מקודמים בתקשורת, תוך הדגשה על היותם מתוצרת נשית, מעין תו איכות בימינו. אלא ששבחי הביקורת, הפרגון של התעשייה ודחיפת היח"צ לא מספיקים כדי לחולל הצלחה מסחרית בקופות. למעשה, "כוחו של הכלב", "הבת האפלה" ו"פצועה" קפצו מהקרנות הבכורה בפסטיבלים הישר לנטפליקס, בלי הפצה בבתי הקולנוע. אפשר להבין את זה: בשירותי הסטרימינג לא נשענים על מכירת כרטיסים.
מחקר חדש מטעם המרכז לחקר נשים בטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת סן דייגו מצביע על בעיית ייצוג של קולנועניות בטבלת שוברי הקופות אל מול הצלחת רבות מהן בפסטיבלים וטקסי פרסים. "מה שנראה למראית עין עשוי להטעות. בעוד שקלואי ז'או זכתה באוסקר וג'יין קמפיון נחשבת למועמדת מובילה השנה, אחוז הסרטים שביימו נשים ירד ב-2021", טוענת ד"ר מרתה לוזן. "לבסס את התפיסה שלנו על מצבן של הנשים רק בהסתמך על מזלן הטוב של מעט נשים במעמד גבוה עלול להוביל למסקנות לא מדויקות בנוגע למצב של העסקת נשים". לוזן עומדת על אתגר אמיתי בכל הנוגע לתעסוקת נשים בתחום הקולנוע, ולמרות שיש שיפור מתמשך לאורך שנים, הוא איטי מדי. עם זאת, יש כשל מרכזי עם מחקר שמתמקד בשוברי הקופות כמדד לאפליה מגדרית נגד נשים בתעשיית הקולנוע כיום.
מה שלא נלקח בחשבון הוא שמעולם לא הופקו כל כך הרבה סרטים עצמאיים של נשים בארצות הברית, חלקם בתקציבים נדיבים. ויש גם גורם נוסף, שולי בעיני רבים, ממנו מתעלמים - הציבור. רבים מ"סרטי נשים" נותרו ללא צופים כשיוצאו לעולם. אפילו "ארץ נוודים" גירד פחות מארבעה מיליון דולר בסך הכול, למרות זכייתו באוסקר. הפסטיבלים מפרגנים מכל הלב והאקדמיה מעניקה פרסים ומקווה לתקן את העולם, אבל מהבחינה הזו, מה שנראה למראית עין אכן עלול להטעות, כפי שקובעת לוזן. הוליווד מהללת ודוחפת את היוצרות בקדמת הבמה, אבל היא לא משקפת את המנטליות של הקהל שלה. נכון לעכשיו, ובניגוד לכל הכוונות הטובות, העצמה נשית אינה מוכרת. לא בזכות עצמה. הוכחה נוספת הגיעה השבוע עם מותחן הפעולה הפמיניסטי "יחידה 355". הבמאי אומנם גבר (סיימון קינברג), אבל התסריטאיות תרזה ריבק ובק סמית' הגו את העלילה על מרגלות ממדינות שונות שיוצרות אחוות אחיות קטלנית. אולפני יוניברסל שילמו 20 מיליון דולר על התסריט, והשקיעו כמה עשרות מיליונים על הפקת הסרט שנשען כל כולו על הכוכבות ג'סיקה צ'סטיין, פנלופה קרוז, לופיטה ניונגו, פאן בינגבינג ודיאן קרוגר. אבל עם לידתו, מפגן העוצמה הנשי נחשף בחולשתו עם כישלון מהדהד בקופות שהניבו סכום עלוב של 4.8 מיליון דולר בלבד.
הקהל נשאר אדיש
למרות הכול, יש כמה נקודות אור בכל הנוגע להעסקת נשים בקולנוע המסחרי כפי שעולות מטבלת שוברי הקופות של 2021. מתוך ששת שוברי הקופות הגדולים ביותר בארצות הברית אשתקד, שניים נעשו על ידי נשים. קייט שורטלנד ביימה את "האלמנה השחורה" שסיים במקום הרביעי בדירוג השנתי, ואילו קלואי ז'או גילתה עצמה כקולנוענית מסחרית ב"נצחיים" (מקום שישי). זה נראה פחות טוב כשמרחיבים את היריעה לכדי עשרים הסרטים המכניסים ביותר ומגלים רק במאית אחת נוספת - ניה דה-קוסטה עם "קנדימן" (20). מי הבמאית הבאה ברשימה? לאנה ווצ'אוסקי, שכבמאית טרנסית מקבלת נקודות זכות בדירוג התקינות הפוליטית, אך לא על הכישלון הקופתי המהדהד והבלתי מתקבל על הדעת של "מטריקס: התחייה" שגרף רק 28 מיליון דולר בדרך למקום ה-39, כשלפניו שלל זוועתוני אימה, חטיפי אנימציה והבלחות אקשן.
"נצחיים" – טריילר
5 צפייה בגלריה
את הקהל לא מעניין מי ביים. קלואי ז'או
(צילום: Todd Wawrychuk/A.M.P.A.S. via GettyImagesIL)
וזוהי בעצם הבעיה המהותית יותר, לפחות כשמדובר במורות הדרך של הקולנוע הנשי: גם בתקופה של פרגון אדיר לבמאיות, שלא לומר העדפה מתקנת, הקהל הרחב נשאר אדיש ליצירות הכנות שהן מבקשות להביע על המסך הגדול. סרטים רבים מופקים כיום על ידי נשים, בהוליווד וגם בקולנוע העצמאי האמריקני. הסרטים הללו מקודמים היטב וזוכים לבמה נוצצת בפסטיבלים כמו סאנדנס, טורונטו וטרייבקה. אבל כשהם יוצאים לעולם בזכות עצמם, השורה התחתונה היא זו שנרשמת במאזנים של חברות ההפקה, וזו עגומה למדי. יש כוונה כנה להפיץ לעולם את המסרים החברתיים והמגדריים המתקדמים שלהם, אבל במבחן השוק החופשי ההפצה נכשלת.
האכזבה מתגברת ומתחדדת כשאנו מגלים שהבמאיות המצליחות של השנה - שורטלנד, ז'או ודה-קוסטה - שגשגו בזכות תכנים שמשתלבים במיינסטרים. והמיינסטרים, כך התחדד בשנה האחרונה, פונה בראש ובראשונה לגברים צעירים, בעיקר נערים וילדים. אפשר להודות - הסרטים הללו שגשגו איכשהו בגלל סיפורי המקור שלהם והאפקטים המרהיבים, לא בגלל הנשים שמאחוריהן. הדוגמה הבולטת ביותר היא "האלמנה השחורה", הפקה של מארוול בבימויה של אישה, הנסמכת על גיבורת העל האיקונית בגילומה של סקרלט ג'והנסון (כשלצדה פלורנס פיו ורייצ'ל וייז בתפקידים ראשיים). מה שהיה אמור להיות שובר קופות אדיר ב-2020 נדחה בשנה בגלל התפרצות הקורונה ונאלץ להסתפק בקצת יותר מ-183 מיליון דולר בבתי הקולנוע בארצות הברית. למרות זאת, בהתחשב בנסיבות, מדובר בהצלחה קופתית. הנשים שהובילו את הסרט יכולות להיות גאות בכך, למרות שעל פי הסקרים, כ-60 אחוזים מרוכשי הכרטיסים היו דווקא ממין זכר.
הכוונות של מארוול היו טובות, ולא פחות מכך הגיוניות שיווקית. ראשי האולפנים ניתבו את עצמם בהתאם למסלול הנסיקה של "קפטן מארוול" המסחרר שביימה אנה בודן (ביחד עם שותפה היצירתי ראיין פלק) ב-2019, שבעצמו פסע בשביל שסללו פטי ג'נקינס וגל גדות עם "וונדר-וומן" שנתיים לפני כן. ההצלחה חסרת התקדים של שני להיטי גיבורות העל הללו יצרו את הרושם שהנה הגיעה ההוכחה שלה חיכינו כל כך הרבה שנים: רק תיתנו לקולנועניות הזדמנות להתבטא, ולהביע את העוצמה הנשית שלהן על המסך הגדול, ותקבלו שוברי קופות אדירים. אבל למרות מגמה מעודדת מאוד של הצטרפות נשים צעירות לקהילת גיבורי העל והפנטזיה, היא עדיין נשלטת באופן מובהק על ידי גברים ובעיקר נערים וילדים. הם נוהרים לבתי הקולנוע כדי לקבל את מנת האקשן שלהם, הפיצוצים והחלליות, והאזכורים לדמויות הקומיקס האהובות עליהם. הם מכירים אותן, ומתחברים אליהן. ההזדהות המגדרית שלהן אינה עומדת בחשיבות עליונה לצופים הטבעיים של הסרטים הללו, ועוד פחות מכך זהות הקולנוענים שמאחוריהם. במאי או במאית, זה ממש לא משנה להם כשמדובר בבלוקבאסטרים שכאלה.
אפשר להניח שזוהי תמונת המצב גם במקרה של "נצחיים", שאכזב רבים על המסך, אך הכניס מספיק דולרים בקופות. ז'או הביאה למסכי האיימקס משהו שונה לחלוטין מ"ארץ נוודים" ומצאה קהל לפתע. מפתיע זה לא. זה פשוט מבטא את הפער בין קולנוע מסחרי לבין זה הארטיסטי. אחד נועד למשוך קהלים עצומים ולהניב רווחים, ושני בא לעולם כיצירה אישית, אמנותית שבמקרה הטוב תעורר תשומת לב, תזכה בפרסים, ותקדם את הקריירה של הבמאי/ת לעתיד. זוהי שאיפה טבעית של כל קולנוען או קולנוענית שמתעקשים לשחות נגד הזרם. אלא שבעידן הנוכחי, ובמיוחד מאז הופעת תנועת MeToo, הצביון של תעשיית הקולנוע מעוצב כל כולו לכיוון העצמה נשית. כמעט עד כדי כך שכל יצירת איכות זוכה לסימון לפי ההזדהות המגדרית של היוצר שלה. זוהי המגמה המוצהרת בגאווה, והיא גועשת וסוחפת כמהפכה אמיתית בטריטוריה של התעשייה - ואז נחסמת בסכר המסחרי שמציב מולה הקהל.
הפער המהותי הזה נפער ואף מתרחב בין התעשייה שפועלת לדחיפה של קולנועניות וסרטים שנחשבים לנשיים לבין הציפיות של הקהל הרחב, הגברי ברובו, שממשיך ללכת לקולנוע, מדי פעם, כדי לראות חזיונות ראווה אלימים על מסך גדול. התהום הזו מבטאת נתק כמעט מוחלט בין האליטה התרבותית שחותרת ליישום של ערכים חשובים בעזרת העדפה מתקנת בתוך אזור הנוחות שלה, לבין קהל צופים שמוכנים לשלם על סרט לצורך בידור והנאה או העשרה לעצמם, לא בשביל לקדם את האנשים שמאחוריו. ללא הבדלי דת, גזע ואפילו מין. זה יכול לאכזב, אפילו להכעיס. גם לי זה קרה. הדרמה התקופתית "דטרויט" נחשבת בעיניי ליצירת המופת המפוספסת ביותר בשנים האחרונות. יצאתי ממנה נרגש, זועם ועם רצון לשנות את העולם ולהילחם בגזענות. לדאבוני הייתי מהבודדים שטרחו לרכוש כרטיס ולצפות בסרט שנעלם מהר מבתי הקולנוע ומהתודעה הציבורית. האם אפשר לייחס את הכישלון הקופתי לקתרין ביגלו? הבמאית הנפלאה היא אחת מהיוצרות האהובות עליי בהוליווד, ומאחוריה סדרה של הצלחות. לא אפליה מגדרית הביאה את המפלה, אלא התכנים הנפיצים שבו.
התעשייה לפני הצופים
יש בעיה עקרונית, אולי אפילו מוסרית, כשמפלים לרעה סרט בגלל זהות הבמאי שמאחוריו ומיניותו. אפשר להבין ואף להסכים עם הרצון לקדם יותר יוצרות בתעשייה ולהעניק שוויון הזדמנויות (וגם שוויון בתנאי השכר) בתחום שנשלט שנים רבות כל כך על ידי גברים. זוהי מטרה חשובה, אבל היא רלוונטית בעיקר למה שקורה מאחורי הקלעים, בתוך התעשייה. את הקהל הרחב ממש לא מעניין אם ההפקה העסיקה במאית, עורכת או תאורנית. הצופים משלמים עבור התוצר הסופי אותו הם פוגשים בבתי הקולנוע - הסרט עצמו. המדיניות המוצהרת של אפליה לרעה של סרטים רבים בהתאם להעדפה מתקנת של במאיות היא ביטוי של התנשאות. מילא דחיקתם הצידה של במאים גברים (ובמיוחד הלבנים שבהם) על רקע אישי מגדרי, הגישה היומרנית היא להעמיד את קידומן של יותר נשים בתעשייה לפני השאיפה ליותר אנשים בבתי הקולנוע, להעדיף את התעשייה וצרכיה על פני הקהל עצמו.
זוהי גישה עקומה, ובעיקר תמימה, לפתרון הבעיה. מי שציפה שהמסרים יחלחלו, יופנמו וישמשו כמנוע להצלחה מסחרית בקרב קהל אדיר של נשים בחיפוש אחר דמויות להזדהות איתן, קיבל את הנתונים המאכזבים מהקופות. המספרים מורים כי למרות ההיצע ההולך וגובר של סרטי נשים בארצות הברית, ולמרות תמיכת הקהילה התרבותית והתקשורת, אין להם כל כך ביקוש. בניגוד לישראל ואירופה, היכן שהפקות קולנוע ממומנות על ידי המדינה, באמריקה הקפיטליסטית עניינים של היצע וביקוש הם גורליים ליצירתם של סרטים. השקעה בסרט מצריכה היתכנות כלכלית, לא רק מוסרית ותדמיתית. האולפנים משקיעים בהפקות כדי להכניס כסף, לא כדי להטיף ללקוחות. יש ערך אדיר בחינוך באמצעות התרבות, ולקולנוע חלק חשוב בו, מאז ומתמיד. אלא שבמקום סרטים עצמאיים כנים שמנסים לחשוף את הצופים במתינות לסוגיות כואבות, להשפיע ולשכנע, קיבלנו מהפכה מערכתית שמבקשת להכתיב מראש, להזין בכפייה כאן ועכשיו. לא רק לתעשייה, אלא גם לציבור הרחב.
יש מי שסבור שזו תשובה קיצונית אך הכרחית לבעיה מהותית - שהוליווד מהנדסת את תודעת הקהל בכיוון של סרטי אקשן, גיבורי על ומדע בדיוני במקום עמוק לתוך רגישות ומורכבות ועדינות אישית, ונשית. אבל האמת היא שהאולפנים מנסים, הפסטיבלים מתעקשים, אבל הקהל - מה לעשות - לא מיישר קו. בטח לא בהתאם לציפיות של המשפיענים באליטה התרבותית, שמתכנסים בתוך בועה. אבל הבועה הזאת עלולה להתפוצץ. הדרך עוד ארוכה לצמצום הפערים בין גברים לנשים, לא רק בתעשיית הקולנוע אלא בחברה כולה. באופן אישי, אין לי מתווה להציע איך להתקדם לכיוון השלמת היעד הזה, אבל הוליווד והפסטיבלים החליטו ללכת על קיצור דרך מאולץ. הפיכה תרבותית כאן ועכשיו. אבל זה לא מחלחל למטה. ההמונים מחרחרים בבוז, אפילו מתנגדים ומצביעים ברגליים. גרוע מכך, הם גם מצביעים בבחירות. מה שהתחיל בזבנג בתעשיית הפנטזיות, עלול להסתיים בגמרנו בעולם האמיתי.
