עונת העשור הגיעה והפורמט המזוקק של הריאליטי, "מחוברים", שולף את התותחים הכבדים. אפילו כשנדמה שעידן האינסטה והפפראצי לא משאיר ולו מרווח זעיר לדמיון, מגיעה המצלמה האישית ומוכיחה שתמיד אפשר להעמיק עוד קצת, להוריד עוד הגנה, להסיר עוד מסיכה, לחשוף עוד חולשה. לכל משתתף מוצמד תג המחיר שהוא מתמודד איתו בשלב הנוכחי בחיים: קונפליקטים ומשברים הם הלחם והחמאה של הדרמה, ואף אחד לא מדליק את הטלוויזיה כדי לצפות באנשים מאושרים מדי. אבל מעל הכל מנצחת היכולת של הפורמט הזה לומר אמת, פשוט כי כריזמה ואינטליגנציה אי אפשר לזייף. האמת הזאת משחקת לטובתם או לרעתם של היוצרים, תלוי אם מדובר בליהוק מוצלח או כושל.
מתוך "מחוברים"
(באדיבות HOT)
במתפשטים הפעם: אורנה בנאי, שהפרק הראשון מוקדש לאביה, יצחק, שנפטר בדצמבר האחרון. בנאי נמצאת בזוגיות עם אשה צעירה ממנה, עדי, שרוצה להביא לעולם עוד ילד. קרן פלס, מצדה, מתמודדת עם משבר רפואי שהופך את החיים שלה לגיהינום. עוד בפנים: מיקי בוגנים, מותג שהיה בלתי-מגדרי הרבה לפני שזה הפך לטרנד, והדר מרקס, שדרנית גלגלצ שמתמודדת עם גירושים והורות לשלושה ילדים. בגזרה הצעירה יותר ישנו אורי ששון, ג'ודוקא עם שתי מדליות אולימפיות שמתלבט אם להמשיך לעוד אולימפיאדה או לפרוש, ויעל שלביה - דוגמנית שלשמחת המפיקים הפכה במהלך הצילומים לבת הזוג של עומר אדם, אחרי שנים של קשרי משפחה וידידות לא רומנטית כלל.
אם תשע עונות עם "מחוברים" לימדו אותנו משהו, זה ששמות גדולים הם לא ערובה לכלום. ההפתעות תמיד הגיעו דווקא מכיוון פחות צפוי ומסוקר, כשחנוך דאום וליאור דיין הם כנראה הדוגמאות הבולטות. האנשים שלא רק פתחו את עצמם מול המצלמה אלא גם היה להם מה להציע מעבר לפצעים פתוחים ותובנות קיומיות. לבקר במוח של דאום ודיין היה כמו להיכנס למבוך מראות בלונה פארק או לחדר בריחה אינסופי; לראות את העולם דרך העיניים הללו זה כמו להרוויח עוד ממד שמתווסף לשלושה שהיקום הצליח לייצר. כל פרט טריוואלי או ביזארי בחיים שלהם מקבל פתאום משמעות רק בזכות היכולת שלהם לנעוץ את המשמעות הזאת ולתרגם אותה לצופה. מצד שני, סלבריטאים גדולים מהם, לא משנה שמות, קמלו מול המצלמה והרדימו גם את הצופה העירני והנחוש להזדהות.
1 צפייה בגלריה
אורנה בנאי עם מיקה, בתה המאומצת, מתוך 'מחוברים'
(צילום: מתוך 'מחוברים' באדיבות HOT וקודה תקשורת)
משני הפרקים הראשונים עדיין קשה להצביע על התמה העונתית, אבל מה שבטוח זה שכולם עם המצלמה וכולם לבד. אני עדיין מוצאת את עצמי מוטרדת בחלק מהסצנות מהשאלה של איך אדם יכול לצלם את עצמו ברגעים מטלטלים מבלי להרגיש מחוץ לסיטואציה, איך הידיעה שהוא מצולם לא גורמת לו להרגיש קצת כמו שחקן. אני יכולה רק לשער שעם הזמן מתרגלים לחיות מול העדשה, או שהרגעים האלה חזקים אפילו יותר מהמודעות לצופה הנעדר-נוכח, ושהעוצמה שלהם מנטרלת אותה. ואולי בכלל אנחנו מפריזים בערך שאנחנו מצמידים ל"אותנטיות" ולכמיהה שלנו לסיטואציה "טבעית". אולי דווקא ההתייחסות לצופה היא זאת שמייצרת את העניין.
לא כל קווי העלילה שווים, כמובן. בנאי ופלס מגיעות עם צומת-חיים מרתקת וגם יכולת להיחשף ולפענח את החיים שלהן תוך כדי. שלביה מביאה נרטיב קצת טינאייג'רי, בעיקר פוטוגני, שהדרמה שלו נשענת בעיקר על המתח שבין המשפחה השמרנית שלה ובין אורח החיים המתירני שהיא מפרגנת לעצמה, אבל נשאר בשכבה הגיאולוגית הרדודה של ההיבט הרכילותי. כמותה גם ששון יצטרך להתאמץ כדי להפיח חיים בחלום המדליה השלישית. לבוגנים יש פוטנציאל מצוין מאחר והעידן התרבותי הנוכחי סוף סוף הדביק את המקרה הפרטי שלו, והדר מרקס נוגעת ללב בכנות שלה.
גם בסיפתח של העונה העשירית שלה "מחוברים" היא גילטי פלז'ר חכם וממכר שנצמד למה שעובד ולא מתקן את מה שלא שבור. אינשאללה ניפגש מרוצים גם בצד השני של העונה.
