לפני כחצי שנה, בשיאו של סיבוב ההופעות האחרון והמוגזם לקידום אלבומה "רנסנס", חיכתה לביונסה ולעשרות אלפי מעריציה שגדשו את אצטדיון SoFi בלוס אנג'לס הפתעה מרגשת במיוחד לרגל יום הולדתה ה-42. דיאנה רוס, מלכת מוטאון, נסיכת הדיסקו והאימא של כל הדיוות באשר הן, עלתה לבמה בשמלה שחורה ארוכה ומנצנצת, שרוולים פרוותיים, עגילי ענק ושיער שהתבדר ברוח המאווררים התעשייתיים שהקיפו את הבמה כדי לבצע שיר יום הולדת לכוכבת של האירוע.
הזמרת כמובן התרגשה מאוד מנוכחותה של רוס על הבמה, ורצה אליה בזרועות פתוחות ועיניים שדמעו מאושר. "הרשו לי לספר לכם משהו", הגיבה אחת הגולשות על הסרטון שמתעד את הרגע הזה, וגרפה למעלה מ-1,000 לייקים על דבריה, "המלכה דיאנה לא סתם באה ומופיעה ככה עבור אף אחד עכשיו". זה נכון - ביונסה היא לא כל אחת, אבל לפני שהייתה ביונסה, הייתה דיאנה רוס. חלק מהקהל הצעיר שבא להופעה אולי לא ידע מי זאת או לפחות לא זיהה מיד. סביר להניח שחלקם גם לא יודע שהדרך שביונסה עשתה דומה מאוד לזאת שרוס צעדה בה לפני שישה עשורים - כחברת להקה שהפכה לסטארית, פרצה לקריירת סולו ושיתפה פעולה עם כל השמות הגדולים, זלגה לעולמות הקולנוע והמציאה את עצמה מחדש שוב ושוב ככל שהזמנים השתנו וכך גם הסגנונות המוזיקליים המובילים. אולי הם גם לא יודעים שדיאנה רוס חוגגת היום (ג') 80, ושבזכות מהלכים רבים בקריירה המטורפת שלה - היא בעצם סללה את הדרך עבור כל זמרת אפרו-אמריקאית שבאה אחריה.
העקשנות שהובילה לחתימה במוטאון
דיאנה או רוס נולדה ב-26 במרץ של שנת 1944, והייתה הילדה השנייה מבין שישה אחים. היא גדלה בדאונטאון דטרויט, מישיגן, שם נולד גם מייסד חברת התקליטים מוטאון - המפיק המוזיקלי בארי גורדי. כשהיא בסך הכול בת 15, הצטרפה רוס להרכב פריימטס - הגרסה הנשית להרכב הגברי פריימס. אחרי שחברות הלהקה שלצידה - פלורנס בלרד, מארי ווילסון ובטי מקגלואון - צברו ניסיון בהופעות, רוס פנתה באומץ לסמוקי רובינסון, מהדמויות המובילות באותה העת בתעשיית המוזיקה שהכירה מהשכונה שבה גדלה, לגבי אודישן שלהן למוטאון. על אף שהוא חשב שאין צורך בלהקת בנות נוספת ובדומה לגורדי האמין שהחבורה הזו צעירה מדי בשביל להיכנס לעולם השואו-ביזנס, רוס הנחושה לא ויתרה.
כך לבסוף גם הביג-בוס השתכנע, ובשנת 1961 גורדי החתים את הלהקה שהפכה לשלישייה תחת שמן החדש: הסופרימס. חלפו כמה שנים עד שהניסיון שלהן לפרוץ צלח, ואחרי כמה אלבומי קאברים הן הקליטו חומרים מקוריים וזכו להצטרף לסיבוב ההופעות של מיוצגי חברת התקליטים. הסופרימס התברגו לליינאפ (כשם האחרון ברשימה) שהכיל חבורה של אמנים אפרו-אמריקאים, שנסעו יחד באוטובוס והופיעו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. כמו רבים מהשמות שהשתתפו בסיבוב ההופעות הזה, כשהשלוש חזרו הן כבר היו מוכרות בכל רחבי היבשת - דבר נדיר למדי עבור שלוש נשים שחורות בעולם המוזיקה. אך הודות לרצף להיטים מוצלח, לא היה אדם שלא שמע עליהן.
בסרט הדוקומנטרי THE ESSENTIAL: DIANA ROSS, שיצא ב-2002 וסיפר על אודות הקריירה הארוכה של הזמרת, שיתפו מפיקים, אנשי תעשייה וקולגות איך Baby Love - אולי השיר המפורסם ביותר של הסופרימס - היה ונשאר עד היום ביצוע בלתי נשכח. השיר שהפך להצלחה בינלאומית, לצד סינגלים כמו שיר הנושא של האלבום - Where Did Our Love Go, הצליח לזקק בצורה מושלמת את הייחוד בהגשה שלה; קולה האוורירי והרך בשילוב המלודיה המידבקת והקופצנית. הלהיטים המשיכו להגיע בקצב בזה אחר זה, ועד לסוף שנת 1966 השלוש הכניסו שירים רבים למצעדים, הבולטים שבהם - You Keep Me Hangin' On, You Can't Hurry Love ו-Stop! In The Name of Love.
במוטאון הפכו את חבורת הזמרות המתוקות לכוכבות מהשורה הראשונה, כשלימדו אותן כיצד להתנהג על הבמה ומחוצה לה; איך לשבת, ואיך לרקוד ולפלרטט, ואפילו איך להחזיק סיגריה - ורוס, כמובן, הייתה תלמידה מצטיינת. הזמרת ידעה בדיוק לאן היא מכוונת, ולא הורידה את הרגל מהגז לשנייה בדרכה לשם. כפי שמעיד הדוקו עליה, היו זמרות טובות יותר, רקדניות מעניינות ומושכות יותר ממנה, אבל לאף אחד לא הייתה את "החבילה המלאה" כמו שהייתה לדיאנה רוס, כך היטיב לתאר זאת שלי ברגר, מנהלה לשעבר של הזמרת.
כבר משלב מוקדם היה ברור שרוס היא הפייבוריטית של ההרכב, בהתחשב בעובדה שהייתה הזמרת המובילה בסופרימס. אבל במקביל לנסיקתה כפרפורמרית וכדמות ציבורית בזכות עצמה, גם העניינים בינה ובין גורדי התחממו לאורך הדרך. כשרוס הוחתמה עם הלהקה היא הייתה בסך הכול תלמידת תיכון, אבל ב-1965, עת חגגה 21, הספקות שהיו לגורדי לגבי הזמרת הצעירה התפיידו. הרומנטיקה בין השניים פרחה, והשניים האמינו כי היא בדרך להיות המלכה של מוטאון. גורדי ראה ברוס הכריזמטית פוטנציאל כמו זה שהיה לדוריס דיי באותם הימים, ורוס חדורת המטרה האמינה שאם תלך בעקבותיו של גורדי לא תהיה פסגה שלא תוכל לכבוש.
אם חיפשתם מהלך נוסף שיזכיר לכם את ביונסה, הדיווה של העת הנוכחית, אולי תופתעו לגלות שההשראה לאלבום הקרב ובא שלה (Cowboy Renaissance, שיצא בסוף השבוע הקרוב) אינה מקרית, כשגם רוס בעצמה פלרטטה עם עולמות הקאנטרי. ב-1965, לפני כ-50 שנה, הוציאו הסופרימס אלבום קאנטרי ששילב מוזיקה מערבית ופופ, והלהקה מצאה דרך לפעול גם בז'אנר הזה שכל כך מזוהה עם אמנים לבנים, ולכתוב את הסיפור המוזיקלי באופן ששייך להן.
כלהקה, הסופרימס המשיכו בנסיקה ובזמן שסיפור האהבה המקצועי והאישי בין רוס וגורדי לבלב, שתי חברות ההרכב הנוספות שלצידה - מארי ווילסון ופלורנס בלרד - נדחקו הצידה. ההצלחה האדירה שהנשים זכו לה השפיעו קשות על בלרד, וזו התמודדה עם בעיות התמכרות לאלכוהול ושדים פנימיים. בזמן שהשלוש הופיעו ברחבי ארצות הברית ופיזרו חיוכים על כל במה שעלו עליה, שותפים לעשייה סיפרו על חיכוכים קשים שצפו בין חברות ההרכב מאחורי הקלעים ועל ריבים בחדר המלון בלילות. בסופו של דבר, בשנת 1967 גורדי החליט להעיף את בלרד הבעייתית ולהחליפה בזמרת חדשה - סינדי בירדסונג. כניסת הדם החדש ללהקה סימנה את השלב הבא בתוכנית שלו להכתרת הזמרת המועדפת עליו - מהסופרימס הן הפכו לדיאנה רוס והסופרימס, צעד ראשון ביציאתה של הזמרת לקריירת סולו, שממנו כבר לא היה אפשר לחזור אחורה.
באותו הזמן דיאנה רוס והסופרימס היו מודל לחיקוי עבור המעריצים האפרו-אמריקאים שצפו בהן בהערצה. הן היו הלהקה השנייה המצליחה בעולם (אחרי הביטלס), ורוס סימלה את השילוב המושלם בין מתיקות ואופטימיות לבין הצלחה גדולה שרבים ורבות רצו לשוות לעצמם, בטח כשנסיקתה האדירה מתרחשת בשיא כינון התנועה האפרו-אמריקנית לזכויות האזרח.
לקראת סוף הסיקסטיז, בזמן שרוס קידמה את עצמה בהופעות אורח שונות בטלוויזיה ובהופעות כאמנית סולו, גם ההרכב דיאנה רוס והסופרימס עמד לנפץ את תקרת הזכוכית המוזיקלית שלו. לא היה שיא או יעד שהזמרות לא עקפו וכשהיה נדמה שהשלוש הגיעו לקצה גבול היכולת שלהן - גם העיתונים הוצפו בשמועות על פירוק שמתקרב. לבסוף, הוחלט על פירוק הלהקה ב-1970 - השנה שבה שחררה רוס את אלבום הבכורה שלה.
אין פסגה שהיא לא הצליחה לכבוש
הבחירה של הזמרת להקליט מחדש את Ain't No Mountain High Enough לא הייתה טריוויאלית, כשגרסת המקור בביצוע מרווין גיי ותמי טרל משנת 1967 כבר הפכה ללהיט מוטאון אדיר. גורדי לא היה משוכנע שזה השיר הנכון עבור רוס, במיוחד בביצוע המחודש - הוא חלם על פזמון קליט שמתפוצץ בכל הכוח, ובגרסה של רוס בכלל לא היו בו מילים. אבל ואלרי סימפסונס וניקולס אשפורד, צמד הכותבים שחתומים על גרסתה החושנית של הזמרת, התעקשו והוכיחו שדווקא הבנייה הזו - שדומה לדבריהם במובן מסוים ל"אורגזמה שמגיעה בזמן הנכון", כשהיא נבנית תוך כדי הביצוע ומשלבת גם מקול הדיבור שלה בבתים - היא המתאימה ביותר עבורה. ההימור של כל הנוגעים בדבר התברר כהצלחה מסחרית מטורפת כשהביצוע של רוס הפך לשיר הסולו הראשון שלה שהתברג לפסגת המצעדים.
על הבמה לבדה רוס זרחה במלוא אורה, ובשנת 1972 היא סימנה וי על מדרגה נוספת שהובילה אותה לכוכבות - כשגילמה את דמותה של בילי הולידיי בסרט Lady Sings the Blues. התפקיד התאים למעמדה, ואף שהוא לא בוצע באופן מושלם הוא הניב לה מועמדות לאוסקר. רוס לא זכתה בפסלון המוזהב, אבל גילום התפקיד הרציני והעוצמתי הוסיף להצלחתה. רק כעבור שנים, באוטוביוגרפיה שנכתבה עליה - Secrets of a Sparrow שפורסמה ב-1993, זו תגלה למעריצים שהדרך המורכבת שעשתה לאור הזרקורים גבתה ממנה מחיר נפשי, כשהתמודדה באותה העת עם הפרעות אכילה.
אחרי הניסיון הקולנועי הראשון שלה רוס הקליטה אלבום דואטים עם מרווין גיי, אהוב מוטאון, שיצא ב-1973. שילוב הקולות בין השניים נשמע טבעי וזורם, ורק חדי אוזן שיבחינו בהיעדר ההרמוניות בקולותיהם עלולים לזהות את העובדה שהשניים הקליטו את קטעי השירה שלהם בנפרד. רוס, שהייתה אז בהיריון, לא הסכימה לחלוק את האולפן עם גיי, שנהג לעשן במהלך סשני ההקלטות. עם זאת, האלבום נמכר בהצלחה ובילה עשרות שבועות במצעדי הלהיטים.
שנתיים מאוחר יותר רוס חזרה למסך הגדול, כשלוהקה לתפקיד הראשי בסרט "מהגוני" בבימויו של גורדי, על אף שבאותה העת השניים כבר היו פרודים. עלילת הדרמה עקבה אחר מעצבת אופנה מתחילה שחולמת להצליח בגדול ונתקלת בקשיים. רוס בחרה גם לעצב את התלבושות בסרט כדי להתחבר לדמותה של המעצבת, מה שהוסיף קשיים על ההפקה הבעייתית - והסרט נכשל בביקורות ובקופות. זה לא מנע מרוס לחזור שוב לקולנוע, עם גילום דמותה של דורותי בגרסה הקולנועית למחזמר "הקוסם" (The Wiz), טייק אפרו-אמריקני ששואב השראה מהסיפור האהוב על הקוסם מארץ עוץ, ומבוסס על ספר בשם דומה. כמו "מהגוני", גם "הקוסם" לא זכה לתשואות, אבל הופעתה הקולנועית של רוס הותירה חותם.
לתוך תחילת העשור הבא - האייטיז - רוס הוציאה את מה שהפך לאלבום הכי מצליח שלה - Diana, שהפך אותה לדיוות-דיסקו ששיתפה פעולה עם שניים מהנגנים בהרכב החם של הרגע - הגיטריסט נייל רוג'רס והבסיסט ברנרד אדווארדס מ-chic. "השתגענו כשהיא הציעה לנו לשתף איתה פעולה", אמר הראשון בחיוך נרגש בריאיון לדוקו על אודותיה. "אבל למרות ההתרגשות שיחקנו אותה הכי מקצועיים". השלושה הוציאו יחד צמד סינגלים, מהמובילים ביותר בקריירה של הזמרת - Upside Down הfאנקי ו-I'm Coming Out, המנון המוטאון הקצבי והנצחי שסומפל אינספור פעמים מאז יציאתו ונחשב עד היום ללהיט בלתי נשכח.
רוס הצליחה להשאיר את ידה על הדופק ולהמשיך ולהתפתח לא רק בסגנון המוזיקלי שלה, אלא גם בסגנון האופנתי שלה כדמות ציבורית שקשובה למגמות ששנות ה-80 הביאו איתן, ולהוכיח שהיא מעודכנת וטרנדית מתמיד - אם בבגדים שלבשה, באיפור ובתסרוקת האיקונית שהיוותה ביטוי נוסף לחושניות שליוותה את דמותה. באייטיז לרוס היה שיער שכל בחורה חלמה עליו, ורק כעבור שנים, בריאיון לאופרה ווינפרי בתחילת המילניום, היא תודה שב-99 אחוז מהפעמים היא חבשה פיאה - מה שהיום נחשב לבחירה טבעית של כל אישה בתעשיית הבידור. כדי לחגוג את הפריזורה הפרועה הייתה לזמרת דרישה קבועה למאווררי ענק שיבדרו את שערה כשהיא על הבמה - טרנד שנברא הרבה לפני ביונסה.
השנים הבאות היו לבשורה מרגשת עבור הזמרת, שהחליטה לנתק את כבלי ההתבגרות ממוטאון וחתמה בחברת התקליטים RCA כדי שתוכל לממש את החופש האמנותי שלה ולמצוא את קולה. העזיבה הייתה קשה - אך הכרחית. מאותה הנקודה רוס למדה כיצד לנהל את עצמה, לקחה שיעורים בחשבונאות והתעניינה באחורי הקלעים של השואו-ביזנס, ובהמשך אף הקימה חברת הפקות משלה שהתמקדה בטלוויזיה ובמוזיקה.
"'דיווה'? היא שונאת את הכינוי הזה"
מבחינה מוזיקלית, רוס המשיכה להתקדם ולפרוץ גבולות - היא התרחקה מסגנונות שמזוהים עם "מוזיקה שחורה" והתקרבה למחוזות הפופ המיינסטרימי של אותה העת, כפי שניתן לזהות באלבומה Eaten Alive משנת 1985, שהופק על ידי בארי גיב מהבי-ג'יז ובמיוחד בסינגל הקצבי Chain Reaction ששילב אר אנ' בי ודאנס-פופ.
ככל שהשנים חלפו, היו מי שפחות הסתדרו עם גינוני הדיווה של הזמרת. גם הכינוי הזה - "דיווה" - לא הרגיש בנוח לרוס, שאמרה לנייל רוג'רס שהיא "שונאת אותו". בתגובה, רוג'רס ענה שכדאי לה להתרגל. מה לא אמרו עליה? שיש לה דרישות מופרכות, שהעבודה איתה היא סיוט ושכל בקשה שלה מוכרחה להתגשם "אחרת יהיו השלכות". בשנת 1996 - שנה אחרי ביקור ביזארי למדי בישראל, שכלל הופעה בתוכנית "המעגל" של דן שילון - רוס סימה וי על פסגה נוספת בקריירה המוזיקלית שלה, כשהובילה את מופע המחצית במשחק הסופרבול.
החגיגה נמשכה רק לעוד כמה רגעים, שהרי כוכבת במעמדה צריכה גם סערה מתוקשרת הגונה - ובשנת 1999, כשחגגה 55, רוס נעצרה בשדה התעופה בלונדון בעקבות תקרית שהתרחשה במהלך הבידוק הביטחוני. הזמרת טענה שהיא זכתה ליחס מחפיר והתמונות מהתקרית פורסמו בכל העיתונים. הזמרת שנעצרה למשך כחמש שעות בשדה אמרה שזו הייתה "החוויה הגרועה ביותר בחייה".
אבל גם הסערה הזו שככה, ובניינטיז היא מצאה נישה חדשה ולהוטה בדמות קהילת הלהט"ב שהפכה לקהל אדוק ואוהד, ומיתגה את רוס כגיי-אייקון. בדוקו שיצא לציון 50 שנות הקריירה שלה, דובר על כך שחברי הקהילה אהבו את הדרמות, הסערות והטרגדיות שזו סיפקה. "הם רוצים מישהי 'אקסטרה' ודיאנה היא בדיוק זה. גדולה מהחיים", אמר עליה אז בוי ג'ורג'. בשילוב מוזיקת המועדונים המרימה שסיפקה להם, דיאנה רוס מיצבה את עצמה מחדש כסמל לשחרור ולחופש.
בריאיון שהעניקה הזמרת בתוכניתה של אופרה ווינפרי באביב 2000, רגע לפני שיצאה לאחד מסיבובי ההופעות עם חברות הסופרימס (הפחות מוכרות, שהצטרפו להרכב אחרי עזיבתה של רוס), הקהל שהגיע לצילומים גילה על החיבור המיוחד בין השתיים. מוקדם יותר באותה השנה, ווינפרי צפתה בספיישל טלוויזיוני בהגשת אד סאליבן שאצר את מיטב הרגעים של הסופרימס, ובעקבותיו היא כתבה לרוס מכתב מרגש. "דיאנה היקרה, הופנטתי מהתוכנית על אודות הסופרימס, והיא החזירה אותי לצעירותי - כשצפיתי בך בטלוויזיה לראשונה בחיי, והמשמעות האדירה שהייתה לאותם הרגעים", כתבה ווינפרי. "כשראיתי אותך בטלוויזיה - נפרשו בפניי כל האפשרויות. ייצגת עבורי יופי ותקווה, בזכותך האמנתי שיום אחד החיים שלי עשויים להיות טובים יותר, שאני יכולה להצליח".
דבריה של המנחה הוותיקה מבטאים אולי בצורה הטובה ביותר את משמעות הדרך שרוס סללה עבור כל אישה אפרו-אמריקאית שחלמה אי פעם להשתלב בתעשיית הבידור. ווינפרי - הנחשבת לאחת מהנשים המשפיעות והעשירות בעולם - הסבירה בדמעות לקהל הנרגש שרוס הביאה למסך הקטן (ואחריו גם לגדול) ייצוג שלא היה קודם לכן. נשים שחורות פשוט לא הופיעו בטלוויזיה, בטח לא בשיא הפאר, הגלאם ובמרכז אור הזרקורים.
ובכל זאת, עם רזומה כל כך עשיר, נראה שעבור דיאנה רוס - ההישג הכי גדול שלה הוא משפחתה. רוס הביאה לעולם חמישה ילדים: בתה הראשונה, המוזיקאית רונדה רוס קנדריק, מהזוגיות עם גורדי; צמד בנות מבעלה הראשון רוברט אליס סילברסטיין, שממנו התגרשה אחרי שש שנים - צ'אדני רוס והשחקנית טרייסי אליס רוס ("שחור-כזה"); ושני ילדים נוספים מבעלה השני ארן נס, שלו הייתה נשואה בין השנים 2000-1985 - רוס ואוון, האחרון שחקן הנשוי לזמרת אשלי סימפסון. כיום היא סבתא לשבעה נכדים, אבל חיי המשפחה העשירים שלה לא הצליחו להוריד אותה מהבמות.
כיום, שנים אחרי שהצלחתה הגיעה לשיאה, רוס עדיין מופיעה - אבל כפי שהגיבה אותה הטוקבקיסטית על ההפתעה בהופעה של ביונסה, לא עבור כל אחד ולא בכל אירוע. ב-2019 נודע כי הזמרת הייתה אמורה להשתלב בליינאפ של השנה העוקבת בפסטיבל גלסטונברי שחגג 50, אך בעקבות הקורונה הופעתה נדחתה ל-2022. בחודשים האחרונים רוס יוצאת לסיבובי הופעות קטנים (באופן יחסי) בארצות הברית שחוגגים את הקטלוג המוזיקלי העשיר שלה - מימי הסופרימס הקופצניים ועד קריירת הסולו המסנוורת. ההשפעה האדירה שלה נוכחת עד היום בעשייה של השמות המובילים בתעשיית הפופ, האר אנ' בי והמיינסטרים בכלל, ורוס שעשתה זאת בגיל 16 - עושה זאת גם בגיל 80. פעם דיווה - תמיד דיווה.
