"קרוב אלי", סרטה של תום נשר שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר והוא נציג ישראל לאוסקר (עוד קודם לכן עוטר בפרסים בפסטיבלי טרייבקה וירושלים), מגיע אל האקרנים כשעל כתפיה של יוצרתו הצעירה מונח משא כבד-משקל. ראשית, זוהי בתו של אבי נשר, מבכירי יוצרי הסרטים בישראל, ודאי הפופולרי שבהם, ותווית "הבת של" היא לא פעם תובענית. במקרה שלפנינו – במיוחד. שנית, הסרט נולד מתוך טרגדיה משפחתית – מותו של ארי נשר, הבן והאח, בתאונת דרכים לפני שש שנים – אירוע שטלטל מדינה שלמה. בנסיבות האלה, עלולה הטראומה להיתפס לא רק כזרז ליצירה כחלק מהתמודדות עמה, אלא גם כדבר שנועד לשבות רגשית את צופי הסרט ומבקריו. לזכותה של נשר ייאמר שבסרט הביכורים שלה היא מיטיבה להתמודד עם המשוכות האלה בדרך בוגרת, אמיצה ומקורית. זהו לא עוד מקרה של נפו-בייבי מקומית, אלא גילוי של יוצרת צעירה.
"קרוב אליי - טריילר
האם נשר היא סופיה קופולה הישראלית? לא. אמנם היא צצה בתפקידים קטנים בסרטי אביה (קופולה, כזכור, שחקה בתפקיד המשמעותי והסמלי של בתו של מייקל קורליאונה ב"הסנדק 3" ועוד לפני כן, כתינוקת, ב"הסנדק"), וגם היא זכתה באופיר על סרטה הראשון (קופולה זכתה באוסקר על התסריט המצטיין עבור "אבודים בטוקיו"). אבל נשר האב אינו קופולה, ותעשיית הסרטים הישראלית, לפחות ככל שהדברים אמורים באקדמיה הישראלית לקולנוע, מעולם לא חיבקה והעטירה עליו פרסים. אדרבא: הצפייה ב"קרוב אלי" מצביעה על במאית-תסריטאית שמנסה להתנתק ממורשתו הקולנועית של האב, ובה בעת לנהל עמה דיאלוג. למשל, בבחירה בשתי גיבורות צעירות (ע"ע "סוף העולם שמאלה", "הסודות") או האח המת שנקרא בסרט נתי, כשמה של הדמות שגילם גידי גוב ב"דיזנגוף 99".
הגיבורה האחת של "קרוב אלי" – כותרת שמתייחסת גם למקומו של הסיפור בסרט בחייה של נשר – היא עדן (ליה אללוף), צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה שבתחילת הסרט מארגנת את חטיפתו של אחיה הצעיר והבאתו כפות, ראשו מכוסה בשק, אל מסיבת יום ההולדת שהיא מארגנת לו בחוף הים. כבר בסצנה הזו מתגלה משהו מטריד בדינמיקה בין האחות והאח. הסימביוזה המוחלטת ביניהם, הממד האלים שמתלווה לקשר בין השניים, והמבט המתגרה, המיני, שעדן שולחת בו, הופכים את המסיבה על החוף לפרוורטית משהו. השניים אפילו ישנים זה לצד זה, כמעט צמודים מדי, והחיבור בין חיוּת-נעורים ואפלה יוצר אווירה דקדנטית. מה שעדן לא יודעת ואנחנו כבר יודעים בשלב הזה הוא שלנתי (עידו טאקו) יש מישהי בחייו שעמה הוא תכנן להיפגש לפני ש"נחטף". אבל מכונית שכמעט פוגעת בו בתחילת הסרט מבשרת את העתיד לבוא.
3 צפייה בגלריה
חוטפת את אחיה למסיבת יום ההולדת שלו. ליה אללוף, מתוך "קרוב אלי"
(צילום: שי פלג, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בלילה, כשכולם ישנים על החוף, נתי מתעורר וחומק כדי להגיע אל חברתו. אז פוגעת בו מכונית בעוצמה, וצלצול הנייד של עדן מעיר אותה אל הבשורה המרה. אז אנו מתוודעים גם אל הוריה (נטע גרטי ויעקב זדה דניאל) שנפרדו זה מכבר. אבל מי שמושכת את תשומת לבה היא נערה בת גילו של אחיה שמגיעה ללוויה. עדן עוקבת אחריה, ואז מגלה שזוהי מאיה (דריה רוזן), חברתו של נתי שעליה הוא לא סיפר לה מעולם. המפגש ביניהן יוצר קשר קרוב וטעון במיוחד; כזה המלווה בתחושת הבגידה שחווה עדן ביחס לאחיה שהסתיר ממנה את הפרט המשמעותי הזה (ובעצם "בגד" בקשר האינטימי בינו ובין אחותו), אך גם בניסיון של עדן לשחזר, דרך הקשר עם מאיה, את נוכחותו של האח המת ואת הכמיהה המלנכולית אליו. לעדן עצמה יש מאהב נשוי (שלומי שבן), אבל הקשר ביניהם לא נתפס כמחויב במיוחד.
שכול ואובדן הם נושאים חוזרים בקולנוע הישראלי. על פי רוב, הם היו קשורים לשדה הקרב וללאומיות: לאלמנות, הורים שכולים ויתומים. בעשורים האחרונים התמקד הקולנוע הישראלי במוות שבא בנסיבות "אזרחיות" יותר, אפילו סתמיות, מערער את התא המשפחתי, ומותיר אותו להתמודד עם השבר הנורא ("כנפיים שבורות", "שבוע ויום", "געגוע"). סרטה של נשר הצעירה מטפל בחוויות של טראומה ואבל באופן לא שגרתי ואפילו נועז. זהו סרט בעל טון חמקמק שנפתח בסערה רגשית ההולכת ושוככת ככל שהוא מתקדם. באחת הסצנות נכנסת עדן אל חדרו של אחיה, פותחת את ארון הבגדים שלו, מרחרחת וממששת אותם, ואז לובשת את בגדיו שכבות-שכבות שמעניקות לה מראה דובי. זוהי סצנה המבטאת את התשוקה שלה אל המת, להתמזג בתוכו, את הרצון לעטוף את הכאב הרגשי הנורא בשכבות שנועדו לשכך אותו. זהו דימוי המצביע על עיסוקו של "קרוב אליי" במוות עצמו, מבלי להפוך אותו לזרז של בחינת יחסים משפחתיים (שהיו מעורערים עוד קודם לכן) ומסע סנטימנטלי אל גאולה ובנייה מחדש של התא המשפחתי.
3 צפייה בגלריה
מוות שמערער את התא המשפחתח. מתוך "קרוב אלי"
(צילום: שי פלג, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זו הסיבה שדמויות ההורים נותרות שוליות בסיפור הזה, והסרט מלווה את מערכת היחסים בין עדן ומאיה שהופכת מסוג של "תחליף" ליחסיה של כל אחת מהן עם האח-חבר המת, לכזו המתקיימת בזכות עצמה. נשר אינה נרתעת מלהעלות שאלות הקשורות באשמה ובהאשמה, ואפילו המתח המיני המתקיים בין השתיים מלווה בתחושות האלה. האם משיכתה של עדן אל מאיה אינה אלא ביטוי למשיכה הבלתי-ממומשת אל האח? האם היא מבטאת רגש אשמה על מותו, ומכאן את הניסיון "להחיות" אותו באמצעותה? אלה הם נושאים כבדי-משקל, אבל הטון המדויק של כל סצנה מונע מהם מלהכריע את הסרט. להיפך: זהו סרט על ומאת נשים צעירות המבקשות לחיות את החיים למרות הכל. סרט על היכולת להשתחרר מצלו הכבד של המוות.
הסרט עצמו הוא השחרור הזה, המשכם של החיים למרות האובדן. זו הסיבה שהוא תוסס מאוד, קצבי (העריכה המצוינת היא של שאולי מלמד שזכה בפרס אופיר) וססגוני. באופן משונה, או שלא, זהו גם סרט מהנה. כמו כמה סרטים ישראליים מהעת האחרונה, גם סרטה של נשר מעמיד את האבל הפרטי בקונטקסט הלאומי, זה של מסעות השואה ("המשלחת", "חדר משלו"). מאיה נוסעת עם בני כיתתה לביקור באושוויץ, אבל הפסקול הוא גרסת המועדונים המקפיצה של "הליכה לקיסריה" של חנה סנש. המוות בסרטה של נשר הוא לא אובייקט של פולחן – לאומי ואישי – ודאי לא עבור מי שמאמינות שיש עוד טעם לחיים, והרבה.
3 צפייה בגלריה
טון מדויק שמונע מהנושאים הכבדים להכריע את הסרט. מתוך "קרוב אלי"
(צילום: שי פלג, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"קרוב אלי" הוא סרט מלא חדוות נעורים. הוא מלווה בתחושה אמיתית של גילוי, לא רק של במאית (קודם לכן היא ביימה סרט קצר ויפה בהפקת פקטורי 54 בשם "ועכשיו לעצום עיניים" על צעירה אבודה בגלריה), אלא גם של שתי שחקניות נהדרות: אללוף ורוזן (בתו של הפנטומימאי והבמאי חנוך רוזן). אללוף, שזכתה בפרס אופיר לשחקנית המצטיינת, מצליחה להעביר בדייקנות את הקשת הרגשית הרחבה שמאפיינת את התמורות בדמותה של עדן, ורוזן נהפכת לנגד עינינו מתלמידת תיכון תמימה לצעירה העומדת על שלה. נשר ביימה את סרט הביכורים שלה בגיל 27, מבוגרת בשנתיים מהגיל שבו היה אביה כאשר ביים את סרטו הראשון, "הלהקה". שני הסרטים, כל אחד בתקופתו, מדברים בקולם של צעירים שהמוות סובב אותם (מלחמת ההתשה בסרטו של נשר האב), אבל האחווה ביניהם מעניקה לחייהם ועולמם משמעות. חיקוי יללות הזאב שבאמצעותו נהגו עדן ונתי לתקשר ביניהם הוא סמלי: בעולם שבו צעירים הם טרף (ואחרי טבח נובה הדברים מקבלים משמעות נוספת), החיבור בין שני זאבים בודדים הוא האופציה לשרוד.
