במבט ראשון, דב פאטל לא נראה כמו גיבור פעולה. בעצם, גם במבט שני ושלישי השחקן הבריטי בן ה-33 לא בדיוק מותיר רושם שוורצנגרי, וזה בלשון המעטה. ועדיין, פאטל הוא הכוכב - והכותב, והבמאי - של סרט פעולה חדש בשם "איש הקוף" (שעלה השבוע גם בישראל), שבו הוא מפליא את מכותיו בשלל יריבים, וגם חוטף מהם כהוגן. איך כל זה קרה, אתם תוהים?
"אני חושב שאנחנו כל כך רגילים לגיבורי האקשן האלה שיש להם את השורה המושלמת ברגע המושלם, עם השנינויות המדהימות האלה", אומר פאטל בריאיון ל-ynet, "על דיאטה יציבה של סטרואידים. ופשוט רציתי ליצור אנדרדוג אמיתי".
בסרט הקדחתני, האלים והמבדר עד מאוד - הראשון שלו ככותב (יחד עם פול אנגנוולה וג'ון קולי) ובמאי - פאטל מגלם את קיד, טיפוס שתקן ומיוסר שמרוויח את לחמו בזירת התאבקות מחתרתית במומביי (שמנוהלת בידי דושבאג נאלח בגילומו של שארלטו קופלי, השחקן הדרום-אפריקני שכבר צריך לרשום פטנט על דמויות מסוג זה), שבה הוא בעיקר סופג מכות רצח. אלא שיש מניע מאחורי נכונותו לדמם - נקמה, שאת טיבה המדויק לא נסגיר כאן, באנשים שעשו לו עוול נוראי שנים רבות לפני כן, כשהיה ילד. הדרך לנקמה הזו עוברת במומביי-תחתית על מאורות הסמים והזונות שלה, הפושעים הקטנים והפושעים הגדולים, וחבורה מפתיעה ביותר של בעלי ברית שקיד יפגוש במהלך הדרך. וכן, כפי שאתם יכולים לנחש, זה ייגמר בדם. הרבה, הרבה דם.
השחקן הבריטי המשובח, שהתגלה בסדרה "סקינז" כשהיה בן 16 בלבד, פרץ בענק שנתיים לאחר מכן בסרט "נער החידות ממומביי" של הבמאי דני בויל, אשר הפך ללהיט עולמי עצום וגרף שמונה אוסקרים. פתאום, בן רגע, היה פאטל כוכב - ותחילה, נראה היה שהוא ממנף את זה באופן שגוי כאשר כיכב מיד לאחר מכן ב"איירבנדר" של מ.נייט שאמאלן, עיבוד כושל ומושמץ ל"אווטאר: כשף האוויר האחרון". אלא שהבחירות הבאות של פאטל היו נבונות ומושכלות הרבה יותר, כשבין היתר כיכב ב"סארו - הדרך הביתה" שהפך גם הוא ללהיט גדול וזיכה את פאטל במועמדות לאוסקר, "מלון מריגולד האקזוטי" והמשכונו, ולאחרונה "ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד" מאת הבמאי ארמנדו יאנוצ'י ("ויפ"), תפקיד שזיכה אותו בשבחים רבים נוספים, ו"האביר הירוק" האניגמטי של הבמאי דייויד לאורי.
עכשיו מגיעה הקפיצה הנוספת של פאטל, עם סרט שהגה וביים בעצמו - ולא סתם סרט, כאמור, אלא סרט אקשן/אומנויות לחימה, סוגה שבאופן מסורתי, לא נוטה להישען על שחיפים עדינים למראה מסוגו. אבל ראוי לציין שפאטל התמחה באמנויות לחימה בנעוריו והינו בעל חגורה שחורה בטאקוונדו, מה גם שבסרט הוא אומנם רזה כהרגלו, אך גם שרירי למדי. ובכל מקרה, בסצנות הקרב הכאוטיות של הסרט יש שימוש יצירתי גם בסכינים, אקדחים ושאר כלי משחית, כך שפאטל בהחלט משכנע בתפקיד הראשי האינטנסיבי.
"רציתי לעשות את הסרט עבור דב בצעירותו, זה שתמיד דמיין או רצה לראות בקולנוע", מסביר פאטל מה דחף אותו לעשייה, "כמעריץ גדול של ז'אנר האקשן, לפעמים זה קצת מתסכל עבורי לראות שנעשים דברים רגילים וחסרי טעם. אחרי זמן מה האגרופים והבעיטות לא מתגבשות לשום דבר. אז רציתי ליצור משהו שמעוגן בכאב אמיתי, בטראומה אמיתית, עם הקשר חברתי-פוליטי אמיתי – שעטוף במשהו שיש בו, אני מקווה, את הרגעים הגדולים האלה שאקשן טוב צריך".
הרגעים הגדולים בהחלט שם, ב"איש הקוף", שנע בזריזות וגמישות בין הסמטאות והמועדונים המפוקפקים של מומביי, בקצב ואנרגיה שמדגימים כמה הושפע פאטל מהבמאי דני בויל, שכאמור ביים אותו ב"נער החידות ממומביי". יחסית לסרט שנעשה בתקציב זערורי של 10 מיליון דולר, התוצאות מרשימות ביותר.
אבל פאטל מביא איתו עוד משהו לשולחן: את המוצא שלו, כבן למשפחה הודית שהיגרה לבריטניה מקניה, אך שורשיה נטועים עמוק בתרבות ההינדואית. "איש הקוף" מדגים כמיהה למסורת ולמיתולוגיה ההינדואית, וזו צובעת אותו בצבעים ייחודיים, אידיוסינקרטיים, שמבדילים אותו מהקולגות הרבות בז'אנר סרטי-הכאסח הצפוף. אבל זה לא הכל: פאטל העניק לסרטו גם אג'נדה פוליטית-חברתית ברורה, עם ביקורת על שיטת הקאסטות המפלה הנהוגה בהודו, המתגלמת באותם בעלי-ברית שהגיבור קיד מוצא לעצמו במהלך הסרט.
"הסרט, כמו בסרטי אקשן, עוסק באנדרדוגים שמאתגרים את אלוהי החברה", מסביר פאטל, "בסרטי אקשן אתה מפלס את דרכך מעלה, במעלה בניין או מערכת, כדי לקרוא תגר על הבוס הכי קשה. עבורי זה מייצג את שיטת הקאסטות. לא רק בהודו – אתה רואה את זה גלובלית, בכל מקום. אז זה על איך שהאיש הרגיל הזה, המדוכא, שנדחק לשוליים, קורא תגר על האלים הבלתי-מושגים שבינינו, הסטטוס קוו".
עבורו, מסביר פאטל, לא היה די בעוד סרט אקשן ותו לא. "רציתי שזה יגיד משהו, לא רציתי ליצור סוג של סרט חסר בינה עם אגרופים ובעיטות. רציתי שזה יהיה כמו סוס טרויאני, כאילו שיש לזה יותר שכבות בצפייה שנייה ושלישית".