איך זה לחיות בעיר שכולם בה יותר עשירים ממך (או כשלפחות ככה נדמה לך)
השבוע ויתרתי סופית על חופשת הקיץ המשפחתית המתוכננת שלנו. אין כסף, ואין לי רצון להוציא כסף שאין. אני מנסה להיות בוגר אחראי.
זו פשוט שנה יקרה שכזאת, עם בר־מצווה לילד, יום הולדת עגול לאהובתי – שהדרך היחידה להפתיע אותה באמת תהיה לא להפתיע אותה – ועוד כמה הוצאות בלתי צפויות (מי חשב שכדי לפתוח את הסתימה בשירותים נצטרך להשחיל מצלמה לביוב? ומי ידע שהביוב כזה ביישן?)
וחופשת הקיץ הסתמנה כעסק יקר. כל ניסיון לצאת מהארץ באוגוסט, מתברר, ייגמר בלא פחות מ־600 דולר לכרטיס טיסה. מצד שני כל ניסיון להישאר בארץ באוגוסט ייגמר בחרטה, באשמה ובהבנה שנכון, אנחנו לא עושים מספיק עם הילדים, לא מייצרים זיכרונות משפחתיים שייצרבו בנו לנצח, לא מנצלים כמו שצריך את השנים הטובות שלהם – אלה שבהן הם עוד לא גילו שהם יכולים פשוט להגיד "לא" ולא לבוא איתנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל מה לעשות; אין לנו כרגע עוד 20־30־40 אלף שקל להוציא על כמה־שלא־יעלה לייצר זיכרונות משפחתיים חדשים. ייצור זיכרונות זה עסק לא זול – בעיקר באוגוסט, זמן שבו התעריף עומד, להערכתי, על כמה מאות שקלים לזיכרון.
אני כמובן מתוסכל. לא תהיה חופשה משפחתית בקיץ, הילדים יישארו בבית חודשיים ויעשו את מה שהם עושים במקרה כזה – את המוות – אבל אני גם יודע שאסור לי להתלונן, כי זה תסכול פריבילגי; אתה לא אמור להתבכיין על העובדה שאין לך כרגע 20־30 אלף שקל מיותרים כדי לקחת את כל המשפחה לאוסטריה. יש אנשים עם בעיות – גם כלכליות – גדולות יותר. הרבה יותר.
רק ש – איך להגיד את זה בעדינות – האנשים האלה לא גרים אצלי בשכונה. למעשה, כמעט כל האנשים בסביבתי המיידית דווקא ייקחו הקיץ את המשפחה לשבועיים באירופה או לשלושה שבועות באמריקה או לחודש במלדיביים או לסובב־יוון ביאכטה, ולעוד מקומות שאני לא יכול בכלל להתחיל לחלום עליהם בלי שחשבון הבנק שלי יתפרץ לי לחלום בצעקות, "סליחה, סליחה! אני מבקש, לעצור את החלום הזה! אני לא אישרתי לחלום אותו! זה חלום לא מאושר, ואנחנו נפזר אותו".
נדמה לי שמכאן מגיע התסכול; לא מזה שאין לי מספיק כדי לממן חופשת קיץ משפחתית, אלא מהעובדה שרוב האנשים באזור המיקוד הגיאוגרפי והחברתי שלי בהחלט ייצאו לאחת כזאת בזמן שאני אזיע את נשמתי באלנבי.
אני מקנא בהם. לא מצליח להיפטר מזה. זה רגש פרימיטיבי ובלתי מומלץ שאני מרגיש רע לגבי עצם העובדה שאני בכלל מרגיש אותו, ואני גם יודע שהקנאה מזיקה, מטופשת, מיותרת, מוציאה אותי דביל, ועדיין. אני מקנא באנשים שעשו ועושים כסף ולא צריכים יותר לחשוב עליו כל הזמן.
בילדותי, בדיוק כמו שהיו "ערבים", "דרוזים" ו"בהאים" (ככה זה בחיפה), היו גם "עשירים". הם לא היו קשורים אלינו, כי מה לנו ולהם; הם גרים מעבר להרי החושך והררי הכסף (בשכונת דניה!)
אולי כי אלה כבר לא אנשים רחוקים וזרים שאין לי שום קשר איתם והם מתכנסים תחת המילה הבודדה שאמא שלי הקדישה לה בילדותנו, "עשירים" – מילה שייצגה אז קבוצת אוכלוסייה רחוקה ומסתורית שאין לה ולנו שום דבר במשותף. כי בילדותי, בדיוק כמו שהיו "ערבים", "דרוזים" ו"בהאים" (ככה זה בחיפה), היו גם "עשירים". הם לא היו קשורים אלינו, כי מה לנו ולהם; הם גרים מעבר להרי החושך והררי הכסף (בשכונת דניה!) בזמן שלנו יש "כמה שאנחנו צריכים", וזה מה שחשוב.
מאז חינכתי את עצמי בהתאם; יש לי כמה שאני צריך, וזה מה שחשוב. זה די עבד בשבילי עד לא מזמן, אבל ב־2022 אני מוצא את עצמי חי בתל־אביב, מוקף באנשים שבשבילם זו לא העיר היקרה בעולם; זו העיר הזולה־בדיוק־כמו־כל־עיר־אחרת שבה היו בוחרים לגור. והם יכולים לבחור.
תל־אביב מלאה עכשיו באנשים עם כסף גדול מספיק כדי שהכל יהיה קטן עליהם. כדי שיוכלו לקנות כל דבר שעולה בדעתם, בלי קשר לכמה עולה. ואם בשנות ה־20 לחיינו קראנו את "הדברים" של ז'ורז' פרק וחלמנו, כמו בני הזוג צעירים סילבי וז'רום, להיות מסוגלים לקנות לעצמנו "דברים" – רהיטים מעוצבים, חפצים נהדרים – עכשיו אנחנו כבר לא צריכים לחלום; אנחנו באמת מסוגלים לקנות, וגם קנינו, כמה דברים. אבל לידנו מתגוררים האנשים שמסוגלים לקנות את כל הדברים. וגם קונים אותם.
זה כבר משנה את כללי המשחק, שלא לדבר על יוקר המחיה השוטף, שלא לדבר על המערך הנפשי שלי. כי עכשיו אני מוקף באנשים שהקימו, גייסו, מכרו, שיווקו, סגרו עסקאות, פתחו סניפים, נכנסו בזמן, יצאו בזמן ומסוגלים, בשלב זה, להרשות לעצמם הכול, כל הזמן. אני עצמי לא מסוגל להרשות לעצמי, אבל אני מוזמן לשמש קהל אוהד לכל האנשים שכן. וקול קטן וגבוה אצלי בראש – שנשמע דומה באופן חשוד לקולו של רני רהב – משנן לי: "תפרגן לעשירים! למה לא יודעים לפרגן לעשירים במדינה הזאת?"
והוא צודק, רני. כלומר הקול. אנשים שעשו כסף – בהנחה שלא מעסקאות נשק – ראויים לפרגון, בפרט אם על הדרך הם גם יזמו, פיתחו, המציאו או סתם קפצו על עגלה כלשהי בזמן הנכון מתוך אינטואיציה טובה ותעוזה מספקת.
ועדיין, הקנאה מנצחת אותי. הקנאה אוכלת הכול. היא לא בהכרח רעה, הקנאה; מניסיון, היא יכולה לשמש מנוע לא רע לעשייה. אבל לך תתמודד איתה מאה פעמים ביום כשאתה חי במקום שבו דברים השתנו במהירות גדולה בעשור האחרון בזכות התעשרותם של עשרות־אלפי ישראלים. מקום שבו כולם קונים הכל, והמרחק החברתי בין העשירון העליון לאלפיון העליון עשוי להיות זעיר; כולם מסתובבים באותם מקומות, מתרועעים באותם אירועים, הולכים לאותה בריכה, עושים קניות באותו מינימרקט. אבל המרחק הכלכלי עצום מאי פעם והפערים רק הולכים ומתרחבים.
אז תגידו: מה אכפת לך? מה זה בכלל משנה לך? מה אתה נכנס לכיסים של אחרים? איזהו עשיר? כמו שכבר צייץ מישהו: השמח בחלקו ויש לו הרבה כסף. או המתוסכל בחלקו, וקוראים לו שי־לי. הכול נכון. ועדיין; קמתי ונסעתי לתל־אביב בבוקר, וראיתי אנשים שעולים כל כך ביוקר. והעיניים יצאו לי, כי לא השגחתי עליהן כמו שצריך. ונזכרתי בסיפור המפורסם על המסיבה שערך איזה מנהל קרן גידור מיליארדר בנוכחות הסופרים קורט וונגוט וג'וזף הלר. ברגע מסוים אמר וונגוט להלר, שהמארח שלהם עשה יותר כסף ביום אחד מכפי שהלר עשה מכל מכירות “מלכוד 22” הקלאסי שלו. והלר ענה: “כן, אבל לי יש משהו שלו לעולם לא יהיה: מספיק".
אז כן, "מספיק" היא מילת המפתח. לשעבר. אבל גם תל־אביב 2022 היא מלכוד 22: זה כבר אף פעם לא מספיק.
ולי הולך להיות קיץ ישראלי שלם לחשוב על זה. בתל־אביב.
אבל בהחלט יש מה לעשות עם התחושה הזו של חצי עם
הרבה מאוד מהשכנים שלי משוכנעים שהאויב הערבי הרים ראש. הם מודאגים ורואים בכך עדות לכישלון הקונספט של הקואליציה הנוכחית. הם יודעים שאני העדפתי את ממשלת לפיד־בנט על פני עוד סבב של בחירות (איני נמנה עם מחנה הרל"ב, ולראיה גם את ממשלת גנץ־נתניהו רציתי בשעתו מאותה סיבה: סבבי בחירות אינסופיים הם דבר רע ומסוכן מאוד בעיניי לישראל), אז הם באים אליי כעת בטענות. אני לא יודע אם הם צודקים או לא, אבל במהלך השיח שהיה לי בשבוע שעבר עימם הבנתי שזה לא ממש משנה.
זו נקודה חשובה, היא התחדדה לי מאוד כאשר דיברתי איתם אחרי התפילה בשבת שעברה. הם מרגישים כאמור שיש יותר טרור, יותר חוצפה ולאומנות של ערבים פורעי חוק (הסתובבות עם חולצות בהדפס נשק, שירת "בדם ואש נפדה את פלסטין" במרכזי ערים וכו’) ויש להם הרגשה שאנחנו לקראת התנגשות גדולה מאוד.
אני מנסה להבין איתם על מה מתבססות התחושות. 19 הרוגים בחודש לא מספיק לך, הם תוהים. אבל בגל הטרור ב־2015 היו יותר הרוגים, אני אומר. צעדה לאומנית בלוד באישור המשטרה זו לא בעיה? אבל שומר החומות היה יותר חמור, אני מסביר.
עכשיו, עם חלק מהעובדות שהם מביאים אני מתמודד בהצגת דברים חמורים לא פחות שהיו בעבר, וחלק אחר נראה לי לא מבוסס עד הסוף. ואני לא אומר שהטענות שלהם בהכרח אינן נכונות, אבל אני באמת לא יודע אם יש היום יותר התנכלות לחרדים בעיר העתיקה, או שבגלל טיקטוק, כל אירוע כזה זוכה ליותר תהודה. הם אומרים לי, למשל, שהשנה היו פחות דגלים ביום העצמאות. אולי זה נכון. ואולי לא. הרי גם חברים שלי מהשמאל, בזמן כהונתו של ביבי, היו אומרים לי בימי עצמאות שיש תחושה שאין שמחה כמו פעם. לא ידעתי לסתור אותם, אבל גם לא הייתי משוכנע שזו לא תחושה סובייקטיבית שלהם.
3 צפייה בגלריה
צעירים ערבים עם "חולצת הרובה". מציאות או תחושה סובייקטיבית, האמת? זה כבר לא משנה
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
אבל זה לב העניין: אם נניח יהיו בחירות ותקום קואליציה של נתניהו, סמוטריץ’ יהיה שר חינוך, בן גביר יושב ראש ועדה, ההוא ממפלגת נעם יהיה סגן שר הדתות או התרבות, והחרדים יקבלו שלושה משרדים חשובים, אתם תראו שכל הזמן יהיו טענות על הדתה. אני ממש קובע שזה יקרה. הרי כבר היינו בסרט הזה. לפני כמה שנים הייתה קבוצה גדולה וקולנית מאוד בשמאל שבנט היה האויב שלה, וההאשמה הכי חריפה נגדו הייתה הדתה. לא משנה כמה הוא ניסה להוכיח שאין לו עניין בכפייה דתית, הם לא האמינו.
אז נניח יש בחירות ויש קואליציית נתניהו־חרדים. מיד יבואו אליי חברים שלי מהמרכז־שמאל ויגידו לי שהמדינה הולכת לאבדון, זה איראן פה, תם הטקס. ואני אשאל אותם: אבל מה, הבנתי שאתם מתנגדים לקואליציה, אבל תגידו לי איפה ההדתה, כלומר מלבד כמה הצהרות לא חשובות של הקוקייה ממפלגת נעם, איפה החיים שלכם השתנו, איפה אתם הרגשתם שאסור לכם לעשות משהו שבעבר היה מותר?
ואני יודע שגם אם כל הדוגמאות שיביאו יהיו סימבוליות בלבד, כל מיני אמירות סרק כאלה שעיצבנו אותם, וגם אם אוכיח להם באותות ובמופתים שבעצם ביומיום שלהם אין שום דבר שונה, זה לא ישנה את השקפתם. והסיבה היא שהם כל כך יפחדו ממה שעשוי לקרות למדינה שלהם, שהכל ייראה להם מסוכן.
אני לא אומר את זה בביקורת. זה לא שהם יראו צל הרים כהרים ואני בא להטיף "איפה הפרופורציה, חברים". לא. אני אומר משהו אחר, נסו להיות איתי: ברגע שיש בישראל קואליציה שמדירה קבוצות מרכזיות בעם, יש חרדה מאוד גדולה אצל אלה שבחוץ, והחרדה הזו היא אותנטית ולגיטימית, וגורמת לאנשים לפחד שמשהו רע קורה. זה פחד לגיטימי ואולי אפילו הכרחי. במידה רבה זה איננו פחד, זו זהירות. אם אתה חילוני שרואה שמפלגת נעם מקבלת את תיק החינוך, אתה חייב להיבהל מכל דבר קטן. זה הדבר האחראי לעשות.
ברגע שיש בישראל קואליציה שמדירה קבוצות מרכזיות בעם, יש חרדה מאוד גדולה אצל אלה שבחוץ, והחרדה הזו היא אותנטית ולגיטימית
אתם מבינים, החברים שלי מהימין רואים שהמדינה עצרה נשימתה בשבוע שעבר כדי לשמוע מה החליטה מועצת השורא, והם רואים שהקואליציה ניצחה בהצבעות בזכות היעדרות של הרשימה המשותפת, ומיד החשש שלהם, הטבעי והלגיטימי, הוא שהמלחמה בפורעים ערבים תיפגע בגלל העניין הזה. הם שומעים את מוסי רז ומאזן גנאים, חברי קואליציה, מאשימים את החיילים שלנו ואת ישראל במה שקורה בג'נין, ולא יכולים שלא לתהות שמא ידיה של ישראל כבולות יותר מבעבר. ואני לא נכנס לשאלה אם הם צודקים או לא, אלא אומר שזה לא משנה. התחושה היא כל כך עמוקה שזה באמת לא משנה. וכמו שלא הייתי יכול לשכנע חבר תל־אביבי שהחיים שלו דבש אם בן גביר היה שר המשפטים, לא אוכל לשכנע אותם שישראל על המסלול כשמועצת השורא אומרת שירדן תחליט מה יהיה גורל הקואליציה. אני יכול לעשות רציונליזציה עד מחר, ולהראות באותות ובמופתים שהמציאות היא לא כפי שהם חווים אותה, זה פשוט לא יעזור.
ואני לא אומר את זה לגנותם. זו נקודה שחשוב לי להדגיש שוב: זה לא טור שבא להתעליין על אנשים שלא רואים את התמונה המלאה, שאין להם פרספקטיבה רחבה מספיק. השורה התחתונה שלי היא אחרת: חייבים לטפל בחרדה.
הנה דרך אחת לפוגג חרדה: ממשלת אחדות. מדינה חפצת חיים צריכה לבסס את השלטון שלה על הזרמים המרכזיים בישראל. הסיטואציה הזו שבה זה או ביבי ומפלגת נעם או בנט־לפיד והימנעות של המשותפת – היא סיטואציה לא בריאה. אני מבין את הנסיבות שקלעו אותנו לשם: יש בישראל המון אנשים שמסכימים על המון דברים, אבל הם לא מסכימים לשבת יחד בקואליציה. ואני לא מחפש כרגע אשמים בדבר הזה. יש חצי עם שחושב שביבי אשם בכך, וחצי שחושב שמי שפסל אותו אשם בכך. וסהדי במרומים שאני מבין ומאמין לשני הצדדים.
אבל זה לא משנה. השאלה איננה מי צודק. השאלה אם יש סיכוי שבפעם הבאה שתקום פה ממשלה, היא תהיה כזו שלא גורמת לכל מי שנציגיו לא יושבים בה, להיות משוכנעים שהלכה להם המדינה.
