כולנו סובלים מלונג–קוביד רגשי; אין לנו איך לתייק ולשכוח את השנתיים האחרונות. משהו השתנה
התעוררתי. קודם בהדרגה ואז בבת אחת. הסתכלתי סביבי, והנחתי שכל זה היה רק חלום.
לפחות ככה זה מרגיש עכשיו; כמו משהו שחלמת והתעוררת ממנו. חתיכת חלום ארוך, מלא פיתולים, אבל בסוף התעוררנו. והקורונה – המגפה, הקוביד, הנגיף, כל המילים האלה – נראית עכשיו כמו הדבר המוזר מאוד הזה שחלמנו, כמו העונה ההיא ב"דאלאס" שהתברר שכולה הייתה רק חלום של סו אלן; משהו שספק קרה, ללא ספק היה, אולי כולו רק בדיחה – או טרגדיה, או גם וגם – על חשבוננו. ובעיקר כל כך מוזר.
מפה זה נראה כמו קפסולה של זמן – מרץ 2020 ושנתיים קדימה – שבה החיים כמו עברו לזמן חלום. זמן הזיה. זמן שבו לא ידענו אם אי פעם נתעורר, אם משהו מכל מה שהכרנו כמציאות המוחשית והוודאית של חיינו יחזור להיות. אבל המשכנו בחלום המסויט הזה, לא הייתה ברירה, הדרך היחידה להגיע לסופו הייתה להמשיך בו. יום אחרי יום.
ואז המנהרה הסתיימה, הסיוט נגמר, יצאנו אל האור, ממצמצים.
מה כל זה היה?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אנחנו מסתכלים לרגע לאחור, לרחובות ריקים, לכבישים שוממים, לימים על גבי ימים של בתים סגורים, של מסכות, של בידודים, של פחד מוות ופחד חיים. לתורים משתרכים בדרך לבדיקות דחופות. לדלתות מוגפות שמאחוריהן מתנשם, מזיע, קודח, בן המשפחה החולה. לא לגעת במשטחים. לא ללחוץ ידיים. לא בלי מסכה. לא בלי מרחק. לנשום פחות, לצמצם נוכחות במרחב. הכול וירטואלי. הכול דרך מסך. וההבנה הבלתי נתפסת שדברים כמו שהכרת אותם נגמרו כנראה לתמיד: התכנסויות, אירועים, מסיבות, הופעות, אולי טיסות, אולי הסיכוי לחברת אדם משמעותית. בני אדם, על גופניותם, כבר לא יחזרו להיות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
חתיכת סיוט זה היה, אנחנו אומרים עכשיו לעצמנו כשאנחנו מזדקפים במיטה, ערים כמו דורותי בסוף "הקוסם מארץ עוץ". כל כך משונה. כל כך מטריד. כל כך מאחורינו, לא? זה מוכרח להיות מאחורינו. חייב.
ועכשיו להתעורר. לקום. לחזור לעולם. יאללה, נגמרו התירוצים, עסקים כרגיל, תשכחו ממה שהיה, אנחנו מחכים לכם כדי להמשיך יחד בדיוק מהמקום שבו הפסקנו, מרץ 2020 כזה, נא התייצבותכם.
אבל רגע. שנייה.
לעזאזל, מה זה היה? ומה אנחנו לוקחים מזה? כי הבטחנו לעצמנו, בזמן שזה קרה, שניקח משהו. שדברים ישתנו. שלמדנו. שאם אי פעם נחזור לאחור – אם רק נוכל לחזור לאחור – כבר לא נהיה בדיוק מה שהיינו. נהיה משופרים. נלמד משהו.
והנה חזרנו.
והעולם לא מוכן לחכות לנו אפילו עוד דקה, העולם מסתער קדימה, נותן פול גז, מאותת לנו: תשכחו ממה שהיה, בואו נמשיך כרגיל, כמו פעם. אבל אנחנו יודעים; זה לא היה שום חלום וגם לא אפיזודה חולפת. משהו קרה. משהו בתוכנו זז. משהו כבר לא מוכן לעסקים כרגיל, כי הרגיל נראה עכשיו לא רגיל.
אולי הדבר הראשון שהשתנה לנו הוא העבודה; יותר מדי מאיתנו פשוט לא מוכנים לעבוד כמו פעם. "אנשים שאנחנו מנסים לגייס לא מוכנים בכלל לבוא למשרה מלאה", אמר לי חבר סטארטאפיסט. "הם מלכתחילה רוצים רק 70־80 אחוז משרה, וגם את זה הם לא מוכנים לעשות משום משרד, אלא מכל מקום בעולם שבו הם יבחרו להיות".
זו אולי הסיבה שאחוזי האבטלה במערב לכאורה נמוכים, אבל לכולם חסרים עובדים (מלבד ל"וולט", מקום העבודה שמבטיח לך שגם אם אין לך מקום, או עבודה, מספיק שיש לך אופניים). זו בטח הסיבה שאנשים כבר לא רוצים לחזור באוטומט למשרד; כי המשרד הוא עכשיו כל מקום שבו אניח את הלפטופ שלי. למעשה, בארה"ב מתחילים לדבר על האפשרות שלעולם לא תהיה חזרה מלאה למשרדים. חברת אפל – שדרשה מעובדיה לחזור לשלוש פעמים בשבוע במשרד ונתקלה בהתנגדות גורפת, נסוגה בשבוע שעבר והודיעה לעובדים שתסתפק בפעמיים בשבוע, וגם זה אופציונלי. חברות גמישות יותר, למשל, Airbnb, כבר הודיעו לעובדים שמבחינתן אין צורך לחזור יותר למשרד אף פעם, אלא אם ממש מתחשק.
כל מה שאנחנו יודעים הוא שהשנתיים האחרונות לא יכולות פשוט להימחק או להישלח לארכיון עם חותמת "לתייק ולשכוח". אנחנו זוכרים, הגוף זוכר, ואנחנו יודעים משהו חדש שלרובנו יש מושג חלקי בלבד מהו בדיוק. אבל אנחנו קמים בבוקר ומרגישים אותו
אני יכול להבין את זה. אני יכול להבין את חוסר החשק לחזור ולהתאבד על העבודה אחרי שהעבודה לא התאבדה עליך כשנזקקת לאחת באמת. אני יכול להבין את ההבנה שאתה חי פעם אחת, גג פעמיים, ושבזמן הזה עשויים להיות לך דברים יותר דחופים לעשות מעבודה; למשל לגדל ילדים ולאפות שבלולי קינמון ולהיות עם אנשים שאכפת לך מהם יותר מאשר מחני מפינת הקפה המשרדית. אני יכול להבין את הצורך הפתאומי לצאת לחו"ל רק כדי להתקרב לטבע ולהתרחק מהערים הגדולות וההמוניות של פעם. אני יכול להבין את ההבנה שגם כשאתם כבר יכולים ורשאים לצאת לקולנוע, אתם מעדיפים להיכנס אליו על הספה, מתחת לשמיכה, מול המסך הביתי.
ואני יכול להבין את התחושה המשונה הזו, שמשהו גדול קרה ועכשיו אנחנו אמורים להתנהג כאילו כלום. ואנחנו קמים בבוקר ומנסים לעשות בדיוק את זה, אבל כולנו סובלים, איכשהו, מלונג־קוביד רגשי; אנחנו יודעים שחיינו דרך מגפה עולמית ושרדנו כדי לא לספר כי כולם ממילא היו שם ויודעים. ואנחנו יודעים בוודאות שהכדור שאנחנו רוכבים עליו הוא עכשיו כדור אש שמנסה לנער אותנו ממנו. וכולנו נאחזים בו, והמצב זמני.
עברנו שינוי, אבל אנחנו אפילו לא מסוגלים להגדיר אותו בדיוק. אנחנו יוצאים מהבית ופשוט שמחים לא לזכור לקחת מסכה. נכנסים לחנות ומרגישים שמשהו לא בסדר בכל האנשים החשופים האלה. לוחצים ידיים וחושבים שזה מנהג קצת משונה.
כל מה שאנחנו יודעים הוא שהשנתיים האחרונות לא יכולות פשוט להימחק או להישלח לארכיון עם חותמת "לתייק ולשכוח". אנחנו זוכרים, הגוף זוכר, ואנחנו יודעים משהו חדש שלרובנו יש מושג חלקי בלבד מהו בדיוק.
אבל אנחנו קמים בבוקר ומרגישים אותו. קצת כמו אחרי שחרור מצה"ל, אנחנו מבינים שהעולם שוב פתוח בפנינו, אבל חשים צורך, לפני הכול, ללכת בו רגע לאיבוד. עברנו טלטלה ששינתה אותנו וגם השאירה אותנו בסביבה. מה הלאה?
וכולנו מרגישים טיפה זרים בתוך עולם שאומר לנו: חזרתי, התגעגעתם? בואו חיבוק! ואנחנו מחבקים אותו ומרגישים לא לגמרי כנים. לא לגמרי מי שהיינו, וגם העולם לא לגמרי מה שהיה. אולי אם נעמיד פנים מספיק זמן, דברים באמת יחזרו להיות ולהרגיש בדיוק כמו פעם. אבל עד אז, אולי לכולנו מגיע מענק שחרור מקורונה, משהו שיהיה מוכר בקורסי שזירת פרחים, סדנאות נגרות ובתי ספר לאפייה. יצאנו לחפש, תכף נשוב אחרת.
רבע מאה אחרי, האלבום הראשון של אביתר בנאי עדיין מתפוצץ בנשמה
בשבוע שעבר, במשכן האופרה בתל־אביב, הייתי באחת ההופעות הטובות והמרגשות שהייתי בהן בחיי: אביתר בנאי חזר לאלבום הראשון שלו. כולם מאוד אישיים כשהם מדברים על האלבום הראשון של אביתר בנאי. יש משהו בשירים שאביתר כתב בגיל 24, החשופים והחידתיים כל כך, שגרם לבני הדור שלי להרגיש אליהם איזשהו חיבור פנימי מהרגע הראשון. היה שם רוך נועז והייתה שם אגרסיה מטורללת והיו שם תהומות מפחידות והייתה גם אירוניה, והכול היה חדש מאוד, לא ידענו להגיד למי הוא דומה, כמו מי הוא שר. ההרגשה הייתה שמישהו הגיח מאחורינו ושפך לנו על הראש מים קרים באמצע יום חם במדבר.
אני ממש זוכר את הרגע ששמעתי את "תתחנני אליי", השיר הזה יצא לרדיו ב־1996, כשנה לפני האלבום כולו. הייתי בצבא באיזה שבוע מר כזה, שרוי בתחושת חידלון כללית, ואז אני רואה בטלוויזיה של הפלוגה את אביתר יושב מול פסנתר, מצולם מלמעלה, הנגינה שלו חזקה ומרגשת, ואני שומע אותו אומר שזה עולם קשוח, אבל הוא יכול עליו. אביתר אמנם המשיך וטען שהוא יכול רק בכוח, רק עם בעיטות למוח, אבל אני לא הייתי זקוק להמשך הזה. מסיבה מסוימת, כששמעתי את אביתר שר "עולם קשוח, אני יכול עליו", הרגשתי שהוא צודק. ושגם אני יכול. ושיהיה בסדר. יש תובנות שלא מגיעות מהשכל אלא מהלב, בעקבות שיר. ובגיל 20 בערך, בזכות חמש מילים ב"תתחנני אליי", הבנתי שאני בכל זאת אסתדר בעולם הזה. שהעולם קשוח, אבל אני אוכל עליו.
4 צפייה בגלריה
''תוהה אם הוא מבין, אם אפשר בכלל להבין, מה השירים שלו עבורי''. עטיפת האלבום הראשון של אביתר בנאי
את ההופעה הראשונה שלו אביתר עשה בצוותא ב־1997. בקהל ישבו בני משפחתו, אורנה בנאי ואחרים. הוא פתח את ההופעה בהדלקת נרות שבת עם ברכה. היה לו שיער ארוך והוא התיישב מאחורי הפסנתר. מישהו שהיה שם סיפר לי שהוא טעה במילים קצת והתבלבל, אבל שזו הייתה ההופעה הטובה ביותר שראה בחייו. אני רואה את אביתר לפעמים בארנה, במשחקים של הפועל ירושלים. איש מתוק ונעים. ואני תמיד תוהה אם הוא מבין, אם אפשר בכלל להבין, מה השירים שלו עבורי, עבור הדור שלי, עבור ישראלים רבים. כל כך הרבה אנשים שהרגישו בזכות אביתר, ברגעים של כאוס, שיש להם סיכוי להינצל, שהעייפות תחלוף והאור יעלה.
כשהאלבום יצא לפני 25 שנה, שמתי לב מיד לקול של אמא של אביתר ב"שן לידי". הוא הילך עליי קסם. אביתר שילב בשיר את אמו, שמחה בנאי, כשהיא שרה בית מתוך "שכב בני", שיר ערש מופלא ונשכח. הדיאלוג ביניהם גרם לי לתהות האם הם שומעים זה את זה, או רק שרים שם במקביל. בכלל, תהיתי על מה השיר הזה שכל כך מרגש אותי. על מה בדיוק הוא מדבר? "אבא מחייך ובוכה מבפנים / אמאל'ה רוצה שתבוא לפעמים נומה שן ילדי". הילד זה אביתר שאחרי הצבא עבר לרמת הגולן והוריו מתגעגעים אליו? זה שיר שבא חשבון עם הילד שמתרחק מהוריו? אז למה ברקע אמו שרה את "שכב בני", שיש אומרים שמבוסס על ניגון ישן של חב"ד, ושם יש נימה הפוכה? האמא שם אומרת לבנה, "שכב בני אל תירא, כל המושב ער", וחשבתי אז שזה שיר על הטרגדיה הזו שלפעמים מתרחשת בין הורים לילדים. על התקשורת הזו שלפעמים משהו בה נתקע, שמשהו בה לא עד הסוף עובד. הבן והאמא אמנם שרים יחד, אבל זה הכי רחוק מדואט שיש. הם שרים במקביל. והיה לי עצוב על זה. זה היה קצת לאחר שאבא שלי נפטר וחשבתי שגם הקשר שלי ושלו היה מפוספס. יכול היה להתפתח יותר. יכולנו להכיר לעומק זה את זה, אם לא היה מסתלק כשאני בכיתה י"ב.
בגיל 20, כששמעתי את אביתר שר "עולם קשוח, אני יכול עליו", הרגשתי שהוא צודק: שהעולם קשוח, אבל אני אוכל עליו
אבל הנה, אני בבית האופרה בתל־אביב עם אפרת וילדיי הגדולים, ואביתר שר את "שן לידי" כעת, כשהוא כבר אבא לילדים מתוקים, והוא משלב הקלטה של אמא שלו בת ה־85 שרה (הוא הקליט אותה במיוחד לערב הזה), והוא גם אומר עליה משהו חם ויפה לפני השיר, ופתאום זה כן נשמע לי הרמוני. פתאום זה נשמע לי שהם שרים יחד. ואני חושב על כך שזה מהדהד את המסע שלי. גם אני לפני חצי יובל חשבתי על מה שלא קיבלתי, על כך ששלחו אותי לפנימייה במקום להישאר בבית וכאלה קיטורים; והנה, היום אני מביט לאחור עם הרבה יותר חסד, מכיר תודה לדור שגידל אותנו בתנאים לא פשוטים, על כך שהם עשו את הטוב ביותר שיכלו, עשו את מה שהאמינו אז שזה הדבר הנכון. וגם מבין שהכול, כולל הטעויות שהם עשו ואנחנו עושים, זה חלק מהמסע פה בעולם, או כמו שרבי נחמן היה בוודאי אומר, חלק מהדרך לירושלים.
אמא שרה לבן כל הלילה, אמא כאן לידך כל הזמן.
אביתר שר את כל שירי האלבום הראשון בהופעה, לפי הסדר. הוא מגיע ל"תיאטרון רוסי" ואני מתרגש. זה שיר שמאוד אהבתי, כבר בשמיעה הראשונה. הוא בוטה וחשוף וכאוב. בשלב מסוים אביתר הפסיק לשיר אותו. לא בגלל שחזר בתשובה במובן הדתי, אלא כי לא הרגיש שהוא מסוגל לאחל למי שנפרדה ממנו, אפרת בן צור, שתישאר לבד לנצח. זה הרגיש לו רע מדי. הרגיש לא נכון. פחדתי שהוא ידלג על השיר בהופעה שמבקשת לחזור לאלבום הראשון. אם חוזרים אחורה, אז חוזרים אחורה, חשבתי לעצמי. ואביתר חזר. הוא ביצע את "תיאטרון רוסי" בצורה מושלמת, עם הנגנים של התזמורת הקאמרית הישראלית (שלומי שבן המוכשר היה המנהל האמנותי של הערב), ובמקום לאחל לבחורה שעזבה אותו לאנחות להישאר לבד, הוא שר: "שלא תישארי לבד לנצח". זה היה חמוד. ב"אקדח", שזה באמת שיר שיש בו אגרסיה קשה, הוא השמיע הקלטה של השיר והתפלמס איתה. קיים דיאלוג עם הזעם. זה היה מופלא ומעניין.
ומי שמכיר אותי יודע שלא אוכל לסיים את הטור הזה בלי לציין גם שבקהל היה תמהיל מיוחד של דתיים וחילונים, כיפות מכל מיני זנים ותל־אביבים וכל מיני רוחניים מסוגים כאלה ואחרים, פסיפס ישראלי מהסוג שבא להופעות של בנאי. וזה מרגש אותי תמיד לראות את הביחד הזה. בפוליטיקה עוד לא הצלחנו למצוא את הדרך להושיב יחד את כולם, אבל בממשלת השירים של אביתר בנאי, האחדות הצליחה. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 07:09, 27.05.22
