הפעם הראשונה שראיתי את איתמר הייתה בין ההרים הירוקים שבדרך לירושלים. שנינו הגענו ליום מיונים לקורס להדרכת טיולים. לאיתמר זה התאים כמו כפפה ליד. ואני, עד היום לא ברור לי מה עשיתי שם. אבל הייתי סטודנטית, וזה היה מגניב. החברות שלי הלכו, אז הלכתי.
כל אחד מאיתנו היה צריך להעביר הדרכה. איתמר נעל סנדלי שורש ולבש מכנסי טיולים, כאלה שאפשר לפתוח את הריצ'רץ' והם הופכים לקצרים. הוא שלף מהתיק שלו מפה והתחיל להסביר על הטופוגרפיה של השטח. אני לא הצלחתי לקרוא את המפות האלה בכלל, אבל הנהנתי כאילו אני מבינה. הוא היה אחר מכל מה שהכרתי. הגוף שלו היה רחב וזקוף, לא גמלוני כמו כל הביני"שים שיצאתי איתם, שיושבים כל היום רכונים מעל דפי הגמרא. היו לו כתפיים רחבות, כאלה שאפשר לדמיין איך את נשענת עליהן. כולם התהפנטו ממנו. טוב, בעיקר כולן. לא נראה לי שהיתה אחת שלא רצתה לצאת איתו אחרי ההדרכה הזאת.
ברגע שהוא סיים, הוא כבר היה מוקף. התרחקתי. ממילא היה ברור שאין לי סיכוי. החצאית הארוכה שלי אספה לאורך המסלול זרדים וענפים. סבלתי מהחום בחולצה עם השרוולים שהגיעו עד המרפק, ובכל פעם שפתחתי את הפה הייתי בטוחה שכולם חושבים רק דבר אחד: דוסית. כשהגיע תורי להדריך התחלתי לספר להם על ממלכה עתיקה, על שני אחים שלא הפסיקו לריב זה עם זה, על אמא שלהם שהיתה היחידה שהצליחה להתמודד איתם, ועל כאב החורבן ששניהם המיטו על הממלכה מיד אחרי שהיא מתה. ככל שהתקדמתי בסיפור הפסקתי לחשוב על עצמי, וחשבתי על האחים, על המלחמות ביניהם. המשתתפים האחרים הקשיבו מרותקים. היה אפשר לסמוך עליהם, ועל מערכת החינוך, שהם לא ידעו מספיק היסטוריה כדי לזהות את הסיפורים. רק בסוף חשפתי את הסוד: האמא היתה שלומציון המלכה. כשהשתתקתי היה רגע אחד של דממה, ואז כולם התחילו למחוא לי כפיים.
אחרי ההדרכה איתמר ניגש אליי. הייתי כל כך בהלם שדווקא הוא, הבחור הכי חתיך בקבוצה, מתעניין בי. הדוסית המכוערת. במיוחד כשכל היפות נמצאות בסביבה. לא האמנתי כשהוא הציע לי לצאת איתו, ועוד יותר לא האמנתי כשגיליתי שלא רק המילים שלי מעניינות אותו אלא גם הגוף. עד אותו הרגע הייתי בטוחה שאני אמות רווקה זקנה ובתולה עם מיליוני חתולים שמקשיבים לסיפורים שלי. אבל איתמר חשב משום־מה שאני יפה. היינו זוג מוזר. אני עם החצאיות והשרוולים הארוכים, והוא עם גופיות ומכנסיים קצרים, בלי כיפה, בלי ציצית. בלי אלוהים. בהתחלה שמרנו נגיעה. הרי לימדו אותי שככה מתחילות הצרות עם גברים כאלה, חילונים, שלא יודעים לרסן את היצר שלהם. וגם, חששתי לגעת. עצם המחשבה על מגע גרמה ללב שלי לרטוט. לא היה לי מושג איך לגעת. באולפנה לימדו אותי רק איך להתרחק. איך להישמר. אף אחד לא טרח להכין אותי לרגע שבו באמת יהיה מותר להתקרב. אז לא נגענו. רק דיברנו, שיחות ארוכות ועמוקות על החיים. על עצמנו. על מי שהיינו ומי שאנחנו רוצים להיות. ואיתמר היה ההפך לגמרי מכל מה שסיפרו על גברים בשיעורי "אישות ומשפחה", הוא היה קשוב ועדין ומתחשב, ולרגע לא ניסה לפתות אותי.
אחרי חודש כבר השתוקקתי שהוא ייגע בי. ישבנו בתוך הרכב שלי, בחניה ליד הדירה שלו. הייתי צריכה לחזור הביתה, אבל היה קשה להיפרד. ישבנו במכונית ודיברנו. כלומר, הוא דיבר ואני רק בהיתי בידיים שלו ודמיינתי אותן מונחות עליי, מלטפות את עורי. רציתי לגעת לו בלחי, בחזה, בשפתיים. אבל כבר הבנתי שבניגוד למה שלימדו אותי באולפנה, הוא לעולם לא יעשה משהו שעלול לפגוע בתמימות שלי. שאני צריכה ליזום, לעשות את הצעד הראשון. אחרי שעתיים הוא שלח את ידו כדי לפתוח את דלת המכונית, ואני לא התאפקתי והנחתי את ידי על זרועו. איתמר הסתכל בי כמהופנט. "בטוחה?" שאל והניח את ידו בעדינות על ידי, ואז, באיטיות מייסרת, העביר אותה על זרועותיי, כתפיי, שפתיי.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
מתוך "הביתה הלוך חזור", אילה דקל, הוצאת שתים, 206 עמודים
