חמש עשרה שנה עברו מאז שסיפרתי לך את האמת שלי.
אני לא ממש זוכר את הפרטים.
נשארו לי רק הבזקי תמונות מעורפלים.
אנחנו בחדר הקטן שלי בעפולה.
אני יושב על המיטה, כוסס ציפורניים.
את עומדת מולי, קפואה.
באופן סימבולי עד כדי גיחוך, הדלתות בארון שמאחורייך פתוחות לגמרי.
את מרימה אליי מבט חשדן מהמכתב שנתתי לך לקרוא.
מכתב בו סיפרתי לך על הבחור שהתאהבתי בו אז.
הבחור שהתאהבתי בו ממש אחרייך.
הכרנו בעפולה, את ואני.
מפה ומשם.
עיר קטנה, בסוף כולם מכירים את כולם.
הייתי ילד שמחפש את עצמו.
היית ילדה שמפחדת למצוא את עצמה.
היינו ילדים זקנים מאוד.
כאילו כל כובד העולם הונח על כתפינו.
את, עם העבר המדמם שלך.
אני, עם העתיד הצפוי-לדמם שלי.
מצאנו נחמה נדירה זה בזו.
מין בדידות נעורים מודעת לעצמה חיברה בינינו כמו דבק-שלוש-שניות.
היינו בלתי נתלשים.
את זו שפתחת בפניי שער לעולם חדש.
עולם שיום אחד יהפוך להיות העולם שלי.
עולם של מילים.
של שירים.
היית מעתיקה לי בכתב יד עגול מילים של רחל.
ושל לאה גולדברג.
ושל יהונתן גפן.
ושל עמיחי.
כותבת אותן על בלוק נייר צהוב.
אותו בלוק נייר צהוב שבו נכתב המכתב שנתתי לך לקרוא.
ככה היינו מדברים.
בשוּרות קרועות מתוך שירים.
רומנטיזציית נעורים מושלמת לסבל.
בסביבה שלנו היינו עוף מוזר.
עפולה של שנות האלפיים, מה לה ולשירה.
מה לה ולכובד כזה.
אנשים רק חיפשו לשמוח אחרי הֵד האוטובוסים המתפוצצים.
החברים סביבנו הסתלבטו עלינו בלי סוף.
אף אחד לא הבין באיזו שפה אנחנו מדברים,
ועל מה ולמה מצאנו שותפות גורל מיוסרת כל כך.
את מה שהיה בינינו -
רק את ואני הצלחנו לקלוט.
ואולי אפילו לא.
יש דברים שגולשים מגבול הדעת וההיגיון.
היינו נכנסים לאוטו של ההורים שלי ונוסעים.
בלי יעד.
בלי כיוון.
שמים שירים עצובים.
וכמו במלקחיים בוערים –
שולפים את השורות הכי יפות.
מצטטים אחד לשנייה, ומתפעלים.
ידעתי שאת אוהבת אותי.
אהבַת אמת.
שהיית הולכת אחריי בעיניים מכוסות, לא משנה לאן.
בלי יעד.
בלי כיוון.
וגם אני. גם אני אהבתי אותך.
וזה למה עד היום מתכווצת לי הבטן כשאני חושב עלייך.
מכל הדברים שעברנו יחד,
זה הפחד הכי גדול שלי -
שתחשבי שלא אהבתי אותך.
ששיקרתי לך.
שהולכתי אותך שולל.
שהיית הכיסוי שלי.
גשר נוח לאמת שלי.
אמת שלא חשבתי שאצליח אי פעם להתמודד איתה.
חמש עשרה שנה עברו מאז.
ואולי זה הזמן להגיד לך -
אני מצטער אם פגעתי בך.
אני מצטער אם הטלתי פצצה וברחתי.
אם לא סובבתי את המבט, אפילו לשנייה, לראות אותך בתוך ענן העשן הסמיך שהשארתי אחריי.
את מבינה, לא יכולתי להרשות לעצמי להסתובב.
להפנות את המבט בחזרה לכל מה שברחתי ממנו.
הייתי חייב לשעוט קדימה כמו קליע שנורה מהקנה.
אני רוצה שתדעי שאהבתי אותך.
אני עדיין אוהב.
מה שהיה בינינו, מסתבר, הרבה יותר גדול מאהבת נעורים שסופה להתפכח ולהפוך לזיכרון מר-מתוק.
זה מה שאיפשר לנו להישאר ככה עד היום.
מחוברים בנשמה.
אנשים הם לפעמים מַרפֵּא,
וכנראה היינו צריכים לעבור זה דרך זו כדי להחלים.
אני יודע שכעסת.
שנפגעת.
שהרגשת נבגדת.
שחשבת שאיבדת אותי.
אני גם יודע שאהבת אותי מספיק כדי לסלוח ולשמוח בשבילי.
אלוהים, אפילו מספיק כדי להיות נחמדה לבחור שבא אחרייך.
אבל חשוב לי לחזור, אחרי כל כך הרבה זמן,
ולסגור את המעגל הפרום הזה -
כן.
כן אהבתי אותך.
כן הייתי שלך.
כן האמנתי בך.
לא.
לא הבנתי מי אני.
לא ידעתי לתת לזה שם.
לא עשיתי את זה בכוונה.
הייתי מסובך ומסורבל כל כך בפחדים שלי מעצמי,
שלא יכולתי לדמיין איך זה ישפיע עלייך.
השנים חלפו ולימדו אותנו שיש גם יופי בעולם הזה.
שיש גם שמחה.
מצאנו יבשות חדשות של אושר.
גילינו ששווה לחיות את החיים האלה,
לא רק כשהם כבדים ומדממים ומיוסרים.
אני מסתכל עלייך מהצד לפעמים,
מטפלת בבנות שלך.
שולחת יד מלטפת לבעלך.
מתלהבת משיר של פוליקר ברדיו ורצה להגביר.
ואני שמח בשבילך.
ואני שמח בשבילי.
ואני מכיר אותך, כל כך כל כך טוב.
לפעמים,
כשאף אחד לא רואה,
אני ניגש למגירה המתפקעת שלי,
ומוציא משם קרעי דפים מקומטים שנתלשו מבלוק נייר צהוב,
עם הכתב העגול שלך עליו,
והמילים של רחל.
ושל לאה גולדברג.
ושל יהונתן גפן.
ושל עמיחי.
כל אותן מילים שדיברו אז במקומנו.
אבל עכשיו...
עכשיו הגיע הזמן שנדבר במילים שלנו.
שאדבר במילים שלי:
אחרי כל השנים האלה, אני מקווה שאת יודעת שאני אוהב אותך.
אני אוהב אותך, עדיין.
