דווקא בתקופה שבה העולם נגדנו, "המורדים" לא מפחדים להגיע לישראל בפעם השנייה בקריירה שלהם. בריאיון שיפורסם ביום שישי הקרוב במוסף "7 לילות" מספרים כוכבי הסדרה שסחפה את המדינה - בנחמין רוחאס, פליפה קולומבו וחבריהם - איך האהבה שלהם לישראל מנצחת את כל המבקרים. "היינו מודעים לכך שאנחנו מגיעים לישראל במלחמה", אומר בנחמין. "זו לא סיטואציה נעימה, אבל התחלנו לתכנן את המופע הרבה לפני מה שקרה, ואז כמובן הכול התעכב. אבל בהפקה הישראלית אמרו לנו שעכשיו זה תזמון מעולה בשביל האנשים בישראל, ועדיף שלא נבטל. רצינו לחזור ולהעלות את המופע הזה אחרי 20 שנה, והחלטנו שזה הזמן הנכון. אנחנו ממשיכים להתפלל לשלומם של הישראלים ולשלום בכלל, כמובן. חבל שאנחנו מגיעים בתקופה כזו, אבל בחרנו לעשות את זה כדי להראות שהאהבה חזקה יותר מהכול".
"מסכים עם בנחמין במאה אחוז", אומר פליפה, "כמובן שאנחנו להקה בינלאומית וגרים בארגנטינה, אבל יש לנו הרגשה שאנחנו גם קצת מקומיים כאן. על בסיס ההיסטוריה והקשרים בינינו, נוצר גם חיבור מיוחד לישראל, אז מבחינתנו זה הגיוני להופיע אצלכם עכשיו".
הכוכבים, שיופיעו בשתי הופעות איחוד בלייב פארק ראשון לציון, ב-25 וב-27 באפריל, עם חברים נוספים מהסדרה ותגבור של אנה זק, אור כהן, חן אהרוני, והפקה של יאיר דורי ובר רימוני, מספרים גם על הביקורות שקיבלו. "התגובות לאיחוד שלנו בישראל היו טובות ברובן", אומר פליפה. "היו גם אנשים שאנחנו לא מכירים שכתבו כל מיני דברים ברשתות החברתיות. אבל אלה רק עשרה אחוזים שהגיבו בסגנון, 'הו, למה אתם מגיעים לשם'. אני חושב שאם אתה רוצה לדבר על הקונפליקט במזרח התיכון, אתה צריך קודם לשבת בספרייה במשך שישה חודשים וללמוד 76 שנים של היסטוריה. אני אומר את זה לתקשורת המקומית בארגנטינה, כי חלק ממנה היא בפירוש עיתונות צהובה. רוצה לדבר על זה? אין בעיה, אבל תבוא בעוד שישה חודשים, כי אני צריך ללמוד מלא. אני לא ישראלי, אני לא פלסטיני".
השניים, שזכו להצלחה מסחררת בעקבות הסדרה שהופקה על ידי דורי הפקות, נזכרים גם בביקור הקודם שלהם בארץ לפני 20 שנה. 150 אלף איש הגיעו אז להופעות בהיכל מנורה בתל אביב. "אני זוכר שאנחנו מתחילים לנחות ואני קולט את הטירוף סביבנו", מספר בנחמין. "כשהמטוס עצר, היו כבר מלא אנשים על המסלול! לא ייאמן. זה היה כמו שהביטלס הגיעו לעיר. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בתל אביב, הייתי עוד בגיל העשרה, חוויה. כשהמטוס נעצר בבן גוריון זה היה בפירוש שוק. לקחנו את המצלמות שלנו מהר מאוד כשירדנו מהמטוס וניסינו לצלם את הקהל בזמן שהאנשים צילמו אותנו. כאילו היינו גם המעריצים שלהם. לא יכולנו להאמין שבמרחק של 10,000 מייל יש אנשים שאוהבים אותנו ככה".
"אני זוכר את הפעם הראשונה שהגענו. לא עשינו כלום! רק אמרנו 'היי' לאנשים ובכל מקום סביבנו היה קהל עצום. בקניונים, בפארקים, אפילו כשביקרנו בבית חולים הגיעו המונים", נזכר פליפה, "היו מסביב למלון שלנו כל היום אנשים ששרו ונשארו לעמוד שם גם בלילה. לא יכולנו אפילו לצאת למרפסת, כי כולם התחילו ישר לצעוק. בפעם השנייה בישראל כבר הייתה לנו בעיה להזמין מלון. לא רצו לקבל אותנו, כי אף אחד בסביבה לא הצליח לישון. חלק גדול מהקריירה המדהימה שלנו התחיל במופעים בישראל. זו אחת הסיבות לכך שאנחנו מפיקים את האיחוד הזה אצלכם. זו הדרך שלנו להודות על כל האהבה שהענקתם לנו לאורך השנים, ועכשיו גם לדור הצעיר".
"למעשה, בישראל קיבלנו בפעם הראשונה במה של ממש", מוסיף בנחמין, "עמדנו מול קהל, שרנו בהופעה חיה, עם להקה אמיתית. מישראל המשכנו לסיבוב הופעות באמריקה הלטינית, בספרד, בארצות הברית ובארגנטינה כמובן. זה מה שנתן לנו ביטחון כמוזיקאים. היינו בני 16, ומעולם לא עשינו את זה לפני כן. חשבנו שמפני שבתל אביב הכול התחיל, מבחינת הופעות גדולות, זה יהיה רעיון טוב לחגוג בישראל את האיחוד הזה".
פליפה: "בנחמין מזדקן, אז אולי אין לנו יותר מדי זמן לאיחודים בהמשך. אני אמנם הולך ונהיה צעיר אבל אנחנו צריכים לרקוד 'בוניטה דה מאס' ואולי בעוד כמה שנים לא נוכל להזיז את המותניים כבר".
