"כוחו של הכלב" (The Power of the Dog), סרטה הראשון של הבמאית הניו-זילנדית ג'יין קמפיון מזה 12 שנה, לא רק מבשר את שובה אל החזית הקולנועית (עד כמה שסרט בהפקת נטפליקס נענה להגדרה הזו), אלא גם מהווה את פסגת יצירתה. כמעט שלושה עשורים אחרי "הפסנתר" (1993) שזיכה אותה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ובאוסקר על התסריט המקורי המצטיין – מאז לא ביימה שום סרט ראוי לציון – היא ממקמת את עצמה בעמדת הובלה לזכייה בקטגוריות הבכירות, סרט ובימוי, בטקס שייערך בסוף פברואר הקרוב (היא כבר קטפה את פרס הבמאית בפסטיבל ונציה האחרון).
כוחו של הכלב – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
על פניו, "כוחו של הכלב" הוא מערבון המתרחש במונטנה של שנת 1925. אבל קריאה של הסרט כ"מערבון נשי" – המושג מתייחס לא רק למערבונים הבודדים שבוימו על-ידי נשים (דוגמת "פרה ראשונה" של קלי רייכרט מ-2020), אלא גם לפרספקטיבה האלטרנטיבית שהם מציעים לדיון המסורתי של המערבון בזהות גברית – יש בה כדי לרדד את המהלך שמבצעת פה קמפיון. יותר משזהו מערבון, זוהי דרמה משפחתית אפלה המזכירה את מחזותיו של טנסי וויליאמס או את סרטיו הקלאסיים של איליה קאזאן, במיוחד "קדמת עדן" מ-1955, לפי ספרו של ג'ון סטיינבק – שבהם נרשמת התנגשות בין נשים דועכות וגברים מקוללים.
בסרטה של קמפיון, המבוסס על ספר מאת תומס סאווג' משנת 1967 (הספר ראה אור בעברית בהוצאת כנרת-זמורה-דביר), מגלמים בנדיקט קמברבץ' וג'סי פלימונס שני אחים חוואים, פיל וג'ורג'. פיל הוא, לכאורה, בריון גס-רוח ואילו ג'ורג' אלגנטי ומיושב בדעתו. כאשר ג'ורג' נישא לאלמנה המנהלת מסעדה (קירסטן דאנסט, אשתו במציאות של פלימונס), וזו עוברת להתגורר בחווה יחד עם בנה בעל הגינונים הנשיים שמייצר פרחים מנייר (קודי סמית-מקפי) – מתפרצת הגבריות הרעילה של פיל ומאיימת להשמיד את התא המשפחתי שזה עתה נוצר. הוא מתגרה באשת אחיו שמתדרדרת לדיכאון ואלכוהוליזם, ומתעלל בבנה על שום נטיותיו. בהדרגה מתפתחת ביניהם דינמיקה אדיפלית מסויטת שמובילה לגילוי הלא מפתיע במיוחד הקשור בארסיותו המשפילה של פיל.
סרטה של קמפיון עשיר בדימויים מרמזים: סירוס מקרוב של אשכי פרים על-ידי פיל, או פסנתר עטוף בד הנישא בזהירות אל בית החווה, במה שנדמה כמחווה של קמפיון לסרטה המשובח. שני הדימויים המוקדמים הללו, על-אף שאינם באים זה לצד זה, מצביעים על העימות המרכזי שיתרחש כאן, בין גבריות עוצמתית, שבאמת אינה כזאת, ונשיות שמתקשה לעמוד בפניה. בעיקר משום שכלב הטרף עצמו מתגלה כאנין ותרבותי הרבה יותר מכפי שנראה לעין. צליליו הקטועים-שגויים של מארש רדצקי מאת שטראוס שבוקעים מהפסנתר שעליו פורטת האישה מתנגשים-משתתקים אל מול פריטת הבנג'ו המושלמת של פיל. זהו הדיאלוג המוזיקלי הכי יפה ואינטנסיבי שנראה מאז סצינת ה-dueling banjos הבלתי נשכחת מ"גברים במלכודת" (1972).
לזכות "כוחו של הכלב" ייאמר, שהסרט נמנע ככל האפשר מעיסוק דידקטי בגבריות. לעומת סרטים כ"הר ברוקבק" (2005) של אנג לי, שהיה כל מה שהצדקנות הליברלית ההוליוודית כמהה אליו, ודאי בתקופת המקדימה את טקס חלוקת פרסי האוסקר – סרטה של קמפיון מציע נקודת מבט אחרת. בהדרגה אנו מבינים שזה אינו סיפורו של בוקר קשוח המתכחש לזהותו המינית, אלא סיפורה של אישה ההולכת ודועכת תחת מבטו של גבר מתעלל. הפסנתר, לפיכך, אינו רק רפרור לסרט קודם של קמפיון – אלא מבטא את מאבק ההישרדות שלה. מול המימד החתרני שניתן לצליליו בסרט ההוא – הגיבורה שם מכוננת באמצעותו את עמדתה האוטונומית אל מול העולם הגברי המזוהה עם דיבור ומילים – הוא נושא עתה את משא המלנכוליה והאובדן.
הבחירה הזו נבונה, משום שדמותו של קמברבץ' בעל פני התנין פשוט אינה מעניינת מספיק. מהרגע שבו הוא מכנה את אחיו "שמנטוז" (המילה הקרובה ביותר שהצליח המתרגם למצוא למושג fatso) – ברור לנו שגבריותו המועצמת אינה אלא פייק. בואה של האלמנה, ועוד יותר ממנה בנה העדין, מהווים על-כן איום ממשי על הפסאדה הזו. כוחו של הסרט טמון אפוא במערכת היחסים שבינו ובין הבן, ששמורות לה כמה מהסצנות הקיצוניות ביותר בסרט. הבן עצמו, סטודנט לרפואה, מבתק את קרביו של ארנב מסכן במה שנדמה כעוד רמז מטרים לחדירה, הסימבולית לפחות, שלו אל קרביו ונפשו של הקאובוי. זה מצדו מבקש ללמד אותו איך להיות "גבר אמיתי" – לרכוב על סוס ולהכין רצועות מעור פרה; ואילו הנער יחשוף את המקור לגבריותו הרעילה של "האב המדכא", המעריץ דמות מיתית בשם ברונקו הנרי שמייצגת את המערב הישן ושמשה לו עצמו מעין דמות אב.
ואמנם, הופעתו של קודי סמית-מקפי מעניקה לסרט את רגעיו העוצמתיים ביותר. יש משהו מסתורי בדמות הזו, והליכתה הגמלונית נושאת לעיתים אופי מאתגר-מתגרה. הוא קורבן, אך גם מי שיביא לגאולתו של הגבר-גבר המיוסר. "כוחו של הכלב" (השם לקוח מתהילים פרק כ"ב פסוק כ"א: "הצילה מחרב נפשי; מיד כלב, יחידתי") מתרחש אכן בסביבה של זרמים תת-קרקעיים קווירים שאינם באמת כאלה. הוא מציב את התרבות כאיום שיש להדחיקו אך גם ככמיהה. זהו הקונפליקט המרכזי שמתקיים במערבון האמריקני הקלאסי, ששיאו מצוי ביצירת המופת של ג'ון פורד, "המחפשים" (1956), וחדירתם של האלמנה ובנה אל הטריטוריה הגברית הזו נתפסת על-כן כדבר שיש לערערו.
"כוחו של הכלב" ישודר בנטפליקס החל ב-1 בדצמבר, אבל כמו "רומא" ו"האירי" לפניו, זהו סרט שיש לחוות אותו על המסך הגדול (בימים אלה הוא מוצג בקולנוע לב). החל בעבודת הצילום של ארי וגנר (שעשויה להיות האישה השנייה אי-פעם לזכות במועמדות לאוסקר בקטגוריה הזו), וכלה במוזיקה שנעה מנינוחות מלנכולית לכלי נשיפה מאיימים שהלחין ג'וני גרינווד. קמפיון, שביימה בעשור האחרון את סדרת הטלוויזיה המוערכת "קצה האגם", שבה עתה אל הקולנוע – והיא עושה זאת בגדול.
