המטרה: לזעוק את מצוקת התצפיתניות שנחטפו. האמצעי: להזכיר את מה שנגזל מהן
"אמא", הבת שלי פורצת לסלון, "יש לנו במקרה בבית ג'קט ג'ינס שחור?" מידת הניתוק שלה מכל מה שקורה כל כך מופרכת שלרגע אחד בא לי לצחוק. אני חולה כבר שבוע, לא מסוגלת להזיז אצבע מרוב שהשרירים שלי כואבים. רן בחו"ל, ולכן הוא לא יכול ללכת לסופר. מאיה אמנם הייתה חמודה והלכה לקניות, אבל חזרה עם מצרכים כל כך מוזרים. מה אני אעשה עכשיו עם חבילת חלווה? כפועל יוצא אין בבית כלום - לא קוטג' ולא לחם, אפילו לא קלמנטינה אחת כדי שאדחוף לגוף שלי בכוח ויטמין סי. אז לא, אין לנו במקרה בבית ג'קט ג'ינס שחור. בואו נגיד שאם כבר הייתי מצליחה להזיז את הגוף החורבניסטי שלי לקנות משהו, זה היה פחות בשביל צורכי האופנה הדחופים של הבת שלי ויותר בשביל אדוויל, שגם הוא נגמר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
היום הייתה כאן אזעקה, ועכשיו אני כבר שומעת אותה מהחדר, מדברת וצוחקת עם החברות שלה. מאזינה לניתוק העלומים, כשהן קובעות לשבת בקפה־מסעדה ידוע ברוטשילד היום בערב לכבוד יומולדת של מישהי או מישהו בשם ענר. "אז יש ג'קט שחור או לא?" הבת שלי ממשיכה. היא אפילו לא שמה לב שיש משהו מאוד לא בסדר בתמונה הזו. למשל שאמא שלה מוטלת על הספה בסלון ונראית כמו משהו שהזבובים כבר חגים מעליו, או שיש כל כך הרבה כוסות מים על שולחן הסלון שזה נראה כאילו אני בונה שם קסילופון. "אבל לא ג'קט רגיל", היא אומרת, "אלא אוברסייז כזה. נגיד של ליוויס ולא של זארה, מבינה?" אני בוהה בה ולא מסוגלת להאמין. לא מספיק שהיא חושבת שיש לי במצבי הנוכחי ג'קט ג'ינס לשלוף לה, דומה שהיא גם סבורה שיש לה את היכולת להתקטנן איתי על המותג.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה ככה מאז שהיא ילדה קטנה, היא אשכרה חושבת שאני קוסמת. שמספיק שהיא רק תפנטז את זה בקול, והופ, אני כבר אדאג שזה יתהווה מולה מהאוויר. ואני מבינה, אני אשמה בזה, אני הפכתי את עצמי לקוסמת ביום שבו היא ביקשה יומולדת סוסי פוני ואני ניג'סתי לאנשים בחווה הטיפולית בפארק עד שהם הסכימו להשכיר לי סוס גמד וזקן.
אני מסתכלת על הבת היפה שלי. יכולתי לנזוף בה עכשיו. להגיד לה "תסתכלי עליי, את לא רואה שאני נמקה פה בזוהמה הזו?" אבל אני רואה אותה מרימה את הטלפון שלה, קוראת שם איזה סמס ומחייכת לעצמה חיוך קטן. היא כל כך תמימה וטהורה בשמחה הזאת שלה, בדרך בה היא מתכוננת להפליג כמו ספינה צעירה ומבושמת לתוך הלילה. המבט שלה כבר נודד בגעגוע החוצה, אל העולם, הרחק מהבית העצוב והמלוכלך ומהאזעקות. מאז שהיא ילדה קטנה אני פשוט סאקרית של השמחה הזאת שלה. של החיוך הזה שנדלק פתאום כשהיא רואה שהבאתי לה רכבת צעצוע, הקפיצה המופתעת של ה"יששש" באוויר כשסידרתי לה בהפתעה את החדר. השמחה שלה זה כמו סם בשבילי, כמו אפידורל שמשכיח ממני ברגע את כל צירי הלידה של ההורות. וזה אפילו יותר חזק עכשיו, כשהשמחה הזאת שלה, הקטנה, מנצחת בשבילי את כל האפלה ההגיונית והרצינית שלי. זה גורם לי אושר לדעת שהיא ממשיכה לצאת וליהנות ולחגוג בתוך המלחמה הנוראית הזאת.
***
לכל דור יש תפקיד במלחמה הזו. ואם שלי - בתור מי שהגיעה לגיל הבינה - זה להבין את גודל השואה לעומק ולנסות להגיש כמה שיותר עזרה, שלה הוא להפליג בכפכפים שלה קדימה והלאה למסיבה הבאה, לחיות, לצחוק, להיות צעירה ושטותניקית כל עוד היא יכולה. כשהיא יוצאת עם הקורקינט שלה היא שולחת לי עוד נשיקה באוויר, וטורקת את הדלת של הבית כל כך חזק שרוח פורצת פנימה ומעיפה קצת את הנייר שממוגנט למקרר. זה צו הגיוס שלה, ל־3 במרץ, לא של השנה, של השנה הבאה. קיבלנו אותו לפני חצי שנה, וביום שהוא הגיע כל כך התרגשתי שהדבקתי אותו על המקרר.
ועכשיו אני נזכרת איך שמחתי בצו הזה ומיהרתי להראות אותו לכולם, כאילו שהוא מינימום הזמנה לנשף של סינדרלה. גם כי זה מרגש כשהתינוקת שלך עומדת להיות חיילת, אבל בעיקר כי סמכתי מאוד על צה"ל החדש והמפואר, שהתפתח כל כך מאז שאני הייתי חיילת. הם בנו מערכת מיון משוכללת שכוללת אירועי מיון מרשימים כמו יום המאה. וכראוי לצה"ל הסייברי של אומת ההייטק, יש גם אתר שבו הבת שלי התבקשה לדרג בעצמה מה היא רוצה לעשות. וככה התחלתי לפנטז, קצת בכל פעם שפתחתי את המקרר בבוקר כדי להוציא חלב. מה ייתנו לה לעשות שם, בצה"ל החדש והמשודרג? טייסת הליקופטר, לוחמת סנפיר, מדריכת סימולטור?
עכשיו אני מסתכלת על הצו שמתנפנף על המקרר, ולא יכולה להאמין שאפילו לא חלפה שנה מאז שהייתי האישה הזו. כי היום? עם כל מה שקרה לנו? כל מה שאני יכולה לחשוב זה האם צה"ל כבר יהיה מספיק בסדר כדי לקלוט אותה במרץ של שנה הבאה. האם הוא יתחקר את עצמו, יעבור ריפוי עמוק מספיק, כדי לדעת לתת לה הגנה. ואולי עדיף שלא תהיה קרבית, שתהיה מש"קית קלסרים. רק לא על הגבול, בבקשה אלוהים, רק לא איפה שאפשר לחתוך עם קאטר איזו גדר תיל, להיכנס ולגנוב אותה מהמיטה החמה שלה, עדיין חצי ישנה, בפיג'מת דיסני.
וזה מה ששבר לי את הנפש בתמונות האלו - הפער הזה, בין הילדים והילדות המושקעים והאהובים שרובנו גידלנו עד 7 באוקטובר, לעולם ימי הביניים הברברי שבא כדי להכאיב להם. באותו היום הם חטפו לנו לא רק את הבנות מהמיטות בבסיס, הם חטפו דור שלם
מאז שראיתי את הצילומים החדשים של ארבע התצפיתניות הצעירות שנחטפו, אין לי מנוח. זה הופיע על השער של ה"דיילי ניוז", וכדי למקסם עוד יותר את מה שהוא ממילא מזעזע בשבילנו כישראלים, הם עשו עבודת עריכה אכזרית. ליד כל צילום של נערה חטופה, הם שמו צילום שלה מהחיים שלפני. קרינה ארייב נראתה בתמונה של לפני זקופה וחייכנית, עם זנב סוס בלונדיני. בתמונה של רגע החטיפה השיער שלה קצר וכהה, אולי שינתה גוון, ואולי הדם צבע אותו ככה. העיניים שלה כבר לא מחייכות. הן תהום של בקשה אילמת. התמונה של אגם ברגר, המוזיקאית המצטיינת, מחזיקה ביד אחת את הכינור שלה, השיער שלה אסוף לקוקו קונצרטים מתוח. וברגע החטיפה היא מדממת מהשפה ומהצוואר, השיער מבולגן כולו, המבט מופנה הצידה. דניאלה גלבוע, הזמרת המוכשרת עם היופי המלאכי והכהה כמו של סנדי בר. ובחטיפה עצמה - השפה התחתונה נפוחה ופצועה, וכל היופי העדין הזה נשבר להבעת פרא של גורה שלכדו אותה. כאב ופחד כמו שלא ראיתי מעולם.
ולירי אלבג, נערת המסיבות והטיקטוק, יותר מכולן מזכירה לי את הבת שלי, עם כובע הבייסבול שמצל על עיניים שחורות שובבות, והפה שמחייך עם הליפגלוס שאני משוכנעת שהיא קנתה ב"ספורה" באיזו בירה אירופית מגניבה. לירי דווקא לא נראית פצועה בתמונת החטיפה, תודה לאל, אבל יש בצילום שלה פרט אחד קטן שהצליח לרסק אותי: השיער שלה מקורזל, נפוח ולא חלק. הוא לא מסודר בפן התמידי שהיא מקפידה לעשות, גם לא מוברש במכשיר ההחלקה שאמא שלה שירה סיפרה לי ולרן שהיא תמיד לוקחת איתה לכל מקום.
אנחנו מראיינים את שירה כבר די הרבה זמן. היא אישה אופטימית עם חוסן נפשי בלתי רגיל, ואחד הדברים הראשונים שהיא סיפרה לנו הוא שלירי החליטה לאלף את השיער המתולתל שלה ולהכריח אותו להיות חלק. צחקתי כשהיא סיפרה לי את זה, כי גם הבת שלי קמה יום אחד והחליטה שהיא תראה לשיער הגלי שהיא ירשה ממני, אז קניתי לה מכשיר החלקה בדיוק כמו שיש ללירי. ומאז היא מסתובבת כמו ניקול קידמן של אחרי האוסקר, ואני כמו מואנה הפרועה שלצידה, ואי־אפשר לזהות שאנחנו מאותו דנ"א בכלל. בגלל זה לא יכולתי לשאת את התמונה של לירי, עם המשקפיים של הבוקר והשיער שפעם היה לה כל כך חשוב להחליק. התמונה של החטיפה, שהיא כאילו האנטיתזה הכי מרושעת שיש של האינסטגרם והטיקטוק וכל הדברים השמחים והזוהרים שלירי כל כך אוהבת.
***
כן, לירי אלבג היא ילדת השפע הכל־ישראלית שהדור שלי, שלנו, יצר. אז, בימים הרחוקים האלו שלפני שלושה חודשים, כשעוד חשבנו שישראל היא מקום שמח ויחסית בטוח. וזה שהיא התגייסה לתפקיד כל כך כפוי טובה כמו תצפיתנית, ונשבעה לעשות את זה הכי מצוין שיש? זו רק עדות לזה שצדקנו כשנתנו לילדים שלנו להיות כל כך חפצי חיים, כי את ההקרבה שצריך לעשות כדי לחיות פה הם ינקו בטבעיות מהאדמה. אני חושבת שהבנו את זה, שהילדים שלנו כבר נגועים בחרדה ובשכול של המציאות פה, ואת מה שהם לא יודעים הם כבר יגלו בעצמם. בגלל זה היה כל כך חשוב לנו להגיד להם בכל פעם שביקשו גלגל ים ענק בצורת אננס, "בטח, יפה שלי, מה שתבקשי". ממש כמו ווסלי בנסיכה הקסומה, רק במדינה שבה קסם הוא כל כך נדיר.
וזה מה ששבר לי את הנפש בתמונות האלו - הפער הזה, בין הילדים והילדות המושקעים והאהובים שרובנו גידלנו עד 7 באוקטובר, לעולם ימי הביניים הברברי שבא כדי להכאיב להם. באותו היום הם חטפו לנו לא רק את הבנות מהמיטות בבסיס, הם חטפו דור שלם של ילדים והורים, שעד השבת השחורה חיו בעולם של שפע ופאן, עולם של הזמנות משיין ובאבל טי בטעמים אקזוטיים.
האלבגים גרים במושב ירחיב, מטר מג'לג'וליה. אפשר ממש לראות את האויב ביום בהיר. ובכל זאת, הם הצליחו לייצר לעצמם משפחה כל כך כיפית ותאוות חיים. אבל שום דבר בילדות הקסומה שהוריה הצליחו לתת לה לא הכין אותה ליפול בשבי. ועכשיו, כשעוד שנייה מציינים מאה ימים שלהן ושל השאר שם, כל מה שאנחנו צריכים להיאבק עליו זה שהילדות האלו יחזרו לארץ הנכונה. למקום שבו צורחים מאושר כשמעיפים קונפטי, לא כשמתעללים. שירה ושאר האמהות חייבות לזכות להגיד שוב "בטח יפה שלי, מה שתרצי". כי כרגע, את המשאלה הכי גדולה, להציל את הילדה משם - דווקא את זה הן לא יכולות להגשים.
גם אם המלחמה הזאת לא תהרוג אותנו, היא תיקח לנו את חדוות החיים. למעשה היא כבר לקחה
"אנחנו חייבים להכין תיק", היא אומרת לי אחרי עיון מודאג נוסף בטלפון הנייד שלה, בדיוק כמו שאמרה לי לפני שבוע. ולפני שבועיים.
"מה להכין תיק, אנחנו הולכים ללדת?" אני חוזר על בדיחת האבא הגרועה שעליה חזרתי גם לפני שבוע.
"לא מצחיק", היא אומרת, כאילו מישהו בכלל צחק. "זה רציני – ברגע שנסראללה יתחיל להמטיר פה מאות טילים, אנחנו לא נוכל להישאר בממ"ד בבית, הוא לא בנוי לטילים כאלה, נהיה חייבים לעבור למקלט הציבורי או למרתף המבוטן של האפשטיינים ולקחת בגדים לילדים לכמה ימים. עדיף שנכין תיק".
היא רצינית. היא מודאגת ולחוצה מאוד, על סף דמעות. היא באמת מאמינה שהטילים של נסראללה יגיעו בהמוניהם ויהיו מדויקים ברמת כתובת, מיקוד, כניסה ומספר דירה.
"באמא שלך", אני מערב הורים, "אנחנו לא נארוז שום תיק ולא נתחיל לרוץ לשום מקלט ציבורי, ותפסיקי עם פאניקת נסראללה".
"אבל הוא אמר שבשישי – אם הוא יחיה עד אז – הוא עולה לדבר. אתה קולט מה זה אומר?" היא מתעקשת.
"כן. שהוא שוב מאיים לדבר. שמת לב שבכל פעם שהוא מדבר הוא מאיים שהוא הולך לדבר? 'ביום שישי אני הולך להראות לכם מה זה, ציונים ארורים! אני הולך לדבר! אני הולך אפילו לנאום!'"
"תמשיך לגחך", היא אומרת לי. "אתה לא רוצה להיות כאן ביום שבו הם יפתחו במלחמה כוללת".
אני באמת מעדיף שלא. אני מפחד לא פחות ממנה ממלחמה גם בגזרה הצפונית ומטיל קטלני שיגיע עד אליי הביתה, בטח עם שרבוט בערבית, "מר שקד היקר, אני מקווה שמכתבי זה מוצא אותך בטוב". אין לי מושג האם ואיך נשרוד מלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, הפגזה כללית על כל המדינה, שהייה של ימים רצופים במקלט או ניתוק, אפילו זמני, של תשתיות חשמל ואינטרנט. נשמע לכם לא סביר? אתם יודעים שזה סביר. שהכול סביר. שכל מה שנראה פעם לא סביר – למשל שמאות אלפי ישראלים מצפון ודרום המדינה יפונו מבתיהם לזמן בלתי מוגבל – כבר קרה. ובמקרה של הפגזה על המרכז, לאן יפנו את המרכז? למרכז של המרכז? לרחוב מלצ'ט? לים?
ויותר משהן מפחידות, המחשבות האלה מצטרפות לתחושות חוסר האונים מול התמונות הנוראות, הבלתי נתפסות, של החטופות בשבי חמאס, ולידיעות המרות על עוד ועוד – ועוד – חיילים נופלים, וכל זה מייאש ומרוקן אותנו מכל בדל אנרגיה וחיוניות.
שנינו מעבירים עכשיו את הערב והלילה באינספור שיחות על כל הדברים האלה. שיחות שאין בהן תקווה, ואין בהן נחמה, ובטח שאין בהן שמחה או תוחלת. יש בהן רק פחדים ודאגה ורצון לצרוח – תחושות שאני מנסה למסמס עבורה בבדיחות גרועות, ועבור עצמי בניסיונות הדחקה. אנחנו מבצעים את מטלות הבית ההכרחיות ונכנסים למיטה מוקדם כדי להמיר את כל זה בשינה המיוחלת.
מדי פעם מישהו מדבר על נסיעה אפשרית לחו"ל, אבל לא נרשמת שום התלהבות. משהו כמעט גופני מסרב לחוש את שמחת האפשרות, את ריגוש ההרפתקה הפוטנציאלית. משהו נותר כבוי. מה חו"ל עכשיו, מה
אנחנו חיים עכשיו את שגרת יומנו – משגרים ילדים לבית הספר, הולכים לעבודה, חוזרים, אוכלים, לפעמים פוגשים חברים – ללא שום חדוות חיים ממשית. אנחנו כבויים. מדי פעם מישהו מדבר על נסיעה אפשרית לחו"ל, ואיכשהו, באופן מוזר, לא נרשמות שום התלהבות או התעוררות מהסוג הישן. אנחנו מנסים להלהיב את עצמנו בכוח; מדברים על תאריך עתידי כלשהו. על יעד אהוב. אבל משהו שם כבר לא נדלק כמו פעם. משהו כמעט גופני מסרב לחוש את שמחת האפשרות, את ריגוש ההרפתקה הפוטנציאלית. משהו נותר כבוי. מה חו"ל עכשיו, מה.
השבוע היה לה יום הולדת. לאף אחד לא היה חשק לחגוג. בכל זאת יצאנו למסעדה שניסתה להעמיד פנים שהכול כרגיל, אבל התקשתה; האווירה – אפילו כאן, באחד המוקדים הנהנתניים של תל־אביב – הייתה כבדה וסירבה להתרומם. השולחנות התרוקנו מוקדם. אף אחד לא צריך עוד טרטר דג או קינוח. אף אחד לא צריך שום דבר.
צריך שהחטופים יחזרו הביתה. עכשיו.
צריך שהמפונים יחזרו הביתה. בקרוב.
צריך בית שירגיש כמו בית, מדינה שתרגיש כמו ריבון, יישובים שירגישו כמו ביטחון קיומי.
צריך יום אחד – רק אחד – שלא יפורסמו בו שמות נופלים, שוברי לב בנכונותם, בצעירותם, בערכים שבשמם יצאו ללחימה שמטרותיה הריאליות והיום שאחריה מעולם לא תוכננו.
צריך ראש ממשלה שיבין את גודל אחריותו ואת תהומות האסון, ירגיש משהו שמעולם לא הרגיש בעבר – הרופאים יאבחנו את זה כ"נקיפות באזור המצפון" – ויעשה את הדבר הנכון וילך.
צריך להתעורר רק בוקר אחד ולראות, מעבר לחומת הייאוש הבצורה, את האור המסתנן, את הסיכוי לקום מההריסות ולהתחיל מחדש.
צריך תקווה. אבל התקווה מתמהמהת – בימים מסוימים נדמה שהיא רק מתרחקת, מתעמעמת – והחיים הם שגרה תפלה שנעה בין דכדוך ליגון ל"חייבים להכין תיק".
וזה, אולי, הדבר העיקרי שאנחנו ממשיכים לאבד במלחמה הזו: את חדוות החיים הבסיסית. את הרצון והיכולת הישראלית הזו לחגוג את החיים, להרגיש בחיים, ליזום חיים. את הדבר הזה שהפך בעבר את ישראל – ללא קשר למצבה הנתון – לאחת המדינות המאושרות בסקרים בינלאומיים. הדבר הזה, המשאב הלאומי הקטן והמנצנץ הזה, הלך לאיבוד.
כי גם אם המלחמה הזו לא תהרוג אותנו, היא תיקח מאיתנו את חדוות החיים. היא כבר לקחה. ופתאום כל המסיבות – גם אם מוצדקות, גם אם לכבוד נועה תשבי – נראות סרות טעם ומיותרות. ופתאום כל מה שהוא לא מלחמה וחדשות קשות נעלם. ונסיעות ומלונות וקומדיות, וספרים וסרטים חדשים, וסטארטאפים ורעיונות וקניות וסתם מוזיקה משמחת – הכול כמו נחסם, ושום דבר לא נראה מסעיר או נחוץ יותר, ואנחנו רק מנסים להרגיש משהו מהחדווה הישנה, וזה מרגיש כמו פנטום; משהו שהיה שם ונגדע.
אין יותר שמחת חיים. יש רק חיים. וגם החיים שיש מאיימים להיות רק קשים יותר והכאב בלתי ניתן להכלה יותר.
ואני לא רוצה להאמין שחדוות החיים הלכה לתמיד. שאנחנו עומדים להיות מעכשיו אחת מהאומות המסוגרות והמנוכרות האלה, שאנשים חיים בהן ברובוטיות יומיומית. אני חוזר לדברים המפורסמים שכתבה אנה פרנק בעניין דומה אך שונה: "אני רואה את העולם הופך אט־אט למדבר. אני שומעת את הרעם המתקרב, שיום אחד יהרוס גם אותנו. אני חשה את סבלם של מיליונים, ובכל זאת, כשאני מסתכלת למעלה לשמיים, אני מרגישה שהכול ישתנה לטובה, שגם האכזריות הזו תיגמר, שהשקט והשלווה ישובו".
כתבה, ומתה במחנה השמדה. אבל השקט והשלווה, גם אם באיחור, חזרו לעולם.
ושקט ושלווה מעולם לא היו בישראל, וגם לא יהיו. כל מה שאני רוצה בחזרה זה את חדוות החיים בתוך הרעש. את שמחת ההיות־בחיים, תכנון התוכניות, האופק שאפשר לפחות לראות מרחוק. את התקווה שהדבר הזה לא הלך לתמיד, שהוא עוד מחכה לנו אי שם, שנחזור אליו הביתה.
אחרי שלושה חודשי מלחמה, מבט במראה הבהיר לי: גם אני וגם המצב על הפנים
אחרי למעלה משלושה חודשים שבהם חרדתי לבכור עד שהשתחרר מהמילואים, ועכשיו לבת שבסדיר - מדריכת חובשים קרביים, שהוקפצה לשנע פצועים משם לכאן – היה לי פתאום את הבוקר הזה מול המראה, שבו הבנתי לפתע שהמשפט "הזמן עצר מלכת" הוא לא מדויק. אולי החיים נשברו, האטו, השתנמכו, אבל הזמן, אם אני מתבוננת היטב על השפעת החודשים האחרונים על הפנים שלי, בהחלט דהר קדימה.
עכשיו. לא תגידו אני מהחסידות הגדולות הכורכות גוף ונפש באותו סל. אני לא באמת מאמינה בהשפעת המצב הנפשי שלי על הקנקן. ולראיה, גם ביום ההכרזה על שלום עולמי ועל בורקס נטול קלוריות, כשאני זוהרת כולי באור יקרות, אני בכל זאת אשמח לקחת את החיצוניות של גלית גוטמן ביום הכי גרוע שלה, וברור שאני מאמינה שכירורגיה פלסטית אפקטיבית יותר מאשר שמחת חיים. אבל אני מודה שאת התיאוריות שלי פיתחתי לפני שנחתה עליי השנה הגרועה בתולדותיי, בתולדותינו. מצד שני, חרבו דרבו. למי אכפת?
ובכן, לי. לי אכפת. כלומר, התחיל להיות לי. בושה, בושה, בושה, אבל עובדה. יש אנשים שהחיים מזדחלים אליהם בכוח בחזרה דרך דאגות פרנסה, דרך עניינים פרוצדורליים שנזנחו ולא טופלו, דרך מעברים ושינויים והחלטות לשנה החדשה. יש לי חברה שהחיים נפלטו לה על הגב בחזרה דרך נכדה משהקת ראשונה, שאיתה היא מסתובבת בגאווה כאילו מדובר בראש של סינוואר. ויש, כמוני, שחזרו לפתע לראות. ומכיוון שבמשך כמה חודשים לא עקבתי באדיקות אחריי, אני כמו מישהי שלא ראתה את הבן הקטן והמתוק של החברה שלה במשך שנתיים, ופתאום פותחת לה את הדלת מפלצת עם קול בס.
משחזר אליי מאור עיניי - חשכו עיניי. שג'אעיה. אף קמט לא ויתר על רצונו להיחרץ, אף צוואר - מהשלושה החדשים שיש לי - לא ויתר על שאיפתו לדמות לשקנאי, ונתחי הבשר סביב העוטף שלי לא הגבירו את אחיזתם האיתנה סביב העצם. אם הייתי גזע עץ כרות, חשבתי, אפשר היה לראות היטב איך הקיפו את הליבה שלי עשרות טבעות חדשות - מה שבזמנים כתיקונם לוקח שנות דור.
פרופורציות, אמרתי לעצמי. אם יש משהו טוב שלמדת בחודשים האלה, הרי הוא היכולת להבדיל בין אסון ל"אסון". או לפחות בין אסון לבושה. אז נהיית דומה קצת להרצי הלוי - הרמטכ"ל הכי ישועי שהיה לנו - סואו וואט?
להתבאס מזה עכשיו, זה מנותק מהקשרו כמו "הכוכב הבא לאירוויזיון". לא מתאים. יש לי פרצוף להתעסק עם הפרצוף שלי כשיַּלְדָּתי בעזה, כשבכל בוקר כולנו קמים ל"הותר לפרסום" חדש? תגידי תודה שזה כל מה שקרה לך, שקפצה עלייך זִקנה ולא חמאסניק ב־7 באוקטובר. תתביישי ותסתמי.
כי במפת הדברים שקשורים לתחזוקה עצמית, שהם רבע מעלה מעל ההכרח, בואו נגיד שלהעביר מזוודות של כסף כדי לבנות מנהרות עמוקות וארוכות של חומצה היאלורונית מתחת לעור שלי, זה לא לכבודי, אותו כמובן הייתי מכופפת בשמחה, לו הוא גם לא היה לכיסי. אבל אולי יש דברים אחרים שאני יכולה לעשות כדי לתקן במעט את הנזק ולהיראות טוב יותר? או לפחות כדי להרגיש טוב יותר מהעובדה שאני נראית רע יותר?
כיוון שאני לא צובעת שיער, כי אני מתכוונת להכחיש בעתיד את העובדה שעברתי ניתוח פלסטי ואני צריכה להיראות עדה אמינה - כי מי יעלה על דעתו שאישה שמסתובבת עם שיער קש לבן משתילה לחיים בסתר - ניסיתי לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות עם השיער שימסגר את החורבות בצורה אסתטית יותר? אולי תסרוקת חדשה, אולי סוף־סוף הגיעה העת להחלקה?
אולי, כמו ההיגיון שבלהסתובב עם תוכי על הכתף, אאריך ציפורניים ואעשה לק ג'ל שאוכל להיעלם מאחוריו?
אבל אני כוססת ציפורניים. ואני צריכה להמשיך לכסוס ציפורניים. אם לא אכסוס ציפורניים, איזו כוריאוגרפיה תלווה את החרדות שלי? זה טיפה מאוחר להתחיל לחרוק שיניים או לפתח טיקים בעיניים.
***
ואולי זה לא המראה העייף והעצוב אלא העייפות והעצבות עצמן. גם הרצי הלוי נראה פחות סובל לפני חצי שנה. גיגלתי. אולי אני צריכה לטפל בנפש שלי, לעשות מדיטציה או משהו כזה. אולי ספורט. אולי אנדורפינים ייתנו לי להרגיש טוב יותר עם העובדה שאני נראית רע יותר? נשים אחרי שיעור יוגה, או אחרי ריצה בפארק, תמיד נראות מעוכות ומאושרות, אדומות וגאות, לבושות כמו הציפורניים שאני צריכה לעשות ועפות על עצמן.
לספורט יש גם מעמד גבוה מאוד בסולם ההערכה החברתי. אין כל בושה בלהתפנק עם ספורט. לא רק שזה לגיטימי, אלא שזה נחשב ביטוי לאומץ לב, לנחישות. נשים שמצליחות לעשות ספורט בימים השחורים האלו הן כמעט טנקיסטיות.
אבל אין שום סיכוי שאעשה ספורט. אמנם לא ניסיתי עדיין פטאנק ופינג פונג, אבל נדמה לי שזה לא עניין של סוג. אין לי אנדורפינים. אין משהו שמצער אותי ומכרכם אותי יותר מספורט. רק שוואסנה אני אוהבת. ורצוי על מזרן עבה. וכרית.
אולי אני צריכה פשוט "לנשום". שמתן לב שכל מי שמעלה תמונה של עצמה יושבת מול נוף קדומים בחלוק מגבת ומאכילה אייל בבמבה, כותבת "לנשום" או "יצאתי לנשום", כאילו היא חולת קורונה שזקוקה למכשיר אקמו ולא אדם שהחליט לגנוב הנאה? אז אני רוצה הנאה. בלי אייל. בלי מגבת. אסתפק בניתוק מוחלט ובבהייה. הנאה, נו, זוכרות? המוצר הזה שאזל מהמדפים ועשוי להועיל יותר מכל קרם פנים יוקרתי ומכל טיפול יופי.
אחים / אני חושב שהדבר שהכי תפס אותי אצל עידן (עמדי) מהפעם הראשונה שבה הסתמסנו (החמאתי לו על שיר שלו) ואחר כך כשנפגשנו היה האותנטיות שלו. אפילו טיפת זיוף לא הייתה בו. ולראיה, בתקופה שחש ששאלות של כבוד משתלטות על היוצר שבו, לקח פסק זמן וזז הצידה עד שהכבוד (שתמיד ישנו) יחזור למקומו הצנוע.
יום אחד בזמן הקורונה הקלטנו את השיר "אחים". היום זה נשמע טוב. אבל אז? אפילו השורות "פעם היינו אחים כנראה, אולי עוד נהיה, ודאי עוד נהיה", שנשמעות נבואיות, לא תפסו את חכמי הקיצוניות. השיר לא התקבל כפי שחשבנו. ובאופן מסוים שנינו התאכזבנו.
בכל מקרה אני כותב את השורות האלה אחרי שעידן חברי נפצע בעזה, הובהל אתמול לבית החולים במסוק ועבר ניתוח. בבוקר יום שלישי הוא התעורר ומצבו השתפר קלות. אני יודע שאחי הגיבור, שיצא להילחם מהיום הראשון, יתגבר על פצעיו. ושיום אחד נחזור לשיר יחד, או לחוד, כי תמיד נהיה אחים כנראה. אני פשוט אוהב את עידן. למרות פער הגילים, בתי הגדילה - ירושלים / תל־אביב, והעובדה שהוא השתתף ב"פאודה" הנפלאה ואני לצערי לא. תהיה לי בריא, עידני, אח יקר ואמיץ.
ערב קריאה / בערב גדוש אנשים אוהבים וחברים, ביקש מישהו לקרוא לנו את השיר הבא שנקרא "סוף והתחלה" של ויסלבה שימבורסקה. המקריא לא היה אחד פראייר. הוא היה אחד שהשתתף בחלק גדול מקרבות ישראל בעצימות הכי גבוהה שאפשר (עצימות - מילת מלחמה חדשה). כולם הקשיבו קשב רב כי לשימבורסקה שווה להקשיב. לא סתם זכתה בפרס נובל לספרות בזמנו. אז כשהאיש שלנו קרא את השיר קולו רעד קצת, ויכולתי להבין למה. אז הנה קטעים מתוך "סוף והתחלה" מאת המשוררת הפולנייה.
"אחרי כל מלחמה / מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו / הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות / אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן עגלות מלאות מתים.
...
זה אינו פוטוגני / ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר / למלחמה אחרת.
...
מישהו ומטאטא בידו עוד נזכר איך היה.
אך כבר בסביבתם יתחילו להסתובב כאלה, שזה ישעמם אותם.
...
אלה שידעו / מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר.
בעשב, שכיסה / את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו / עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים".
זהו, עם קיצורים בקטעים "הקשים", שיר על מלחמה עם התחלה, סוף והתחלה.
אל תשאירו איש מאחור / שלושה חודשים לפי הספירה העברית־ישראלית־יהודית חלפו מיום 7 באוקטובר הארור. ואנחנו סופרים עדיין את הרוגינו בקרבות (השבוע שוב הייתה מכה קשה וכואבת), חטופינו, אהובינו ואת הזמן החולף במהירות מטורפת.
אז מתי נכון להגיד התחלה וסוף? זה קשה, כי התחלה וסוף הם רגעים סמויים מהעין שלא פעם קשה להבחין בהם, במיוחד עכשיו כשאנחנו נמצאים לא פעם לפתע בסוג של חשיכה פנימית ובלבול.
אבל מה שהכי חשוב שלושה חודשים אחרי ההתחלה, זה שלא נשאיר אותם מאחור. שניזכר כל הזמן במי מדובר. לא בצמד פוליטיקאים או שלישייה או רביעייה שלא עלו בחיים על מטוס קרב. מדובר בבני אדם. בשר מבשרנו. משפחות שכולות. אבות ואמהות שמבכים בנים או בנות. כאלה שנחטפו ונלקחו בשבי, או נפצעו קשה ואיבדו רגליים וידיים. אין מקום לאושר בלעדיהם. מאה ימים שהם שם. נהפוך את העולם להחזירם גם הביתה וגם לעצמם ולעצמנו. זו הערבות ההדדית, כוח הקהילה הייחודית שלנו.
‘ציך להגיד בצניעות / מי שרואה כבר שלושה חודשים באדיקות מופרזת חדשות בטלוויזיה לא היה יכול שלא להיתקל במשפט של חלק מהשדרים שמתחיל ב... 'ציך להגיד ביושר, ושמורכב מ'ציך (קיצור של צריך), מלהגיד (מהמילה לומר) ומביושר (מהמילה יושרה). "'ציך להגיד ביושר" זה משפט שנשמע כמו התחלה קבועה של וידוי בפני הרב, האישה, המדינה אולי?
אז הנה שאלות: כמה יושר 'ציך כדי להגיד משהו ביושר במדינה הזו? ועוד שאלה: למה 'ציך להגיד כל הזמן? מה עם לשתוק קצת? או לסתום ת'פה? (משפט חדש שהופיע לאחרונה אפילו בפוסט שעידן ועוד לוחמים העבירו מהשטח וכוון לעבר מחרחרי הריב בינינו). אולי "'ציך להגיד בצניעות" זה המשפט הנכון אחרי שלושת החודשים האלה, אחי.
מולינקה / מולי שפירא, איש גלי צה"ל מהרדיו הישן, היה המנחה המיתולוגי של "בילוי נעים" בשישי בבוקר. היה לו סגנון עוקץ וחם ואפשר היה בקלות להתמכר לשאלות המדויקות שהגה יחד עם יורם רותם עורכו הנאמן (מודה שהתמכרתי), כי כשראיין אנשים היה יכול לפרגן למרואיין ביג טיים בדיוק כמו לטרטר אותו עד זוב התשובה.
אהבתי את מולי שקראתי לו ביני ובינו מולינקה. ואני זוכר לו חסד שקיבל אותי ל"ציפורי לילה מדברות". ולא רק. אלא שלמרות שבלילה בחצות פישלתי בשידור הראשון וגימגמתי וג'ימג'מתי כמו ילד חסר אונים, צילצל אליי למחרת על הבוקר ולא רק שלא פיטר אותי כפי שאני צפיתי (אדם יורד על עצמו לפעמים יותר ממה שאחרים יורדים עליו) אלא הציע לי להמשיך בשידורים.
מולי שפירא ז”ל ייזכר כאמור כחבר הנאמן של התרבות הישראלית על כל גווניה. הוא עשה אלפי אייטמים בגל"צ ימי שישי, פלוס אירועים מיוחדים (כמנהל הבידור והתרבות של גל"צ) שנתנו לתרבותנו מקום של כבוד שראוי לה. וכשהלך מולינקה לעולמו בשבוע שעבר, נצבטתי כתינוק. תנוח על משכבך, יקר שלי. ואל תכבה לעולם את הרדיו הישן.
חוזרים להיכל המוזיקה / היה לילה / מישהו עמד בחושך / מישהי סופרת אותך / חושבת עליך. ככה התחלתי השבוע שיר חדש. וכעד מומחה אני 'ציך להגיד בצניעות שהמוזיקה שיחקה משחק אדיר בשלושת החודשים האלה. שירים שנכתבו במהלך השנים ונטמעו עם הזמן חזרו למרכז הבמה ואנשים השתמשו בשירי הארץ כמו שמשתמשים בעזרי ריפוי והכול כדי לבטא את עצמם. בייחוד כשאיבדו את יקיריהם, כשנלחמו, כשניסו להשיב את כבודם ובעיקר כשנחנקו מנהר הדמעות.
אז אחרי לבטים אנחנו אמורים להופיע היום בצהריים בהיכל התרבות בהופעה אזרחית (כלומר לא לפני מפונים או חיילים או פצועים). איך מופיעים בימים אלה כשהנפש של רוב בני האדם הנקראים ישראלים פצועה? שאלה טובה. זה מינורי או מז'ורי? להיסחף או לעצור בטראנס השירים?
בעיניי, לעודד, לנחם, לרגש. זה המוטו. אז אני מוציא את ערכת הגילוח שלי ומתכנן להתגלח לקראת האירוע, ולצאת להיכל. "יש אמת שתחיה ויש אמת שתמות". שורה מאת לאונרד כהן (דרכון קנדי־יהודי) מדריכה אותי. ועכשיו נא לשיר ת'אמת שלי.
עוד ניזכר / "עוד ניזכר איך היה", כתבה ויסלבה ב"סוף והתחלה". ואולי התכוונה לזה שאחרי שעברנו במנהרות הרשע במסע העקוב מדם, הבה נישבע שלא נניח להורסי הביחד להפריע לנו במסע הריפוי הקשה והנוקב הזה מפצעינו כל עוד הירח עולה והשמש עולה על הארץ. ועכשיו נא לסתום. בואו ננקה את המיותר ונניח למוזיקה המרפאת להתנגן בתוכנו.
חברות שנוצקה תחת אש, תנצח כל מה שהיה פה עד השבת ההיא
לפני שלושה חודשים נעצרו החיים. שלכם. שלנו. גם שלי. באופן אישי הייתי באמצע צילומי סדרה לקשת ולוח ההופעות היה מלא. הצילומים נדחו, ההופעות התבטלו והתחלפו בהופעות מסוג אחר, כאלה שאמנם לא מקבלים עליהן שכר בעולם הזה, אבל הן המרגשות והכיפיות ביותר שהיו לי: הופעות בשטח מול לוחמים. בין לבין אני מנסה לסייע למילואימניקים עצמאים לשרוד (אפרת עושה את רוב העבודה), מבקר פצועים ונענה לכל פנייה, כי להיות בעשייה זה מה שגורם ללב שלי לחוש הפוגה מצער הנופלים. ובגלל האופי שלי, מצטבר אצלי הרבה מידע. הוא לא מסודר. הוא לא סיסטמטי. הוא לא מקצועי. אבל בגלל שאני מתחקר באובססיביות כל פצוע שאני פוגש, מדבר עם כל לוחם שיצא מעזה ופונה אליי באיזה נושא, וחופר לכל מפקד בבסיס שמזמין אותי, יש לי איזו תמונה משלי על המערכה, ואני רוצה לומר לכם כעת את השורה התחתונה שלה, שמורכבת משני חלקים:
אחד: צריך סבלנות.
שתיים: יש סיבה לאופטימיות.
***
את המסע של החודשים האחרונים אני משתדל לזכור. משתדל לכתוב. לא רק למען הדורות הבאים, אלא למעננו. שלא נשכח חלילה איזה דור יש לנו פה, מה גדל לנו מתחת לאף בלי שידענו. עוד רבות ידובר על הרעות שיש בין הלוחמים, על התושייה והנחישות. כאשר נבין את גדולת הדור הזה שנלחם, נתבייש להמשיך לריב בינינו. פשוט נתבייש.
בשבוע שעבר פגשתי עוד פצועי מלחמה. אי־אפשר לכתוב שמות ויחידות (תבינו מכך שאי־אפשר מה שתבינו), אז פשוט אספר את הדברים באופן יחסית ספורדי, בבחינת מעט שאינו מחזיק את המרובה, תוך שאני מבהיר כי אלה רק מקצת הדברים שאני שומע בביקורי הפצועים, סיפורים שלא אשכח כל חיי.
עכשיו דמיינו את הסיטואציה: שני לוחמים פצועים שוכבים במקלחת של בית בעוטף. אין בו אזרחים (הם נסעו לשבת, וכך כנראה ניצלו). אחד הלוחמים פצוע קשה ולא מסוגל לירות. הכרתו מעורפלת. הוא שוכב בתוך שלולית דם, מבין שהוא על זמן שאול. את הסרטונים שצילם שם במה שחשב שהם רגעיו האחרונים אין אפשרות להסביר. אפוקליפסה מוחלטת. הלוחם השני שאיתו פצוע בינוני. הוא לא יכול לקום, אבל מחזיק את הנשק עם הפנים לדלת. מאחוריהם יום של לחימה בלתי פוסקת. כשחברו מעביר לו מסר אחרון לבני משפחתו, דברי פרידה, הוא צועק עליו. לא מסכים לשמוע. מחוץ לבית יש לחימה עזה. הם מבינים שחילוץ לא יהיה בשעות הקרובות, ומסכמים ביניהם שאם נכנסים מחבלים, החייל שמסוגל לירות יורה בחייל שפצוע קשה מאוד, ונלחם בעצמו עד המוות. לא מוכנים ליפול בשבי. הם ניצלים בזכות תושייה שהיא סיפור בפני עצמו, כולל תושייה של רופאים, אבל מכם אני מבקש את זאת: תחשבו על שני בחורים צעירים השוכבים בשטח אש ומסכמים ביניהם בקור רוח את הדרך שבה ימותו בקרב. בלתי נתפס.
***
החייל שהיה פצוע קשה מגיע במצב אנוש לבית החולים. בדרך לבית החולים אחד מחבריו רואה אותו כמעט נרדם, נותן לו סטירה ומקלל אותו. "אני אזיין אותך אם תישן לי פה", הוא אומר לו. בפגישה שלנו הוא נזכר בסטירה הזו, ואומר לי שלדעתו היא הצילה את חייו. שבועיים הוא מתנדנד בין חיים למוות. כשהוא מתעורר הוא לא רוצה לראות אף אחד, רק את החבר שהיה איתו בשעות שחשב שחייו מסתיימים (או מקסימום חבר אחר מהצוות). אבל הלוחמים כבר חזרו לעזה. מצד שני, אין עם מי לדבר. בהשפעת חומרי האלחוש והחשש שלו שהוא בהזיה, הוא לא מוכן לדבר עם בני המשפחה, שחיכו שבועיים שיתעורר. רק את החברים מהצוות הוא רוצה, ומבהיר את זה בצעקות. אז מביאים את החברים מעזה. הם מסבירים לו הכול מההתחלה: הייתה מלחמה. והם אכן חיים. ומפה מתחיל מסע השיקום שלו.
14 צפייה בגלריה
איך דואגים שהמדינה לא תחזור להיות מה שהייתה ב־6 באוקטובר?. חיילי צה''ל בעזה
(צילום: רויטרס)
***
לוחם אחר מצא עצמו שוכב פצוע קשה אחרי יום שלם של קרבות, שלדעתי לא היה כדוגמתם. שמעתי מאות סיפורי קרב, ראיתי את כל הכתבות, סיפור הפציעה שלו בטופ 3 בוודאות. בסיומו של יום הלחימה ב־7 באוקטובר, גם הוא מוצא עצמו פצוע קשה מאוד, לבד. לידו גופת חברו. הוא שולח יד לאקדח ומנסה לדרוך אותו. את הכדור הבא הוא מתכנן לעצמו, למקרה שייכנסו מחבלים וירצו לקחת אותו חי. כמות האש שהוא ירה ביום הזה, בגלל התפקיד הספציפי שלו וכמות האירועים שעבר, לדעתי חסרת תקדים. אני לא חושב שלוחם ישראלי נלחם ונתקל במהלך יום אחד כל כך הרבה פעמים. הוא גם איבד חברים בדרך, והציל אחרים. יש לו מסע שיקום מפרך וארוך.
ומה הוא שואל אותי לפני שאנחנו נפרדים? תגיד חנוך, איך דואגים שהמדינה לא תחזור להיות מה שהייתה ב־6 באוקטובר?
***
והנה עוד נס לסיום: לוחם נפצע קשה מאוד. פציעת ראש. לא מסוגל לדבר. משהו בפגיעת הראש גרם לו לשתוק. הוא מבין הכול, אבל עונה בפנטומימה. בחור צעיר שאיבד את המילים. בשלב מסוים מביאים לו את יסמין מועלם. היא שרה לו שיר. והוא מצטרף. שר את כל השיר, את כל המילים.
רגע של גאולה.
שבת שלום.
