שנות ה-60 בארצות הברית אומנם נחרטו בזיכרון האנושי כשנים של מהפכה וחופש, אבל הן בהחלט לא פינקו נשים שניסו להתברג לנישת הקומדיה. ג'ואן ריברס, שחיפשה את מקומה בתעשיית הבידור כבר בשנות ה-50, הייתה אחת מהן. נשים על במת הסטנד-אפ היו אז נדירות למדי, אנקדוטה ולא יותר, וריברס בכלל הגיעה לשם כדי לממן את לימודי המשחק שלה. היא הייתה מוקפת בגברים: וודי אלן, ריצ'רד פריור, ביל קוסבי ואחרים על הבמה, מסביבה היו מפיקים, במאים, כותבים. כולם שרטטו את הגבולות שבהם אמורה להיעצר קומדיה נשית - לא גסה מדי, לא חתרנית מדי, לא כזאת שמערערת את המוסכמות החברתיות. עדיף שלא תנסה להתבדח על נושאים שאין לה מושג בהם כמו פוליטיקה או כסף, וכמובן רצוי שתהיה מטופחת וטובת מראה. מה שנחשב לטקסט מבריק אם הוא נאמר על ידי גבר, נחשב בלתי הולם או, רחמנא ליצלן, לא מצחיק, כשהוא נאמר על ידי אישה.
בשנת 1965, אחרי שבע שנים בהן ריברס נאבקה על מקומה במועדוני הלילה, והייתה מיוצגת אצל סוכן שטען שהיא כבר מבוגרת מדי ולא מצחיקה, התרחש הנס והיא הוזמנה להתארח בלייט נייט של ג'וני קרסון - "דה טונייט שואו". לא כקומיקאית, חלילה, אלא על תקן מיצג – התסריטאית מסוג אישה בסדרת המצלמה הנסתרת (Candid Camera), עבודה שריברס התפרנסה ממנה בזמנו.
מתוך "משטרת האופנה"
(צילום: ערוץ E)
תוכנית הלילה של קרסון הייתה הבמה החשובה ביותר עבור קומיקאים בתחילת דרכם וריברס הגיעה חדורת מוטיבציה. בחדר ההלבשה ניגש אליה מנהל הבמה ואמר לה "את יודעת שאין לנו הרבה נשים קומיקאיות כאן. תנסי לא להיות גסה מדי, ותחייכי הרבה". כשנקראה לצילומים, ריברס התיישבה מול קרסון והדבר הראשון שדיברה עליו היה ההמלצה שקיבלה זמן קצר קודם לכן. היא התמירה אליה את כל הזעם שלה והפכה אותה לבדיחה. הקהל צחק. קרסון צחק ולפני ששחרר אותה הבטיח לה שהיא תהיה כוכבת - הבטחה שהוא גם הגשים עבורה, עד שנפרדו דרכיהם.
ריברס אכן בנתה לעצמה קריירה ענפה, שאותה היא תחזקה בעקשנות עד שהלכה לעולמה בגיל 81 בעקבות סיבוך בניתוח במיתרי הקול. אבל בניגוד לפחד הנצחי שלה - להישכח, להיזנח, לאבד את אהבת הקהל, ואולי דווקא בגללו - היא השאירה אחריה שביל אבנים שעל כל אחת מהן רשום שמה. היא צעדה עם מצ'טה מונפת במקומות שרגל אישה לא דרכה בהם מעולם ופילסה לעצמה את הדרך, בעזרת ההומור החד, הבוטה, החשוף והשערורייתי שלה. על השביל הזה צעדו לא מעט קומיקאיות שזכו ליהנות מפירות המאמצים שלה, והן עדיין צועדות.
"אם היית יפה בתקופה ההיא, לא היית קומיקאית - היית זמרת"
ריברס נולדה כג'ואן מולינסקי בשנת 1933 לזוג מהגרים יהודים מרוסיה, שהתעקשו על שיעורי פסנתר ובתי ספר פרטיים עבור ג'ואן הקטנה ואחותה ברברה כשגדלו בברוקלין. היא סיימה את לימודיה עם תואר באנגלית ואנתרופולוגיה, אבל חלמה על קריירה במשחק. מהעבודה שלה כמתאמת אופנה בחנויות הבגדים בונד היא יצאה עם שידוך – ונישאה לבנו של בעל החנות, ג'יימס סנגר. הנישואים האלה החזיקו שישה חודשים, או כמו שריברס הגדירה את זה, "שישה חודשים יותר ממה שהם היו אמורים להחזיק", מאחר שסנגר שכח לספר לכלה הטרייה שלו שהוא לא מעוניין להביא ילדים לעולם, וריברס, עם כל הכבוד לקומדיה, עדיין הייתה יהודייה.
ריברס חשפה בפני ההורים שלה את השאיפה שלה להפוך לשחקנית, הכרזה שגרמה להם להחרים אותה במשך שנתיים, כולל עצירת כל תמיכה כספית. היא עבדה בעבודות זמניות ובמופעי סטנד-אפ כדי לממן את לימודיה, שירתה כמלצרית בבתי קפה מטונפים ופוטרה מהם לעיתים קרובות, אבל במקביל היא התוודעה ליכולות הקומיות שלה על הבמה. בהופעות שלה פיתחה ריברס סגנון רענן המבוסס על החוויות האישיות ועל תפיסת העולם שלה, הרבתה להפנות את החיצים שלה כלפי עצמה ובעצת המנהל שלה אז, טוני ריברס, גם שינתה את שם המשפחה שלה.
תיאטרון האלתורים The Second City, ושלישייה קומית-מוזיקלית שריברס לקחה בהם חלק, אפשרו לה לבטא את הכישרון הקומי שלה עד שבאמצע העשור, כאמור, אירע נס פך הקרסון. ביקורת על ריברס שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" ב-1965 הגדירה אותה כ"קומיקאית חדשה ומבטיחה... מבריקה בצורה בלתי רגילה שמתגברת על מגבלה של אישה קומית. היא יפה ובלונדינית ובכל זאת מצליחה להצחיק אנשים". "זה לא היה מקובל אז", הסבירה ריברס בריאיון לסטיבן ג'. בוטשר שפורסם כמה עשורים לאחר מכן, "אם היית יפה בתקופה ההיא, לא היית קומיקאית, היית זמרת". בהזדמנות אחרת ציינה ש"אין קומיקאית אחת שהייתה יפה כשהייתה ילדה. אמצעי המניעה הטוב ביותר שלי הוא להשאיר את האורות דולקים".
ב- 1966 ריברס הוזמנה לתוכנית של אד סאליבן (יש הטוענים שהיא הוזמנה בטעות, כשסאליבן התכוון להכריז שבשבוע הבא יתארח הזמר ג'וני ריברס, ונקב בשמה של ריברס במקום), הופעה שהובילה ל-20 הופעות נוספות סך הכול. גם קרסון אירח את ריברס שוב ושוב, ובשלב מסוים היא הפכה גם למחליפה הקבועה שלו, ואירחה את התוכנית כשהוא נעדר - מהלך שהיא כינתה מאוחר יותר כ"ויאגרה לקריירה". בשנות ה-70 ריברס מינפה את ההצלחה שלה להופעות במועדוני לילה נבחרים בשיקגו, ניו יורק וסן פרנסיסקו, כשהיא משכללת את הסגנון שלה ופולשת באומץ לנושאים שנחשבו לטאבו תרבותי, קל וחומר עבור נשים, כמו סקס, הפלות, מוות וסטריאוטיפים מגדריים. בשנה שבה הופיעה לראשונה ב"טונייט שואו", היא גם פגשה את המפיק אדגר רוזנברג, מי שהיא הגדירה כאהבת חייה. אחרי ארבעה ימים הם החליטו להתחתן, נישואים שארכו, למרבה הפליאה, כ-22 שנה עד לסופם העצוב.
את המכה הראשונה בשורת הצלחות חוותה ריברס דווקא לאחר שהגשימה חלום ועשתה היסטוריה: היא הייתה האישה הראשונה שזכתה לתוכנית אירוח משלה. בשנת 1986, אחרי יותר משני עשורים שבהם שיתפה פעולה עם קרסון, ולפעמים אף התעלתה על הרייטינג שלו, הגיעה מרשת פוקס ההצעה שג'ואן לא יכלה לסרב לה וגם לא ניסתה: לייט-נייט אישי, ריברס על ההנחיה ובעלה, אדגר, שבינתיים הפך גם למנהל האישי שלה, על ההפקה. התוכנית שהציעה פוקס, The Late Show Starring Joan Rivers, שובצה ממש מול קרסון ב-NBC. החוזה נחתם והאדם הראשון שריברס הנרגשת הרימה אליו טלפון עם החדשות היה קרסון עצמו, אבל המנחה הפופולרי לא בדיוק העניק לה את ברכתו. בטענה שריברס הסתירה ממנו את ההצעה, הוא ניתק איתה את הקשר ולא דיבר איתה עד סוף ימיו. את העובדה שהפכה למתחרה שלו הוא פירש כהיעדר נאמנות. ריברס לא הוזמנה אל ה"טונייט שואו" במשך 26 שנה, גם הרבה אחרי שקרסון עזב, עד שג'ימי פאלון החזיר אותה אל הארץ המובטחת, חצי שנה לפני שעברה לעולם שכולו טוב, שם מן הסתם יישרה את ההדורים עם קרסון.
למרבה הצער, זוהי הייתה תחילתה של השקיעה הראשונה בחייה של ריברס. לאחר שבעה חודשים שבהם תוכנית הלילה שלה הייתה באוויר, אנשי פוקס מאסו במערכת יחסים העכורה שהתגלעה בין רוזנברג ובינם, והעמידו לה אולטימטום: פטרי את רוזנברג מהתפקיד או שהתוכנית יורדת. ריברס בחרה לקפל את הפקלאות ותוכנית הלילה שלה, שממילא לא צברה רייטינג מרשים, ירדה. רוזנברג לקח את זה ללב, באופן מילולי. הוא חווה התקף לב, משם המשיך לדיכאון קשה ועוד באותה שנה נטל את חייו באמצעות מנת יתר של תרופות מרשם בחדר מלון בפילדלפיה. לשניים הייתה בת אחת, מליסה, שהייתה אז בת 18.
אפילו לעוף החול שהוא ריברס לקח זמן מה להתרומם חזרה מהאפר והעפר של הקריירה שלה. בספרה Bouncing Back (שיצא בשנת 1997) סיפרה ריברס כי לאחר מותו של אדגר הפכה לבולימית ושקלה בעצמה לשים קץ לחייה. כשההזמנות להופעות הלכו והצטמצמו היא החליטה, ולא בפעם הראשונה, להמציא את עצמה מחדש. בשנות ה-90 היא החלה ליזום לעצמה פרויקטים, כשהיא חוזרת לטריק שמעולם לא נטשה - תיעול חייה האישיים לטובת הקריירה שלה, והוכיחה שוב שחשיפה אישית היא עוצמה ולא חולשה. ריברס שיקמה את יחסיה עם מליסה - יחסים שעלו על שרטון לאחר התאבדותו של רוזנברג - ויצרה איתה סרט בשם "דמעות וצחוק: סיפורן של ג'ואן ומליסה ריברס" .
בסרט התיעודי על אודותיה בהשתתפותה, JOAN RIVERS: A PIECE OF WORK, הסבירה ריברס איך נראה בעיניה פחד: היא הציבה מול המצלמה לוח שנה שכל ימיו ריקים. מי שאחז בשערותיה ומשה אותה החוצה היה, כמו תמיד, ההומור העצמי. גם התקופה הקשה שעברה אחרי מותו של אדגר לא נמלטה מציפורני ההומור המושחז שלה. במופעי הסטנד-אפ שלה היא הודתה ש"למעשה אני הייתי זו שגרמה להתאבדותו של אדגר, כי בזמן שעשינו אהבה הורדתי את השק מהראש". בהרצאה לאלמנות שהוגדרה כ"סמינר אבל" כמה שנים מאוחר יותר, היא הפצירה בנשים לאמץ חשיבה חיובית: "תכינו רשימה", היא אמרה, "אחד - אני לא גרה בבוסניה, שתיים - מעולם לא יצאתי עם או. ג'יי. [סימפסון]".
בשלב זה, המופע של ריברס התמקד בעיקר בפרודיה עצמית. הקומיקאית בת ה-55 כבר הייתה למודת ניסיון וחכמת חיים בכל הקשור לניתוחים פלסטיים, שאת הראשון מהם ביצעה בגיל 32, ומעולם לא הסתירה את חיבתה אליהם ("הלוואי שהיה לי תאום, כדי שאוכל לראות איך הייתי נראית בלעדיהם", היא אמרה באחד המופעים שלה). היא גילמה את עצמה בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "ניפ/טאק", שבמרכזה מרפאה לניתוחים פלסטיים, ובסדרה המצוירת "פיוצ'רמה", שבה הופיעה כראש מדבר שנשמר בחיים במשך אלפי שנים.
בניינטיז ריברס בת ה-62 שוב המציאה את עצמה מחדש כפאשניסטה הצולפת בסלבריטאים. היא התמקמה על השטיח האדום בסדרת ספיישלים שהוצמדו לשלל טקסי הפרסים שהוליווד הרעיפה על עצמה, ופנתה אל הצועדים עם השאלה בעלת העוקץ המתוק, שהיא עצמה הפכה למטבע לשון: "את מי את לובשת?". היא התמחתה בניסוח הקנטות לבחירות האופנה של הכוכבים, לעיתים קרובות מול פרצופם. הטון החנפני של השטיחים האדומים פינה מקומו לאמירות חדות ששמו ללעג, לא פעם באופן גס ובוטה, את הרצינות שבה אנשים מפורסמים לקחו את עצמם. בהמשך ביצעה את אותה עבודה קדושה מאולפן "משטרת האופנה" של ערוץ !E, תוך שהיא לוגמת מהיין שלה (שהיא נהגה לכנות The Good Drink), שנמזג לכוס של סטארבקס בשבע בבוקר.
העלאת מודעות להפלות ואפליית נשים במסווה של הומור ציני
אין ספק, ריברס הייתה אדם של ניגודים. היא ביקרה עשרות פעמים אצל המנתח הפלסטי שלה, אבל צלבה את הסלבריטאים על תשומת הלב המוגזמת שהם השקיעו במראה החיצוני שלהם. אבל לצד האגרסיביות והעלבונות היא ניצלה את המופעים שלה כדי להעלות למודעות נושאים כמו הפלות, המאבק של הקהילה ההומוסקסואלית או העובדה שנשים מופלות לרעה בתחומים מקצועיים וחברתיים (כפי שיעיד אחד הפאנצ'ים המפורסמים שלה, "גבר יכול להזדיין כמה שהוא רוצה, אבל אם אישה עושה 19 או 20 טעויות, היא זונה"). באחד המופעים היא סיפרה על התקופה שבה אנשים עברו מדינה כדי לעבור "כריתת תוספתן", כשלכולם היה ברור שמדובר בהפלה. "על ידי התבדחות הבאתי את זה למצב שבו אפשר להסתכל על הסיטואציה ולהתמודד איתה" היא אמרה בראיון ל-NPR. "זה כבר לא היה משהו שאסור לדבר עליו, אלא רק להתלחשש. כשאתה רק מתלחשש על משהו אתה נותן לו להשתלט עליך, במקום להיפך".
אגב, את הוולגריות והישירות שלה היא הפנתה לא פעם גם נגד אויבי ישראל, מתוקף היותה תומכת נלהבת של מדינת היהודים, בהתבטאויות שלא פעם עוררו עליה זעם אבל מעולם לא גרמו לה להפסיק. באוגוסט 2014 היא אמרה בראיון ל-TMZ ש"אי-אפשר לירות רקטות ולצפות שאנשים לא יגנו על עצמם. תמיד כועסים על ישראל. אני לא מבינה את זה. אם ניו ג'רזי הייתה יורה רקטות על ניו יורק, היינו מוחקים אותם", והוסיפה כי "כשאתה מכריז על מלחמה, אתה מכריז על מלחמה. הם התחילו את זה. אל תעז לגרום לי להרגיש עצובה לגבי זה... אמרו להם לעזוב. הם לא עזבו! אתם ראויים למות". יש להניח שאם הייתה חיה היום, ריברס הייתה אחת הראשונות למשוך את השטיח מתחת לדוברי הטרלול הפרוגרסיבי.
על אף שהפכה לאייקון של קידמה עבור נשים, ספגה ריברס לא פעם ביקורת מפעילות בתנועה הפמיניסטית על העובדה שנטפלה למראה של נשים אחרות, למשקלן או לחיי המין שלהן, על מזבח קדושת הפאנץ'. על מדונה היא אמרה "מדונה כל כך שעירה, שכשהיא הרימה את היד - חשבתי שזו טינה טרנר בבית השחי שלה". על אליזבת טיילור טענה שהיא "מורחת מיונז אפילו על אספירין", ועל אנג'לינה ג'ולי שהצטלמה עם מחשוף ברגל טענה ש"לי זה נראה כאילו יש לה זיהום נוראי בנרתיק והיא מנסה לאוורר אותו". אבל ריברס לא נרתעה מביקורת ולעיתים קרובות אף השתמשה בה כדי לקדם את הקריירה שלה, מבלי להתנצל על הצלחתה או על סגנון ההומור שלה. לכל היותר היא שיגרה התנצלות רפה, בסגנון "סליחה שפאקינג קיללתי".
"ניסו לקנסל את ג'ואן כל כך הרבה פעמים, לא נראה לי שבאמת אפשר לקנסל אותה", מאבחנת הסטנדאפיסטית חגית גינזבורג. "היא כן הייתה בן אדם רגיש ועברה הרבה חרא, אבל בפרסונה שלה על הבמה היא שמה זין, וזאת תכונה כל כך חשובה לסטנדאפיסט. גם תרבות הביטול קצת ירדה מהכוח שלה, כמו כל תנועת-נגד המטוטלת מתחילה לחזור ואתה קצת מאבד מהערך של זה. כמו MeToo והרבה דברים שהיו מאוד מונגשים לפני 15 שנים וזה התאזן לצד השני, לטובה או לרעה".
היא בכל זאת עלבה בהרבה נשים.
"היא תוצר של הדור שלה. ואגב, יש מצב שגם היום היא הייתה עושה דווקא. קומיקאים הם הרבה פעמים אלה שפורצים ראשונים את הגבולות. לי אין אומץ לעשות את מה שהיא עשתה. אם אני אומרת משהו בקטנה ומישהו מעיר לי - זה הכי מלחיץ. ואני מעריצה את התכונה הזאת. והדבר הכי חשוב הוא שאם את מנכסת את כל המגרעות שלך לעצמך והופכת אותן להומור - אף אחד לא יכול עלייך. היום כולם פתיתי שלג ונפגעים מכל דבר וההומור העצמי הזה היה מגן".
"אין לי ספק שהיום היא הייתה מבוטלת על אמירה כזו או אחרת", אומרת הסטנדאפיסטית נועה מנור, "אבל גם אין לי ספק שזה לא היה עוצר אותה. היא הייתה פשוט ממשיכה עד שכולם היו מסכימים לבטל את הביטול. היא אמרה בקול רם את מה שכולם חשבו, בלי בושה או התנצלות. היא עבדה קשה כדי לשבור את הנישה של רק 'קול נשי'. ועם זאת, ואולי בגלל זאת, היא ללא ספק אחד מהפרצופים שצריכים להיות על הר ראשמור של הקומדיה".
ואכן, באופן לא מפתיע, ריברס לא אהבה את התיוג שלה כחלוצה, מהסיבה הפשוטה: היא לא הרגישה שהיא פועלת למען נשים, אלא למען הקריירה שלה עצמה. הכתרתה כפורצת-דרך נשמעה לה כמו דרך אחרת לומר שהיא כבר לא רלוונטית. "זה מרגיז אותי כי אני כל כך עדכנית עכשיו, את יודעת?", היא אמרה ל-PBS ב-2012. "אני לא אוהבת שנשים באות ואומרות, 'שברת מחסומים שהגבילו נשים'. אני עדיין שוברת מחסומים". היא הבהירה שלא עשתה דבר עבור חברותיה הקומיקאיות, אלא כדי לבדל את עצמה ואת הקריירה שלה. "אני אף פעם לא חושבת על נשים", הוסיפה. "אני תמיד מנסה לדחוף את עצמי, למתוח את הגבולות ולגרום להם להקשיב. לגרום להם להקשיב לאמת ולצחוק עליה".
זה לא עזר לה. ריברס הפכה למודל לחיקוי לקומיקאיות קשוחות כמו רוזאן בר, שרה סילברמן, צ'לסי הנדלר ואיימי שומר. סטנדאפיסטיות כמו טיילור טומלינסון, שעולה על הבמה ומספרת לעולם על מחלת הנפש שלה, חייבת חוב הגון לריברס. כולן נהנות מהעובדה שריברס הוכיחה שאין גבולות למה שנשים יכולות לומר על הבמה, והן פועלות במרחב שהיא סייעה ליצור. לפחות שתי סדרות מצליחות הושפעו ישירות מסיפור חייה - "גברת מייזל המופלאה" שקווים רבים בינה ובין ריברס מקבילים זה לזה, ו"האקס", בכיכובה של ג'ין סמארט, המבוסס עליה ישירות.
על המורשת שלה יעידו לא מעט קומיקאיות שרואות עצמן כצאצאיות של הסגנון שלה, אם זו וויטני קאמינגס, שאמרה ש"ג'ואן ריברס לימדה אותי שקומדיה היא להיות כנה בצורה אכזרית, ושזה בסדר לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח אם זה נעשה כדי להצחיק אותם. היא גרמה לי להבין שהדברים הכי מצחיקים מגיעים הרבה פעמים מהמקומות הכי אפלים", או ניקי גלייזר, שכינתה את ריברס "הרוסט-מאסטר המקורית", וציינה שריברס "לימדה את כולנו שאין שום דבר רע בצחוק על
הדברים שמפחידים אותנו".
סילברמן, שנחשבת לאחת ממשיכות דרכה של ריברס בשל ההומור הבוטה שלה והעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, אמרה עליה ש"ג'ואן ריברס לא הייתה רק חלוצה עבור נשים בקומדיה, היא הייתה חלוצה עבור כל מי שרצה להיות מצחיק בלי להתנצל. היא הייתה נועזת, חסרת פחד, והיא אפשרה לכל כך הרבה מאיתנו לקום ולומר את מה שאנחנו באמת חושבים, בלי לדאוג אם זה 'יותר מדי'". כשריברס נשאלה אם צפתה בסילברמן בריאיון לניו יורק מגזין ב-2010, היא העמידה פנים שהיא "באמת לא ראתה אותה" לפני שהודתה: "היא נהדרת. היא מאוד מצחיקה ומאוד יפה. אבל למה שאני אודה בזה?".
ריברס עבדה בהתמדה עד ימים ספורים לפני מותה ב-4 בספטמבר 2014, כשהיא בת 81. טקס הלוויה משך את כל אותם סלבריטאים שהיא הצליפה בהם בחייה. הוא נערך בבית הכנסת הרפורמי עמנו-אל, עם אודרה מקדונלד שביצעה את Smile, הווארד סטרן, עוד פה ג'ורה שנשא את ההספד, ונגני חמת חלילים בתלבושות מסורתיות בעודם מלווים את האורחים ביציאתה.
באחד הספרים שלה ביקשה ריברס שהלוויה שלה תהיה "הפקה נוצצת במיוחד", עם פפראצי ואנשי יחסי ציבור. טקס הוליוודי עד הסוף, עם מריל סטריפ בוכה בחמישה מבטאים שונים. "אני רוצה להיקבר בשמלה של ולנטינו ושיהיה מאוורר, כדי שאפילו בארון השיער שלי יתנופף כמו של ביונסה". היו לה לפחות שבע הופעות חיות מתוכננות לסתיו, ואכן, האדם מתכנן ואלוהים צוחק, כי הוא בטח צופה בהופעות שלה גם עכשיו.
