לא בטוח שהאחיות בטיפת חלב היו ערוכות לביקורה של האם הטרייה תום יער. אל המקום שאליו נכנסות נשים כשחוש ההומור שלהן במצב השתק, אמו של אבשלום הגיעה במוד הטרלה. "אמרו לי שטיפת חלב זה מפחיד, אמרתי, בוא נראה את המקום", היא משחזרת בחיוך שמרמז שיהיה כאן פאנץ'. "בשביל הצחוקים הלבשתי אותו בבגדים מאוד פלואידיים מגדרית. פרחוני כזה. ואז נכנסתי ואמרתי לאחיות, 'זו לילך הקטנה שלנו'".
לא באמת.
"באמת! ואחות אחת כל הזמן אמרה, 'את מוכרת לי' ותוך כדי אומרת לו, 'לילך החמודה!' והאחות השנייה אמרה לה, 'נו באמת, זה בן'. אמרתי, ''זאת לילך, תפתחי את החיתול ותהיי מאוד מופתעת'. אז היא אומרת, 'לא הבנתי, זה בן או בת? איפה אני עומדת פה?' אז ההיא אומרת לה, 'זו מהטלוויזיה, את לא מכירה?' אז היא אמרה, 'נכון, את עושה מצחיק. אז זה בן? אני לא מבינה'. בסוף אמרתי, 'כן, זה בן'. ירון, (ירון סיוון, בעלה) מת, נקרע מצחוק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זו הפעם הראשונה שאני וירון עושים פרויקט כל כך בשותף יחד, בשוויון. אנחנו מגלים שהתכונות שירון טוב בהן ואני לא, משלימות אחת את השנייה. ירון מאוד טכני, מאוד מספרי, רושם טבלאות של קקה, חרבונים, כל הבולשיט. אני לא שם. אני נפש, ת"ש, פינוק, בוא נקנה לו גאדג'טים, שמנים, קרמים, מפזר אדים עם ריח מנטה, כל הזמן דואגת שיהיה לו כיף, שיהיה לו נוח ופנאני בעגלה. פתאום אנחנו בתחביב הזה יחד. הוא אומר בטיפת חלב שאבשלום, 'באחוזון כך וכך, בחלב כך וכך'. הוא יודע דברים. אז לקחתי אחורה ואמרתי, 'תנהל את זה, להתראות'".
אז אומרים לך איפה אבשלום ממוקם באחוזונים ואת לא אומרת "אוי ואבוי".
"אני אפילו לא יודעת מה זה אומר. לא אכפת לי מזה. הן אומרות אחוזונים, סבבה. ילדים גדלו בהודו נכון? ישבו בתוך גיגית והם סבבה. הייתי בסיני וראיתי ילדים בדואים עומדים, מדברים, אומרים שלום. גדלו בסדר. שמעי, אין דבר שאני אוהבת יותר עכשיו מלשמוע מה קורה עם ילדים בגיל שנתיים, שלוש, ארבע. זה מטריף אותי. לפני שהפכתי לאמא זה לא הזיז לי את קצה הביצה. עכשיו אני הולכת ברחוב ורואה תינוקות בני חמישה חודשים ואומרת, 'וואו, מה היא כבר עושה?' זה קצת הפך לתחביב, פרויקט נוסף שאני עושה. אני עושה את זה ואת זה ואת זה, ועכשיו יש לי עוד פרויקט, גידול העציץ הכי מורכב שהיה יכול להגיע אליי. אני גם לא החזקתי תינוק בידיים בחיים שלי לפני שהוא נולד. עכשיו יש לי גישה לזה פתאום. ואת מגלה שכמו בכל תחביב, יש אנשים שיכולים להיות מטורפים לדבר, ויש אנשים שחיים את התחביב הזה סבבה".
איפה את ממוקמת על הציר הזה ממרום חמשת חודשי אימהותך?
"אני אפילו פחות מתעניינת ממה שחשבתי בהרבה נושאים. ילדנו המון חברות יחד. חלק לקחו את זה לאקסטרים, אני מדברת איתן בטלפון והן נשמעות כמו קלישאה של אמא: 'הוא אכל בקבוק בשש, 80 סיסי, עכשיו הוא יירדם' ואני לא יודעת, או יודעת בערך. הייתי צריכה את השיעורים הראשונים, את הבסיס, ועם השאר גיליתי שכמו שאר הדברים שאני עושה בחיים, גם פה יש לי את השיטה שלי. אני מאוד אוהבת לאסוף אינפורמציה, אבל יש עדיין המון אזורים שנורא לא מעניינים אותי. אני רוצה להצטיין בזה אבל זה לא הולך להיות עכשיו כל החיים שלי. גם לא מביך אותי לומר 'אין לי מושג'. בבית החולים, למשל, אחרי שלושה ימים הגיעה האחות, והיא שואלת על דוח יציאות. אמרתי לה, 'לא יצאנו מפה'. היא אומרת, 'היציאות של התינוק. הוא עשה קקי? פיפי?' אמרתי לה, 'אני לא יודעת'. אז היא שאלה, 'לא החלפתם טיטול?' אמרתי לירון, 'אה, נכון! טיטול!'".
לא החלפתם טיטול שלושה ימים?
"מי חשב שצריך להחליף טיטול בכלל? ואז האחות האמרה, 'אה, אתם לידה ראשונה', והם התחילו להגיע ולהסביר קצת יותר מה זו הפאקינג פונקציה הזאת".
הציבור הישראלי תמיד ישמח להסביר לך איך לגדל את הילד שלך.
"שמעי, הקטע הזה של העצות איך לגדל ומה לעשות ו'קר לו', 'חם לו', 'שימי לו כובע' וכל הקלאסיקות הישראליות האלה ממש לא מדגדגות לי. אם זה טיפ טוב אני אלך לקרוא עליו. זה לא מרגיש לי חודרני או מעצבן, אני אוהבת להתייעץ ולשמוע דעות של אנשים. אנחנו מוקפים בסבים וסבתות ובכמויות של עזרה. לכל מי שעוזר לנו יש יותר ניסיון ממני עם תינוקות, אז למה שהאגו שלי יפריע לי? אני רוצה שיהיה לתינוק הכי טוב אז שימשיכו להציע ולהגיד לי מה כדאי לעשות, גם המשפחה וגם סתם אנשים ברחוב או באינסטגרם. אני בוחרת אם להתייחס או לא. ועל הדרך, למה לא לעשות מזה צחוק?".
קצת פחות צחקת כשבראיון ב"ערב טוב עם גיא פינס" נשאלת על ילד נוסף.
"ממש התבדחתי וזה יצא כועס. אני בהלם שהקטע הזה נהיה כל כך ויראלי, הכי לא התכוונתי לכזה דבר. לא כעסתי באמת, ואני מבינה מצוין מדוע הוא שאל את השאלה הזאת, זו העבודה שלו. היה ברור שהוא מצפה לתגובה מהסוג שהגבתי. אין לי באמת עניין עם שאלות חודרניות. להפך, אני לומדת לענות עליהן מצחיק ואני לא שופטת את מי ששואל. זה לא שבגלל שהוא שאל מתי אעשה עוד ילדים אני אשנה משהו בהחלטה שלי אם לעשות או לא, ובעיקר לא משנה התשובה שלי. שנים לא חשבתי שארצה ילדים, אפילו אמרתי את זה בכמה הזדמנויות. אז מה זה משנה? אני יכולה לשנות את דעתי מתי שאני רוצה, אלה החיים שלי שאני חיה. שישאלו, מה אכפת לי. אני עשויה מנייר אורז?".
אז אולי לא נייר אורז, אבל בין החומרים שמהם עשויה אחת הקומיקאיות המצליחות בישראל יש הרבה ביצים. וגם אמביציה, חריצות, כישרון ויכולת מופלאה להיות אהובה על הציבור מבלי להתחנף אליו. אצל יער בת ה-35 אין פילטרים. לא באינסטגרם, לא על הבמות, לא בטלוויזיה ולא כשהיא נדרשת לדבר את עצמה בראיונות. במציאות שבה כוכבות שוקלות מילים ומעבירות מחשבות ומסרים דרך מערכת סבוכה של ניהול סיכונים, זה מרענן, זה אפילו רדיקלי.
גם את החוויות הבסיסיות ביותר בהוויה האנושית כמו היריון, לידה ואימהות, היא מתארת בכנות כובשת. "שנאתי להיות בהיריון. זה לא התאים לי. לא התאים לי שהגוף לא שלי", היא מודה; "אני רוצה להיות לא בריאה, לקום בבוקר ליום צילום, לעשן, לא לאכול, לשתות רדבול, ללכת, להגיע הביתה, לדפוק המבורגר, להקיא וללכת לישון. לא רוצה את הבריא הזה. ובמוצאי שבת, כשאני בחודש טריליון, שבוע 40, אני ישנה ופתאום שומעת מישהו פותח שמפניה. התעוררתי ואני רואה שארבע בבוקר, ואז אני נעמדת ורואה שהמים ירדו. וירון התעורר, נעמד מולי, ואומר, 'אני לא מאמין, כל הבית מים'".
איך הרגשת?
"אנחנו נוסעים לבית החולים, והייתי בטריפ, שיחררתי. באתי מצחיקה. שאלו אותי, 'מה את רוצה?' אמרתי, 'נחשי גומי'. ככה אני מעבירה איזה 18 שעות, בכיף ענק, ועושות לי דיקור, שיאצו, מוזיקה. אני בוכה, וירון בוכה. לא האמנתי שזה קורה. ואז תוך שנייה האור מתחלף, פלורסנט, יש בעיות, קיסרי, שזה היה הפחד של החיים שלי. אני מאבדת שליטה בצורה טוטאלית על הגוף המשותק שלי והם הרחיקו את ירון בשלב הזה. מאוד כעסתי. בסוף התחושה של חוסר שליטה הגדול ביותר של החיים שלי, שזה שליטה על הגוף שלי ושליטה על משהו שאני לא יודעת מה הוא ומי הוא, זה שינה אותי לנצח, גם את האדם השתלטן שבי. ואז אני יולדת ואני רואה את הפנים של התינוק, והראש אומר, 'אה, נכון, ככה הוא נראה. זה הוא, אני אוהבת אותו'. אני רואה את הפנים ומנשקת את האף. בחיים שלי לא בכיתי ככה. בחיים שלי".
היו עוד מצבים קיצוניים?
"קמתי בבוקר, ולא התכוננתי, לא פיזית ולא נפשית, ואומרת לי האחות, 'בוקר טוב, עכשיו אנחנו נוציא לך את הקטטר', ואני כזה 'פאקינג יש לי קטטר?' אני נעמדת על הרגליים, והייתה בועה של אוויר בכתף וכואב לי. ואני רוצה רק לראות אותו. אני מחזיק אותו ואומרת, אני לא מאמינה שאני מחזיקה תינוק, איך יש לי אומץ? האחות שואלת, 'רוצה להניק?' ואני אומרת, 'איח, אני סוסה?' ותק, הוא יונק. אמרתי, וואי זה קל מדי, אולי זה לא יכול להיות. השבועיים הראשונים היו מאוד מטלטלים, כי לא דמיינתי שאני ארגיש אושר. דמיינתי שיהיה לי קשה. הפכנו את הבית לחממה אוקסיטוצינית. אמרתי לירון שאני רוצה רק לשמוע דברים טקסיים ושבטיים. שמנו לו מוזיקה של טקסי איוואסקה וגיליתי שהוא נרדם. מתברר שזה מרדים תינוקות!".
פירסמת את זה באינסטגרם וכולן התחילו להשמיע לניו-בורנים שלהם מוזיקת איוואסקה.
"שבועיים אחרי הלידה אמרו לי את גורו הורות! עד עכשיו נשים מתייגות אותי. שיתפתי את האלבום של האיוואסקה. כשהוא היה בן חמישה ימים הוא שמע מוזיקת איוואסקה ונרדם. ואני שוכבת במיטה ובוכה מרוב שאני אוהבת אותו. אני רק רוצה לנשק אותו. ואני אומרת בראש, 'זה צריך להיות בעייתי, יש לי בעיה נפשית, לא יכול להיות שטוב לי ככה'. אני מחפשת את הרע, ואני לא מוצאת. הוא ישן והוא פיצי, ואני אומרת לירון, 'תעיר אותו' ו'אני רוצה אותו'. זה ממקום נורא פרימיטיבי, נורא קדמוני".
במשך שנים אמרת שאת לא רוצה ילדים.
"נכון. אמרתי לירון, 'אנחנו מלא שנים יחד, כיף לנו, אנחנו לא צריכים', והוא אמר, 'לא דחוף'. באיזשהו שלב אמרתי לו, 'לא קצת נמאס לראות חו"ל וחוויות רק דרך העיניים שלנו? יכול להיות שיהיה נחמד לטוס ליפן עם ילד'. הוא אמר, 'כן, אבל בגיל 40'. אמרתי לו, 'תשמע, זה יכול לקחת שנים'. בקיצור, זיון ואני בהיריון. ההסתכלות שלי על החיים היא פסיכדלית. הייתי מתבאסת לחשוב שקיימת עבורי האופציה הזאת ולא עשיתי אותה. יש חוויה שהיא נורא כיפית שבה את מזדיינת, משכפלת את עצמך, יוצא ממך אחד קטן, והוא נהיה חבר שלך לכל החיים, למה לא לעשות את זה? בדיעבד אני חכמה גדולה, כי מאוד שיקשקתי, חשבתי שזה מאוד סאחי ושל אחרות".
האימהות שינתה משהו בהומור?
"כשהייתי בהיריון היה לי קטע במופע שאני אומרת שהכנתי את החדר וקניתי הכול מראש, ושאם התינוק ימות אני אתלה את הנעליים הקטנות על הדשבורד. זה הצחיק אותי נורא, ואף אחד לא אהב את זה. לא צוות הכותבים ולא ירון".
והקהל?
"צחק. אמרתי מותר לצחוק על הכול. היום אני מבינה שזה פשוט עצוב. שאולי במרפסת עם חברים זה מצחיק, ואולי גם אז זה לא מצחיק".
יש הרבה התעסקות במראה ובגוף סביב לידה, את מציגה מודל שנראה שפוי ודי בריא בהקשר הזה. זה מכוון?
"אני לא כוסית. אני לא נראית רע, אבל אני לא כוסית. המילה כוסית היא קשה מאוד, אבל זה בהיעדר מילה אחרת. יש איזושהי אחריות עבורי לייצג את הלא-כוסיות, וכיף לי, באמת פנאן לי עם עצמי. אז אני אשמח לייצג את הלא-כוסיות. אני לא מקנאה בכוסיות, ואני לא רוצה להיות כוסית. לא מעניין אותי. אני לא יכולה להחזיק כוסיזם על אמת. זה לא משנה איך אני נראית. אני לא יכולה לעמוד בסיטואציה עדינה. אני איראה כמו רובי ריבלין על עקבים".
אחרי שנים של עבודה מחושבת יער כבר מזמן כבשה את המיינסטרים: במקביל להופעות סטנד-אפ ללא הפסקה, למקום קבוע בפאנל של "ארץ נהדרת", ולהשתתפותה בלהיט של הקיץ "עולה לראש" של ערוץ הכיבוד, ביום רביעי היא חוזרת לכאן 11 ולדיגיטל בעונה שנייה של "סבתא בישלה", סדרת דוקו-בישול קומית שבה האוכל הוא רק התירוץ. "אני שמחה כל כך שצילמנו עונה כשאני כל כך בהיריון בה. המפגשים עם הסבתות היו מרגשים כי הם הביאו איתם עוד רובד. רובד רגשי ולא רק צחיקי צחוקי ופאנצ'ים. אני פתאום מסתכלת על משפחות ומבינה מה המשמעות של משפחה. וגם לראות נשים בשלב הכי כיפי בחיים שלהן - הזמן שבו הן מתכנסות הביתה ומבשלות למשפחה שלהן".
גם בתוכנית את די פרועה ומשוחררת.
"אני תמיד מדברת כבן אדם רגיל. לא מדברת מהונדס או מתוקתק, אני לא מחושבת".
זה אפשרי כשאת כבר בלב המיינסטרים?
"אני לא חיה לפי סלביות בשום צורה. אני נכנסת לחלל והדבר הראשון שאני מנסה לעשות זה להוריד את אי-הנוחות מזה ש'יש פה פרצוף מוכר'. יש משהו נחמד בלשנמך את זה. אני מתעלמת מעוד איזה רובד שקרה לחיים שלי בשנים האחרונות".
אבל זה קצת נעים שאת עומדת ללדת ושולחים לך דברים.
"שיכולתי לקנות! אני כל כך אוהבת להוציא כרטיס ולקנות. שמעי, אני מחפשת לחיות את החיים הכי כמו פעם שאני יכולה, לחוות את החוויות הכי רגילות. אני מסתכלת מהצד על החיים של הקולגות שלי, כוכבים באמת, אנשים שנמצאים בחשיפה גבוהה כל הזמן, ואני לא מדמיינת את עצמי שם. אז אני כן נהנית מהחיים שלי בהקשר ה'כוכבי', אבל לא מעוניינת לאבד את עצמי בתוך זה. שומרת בקנאות על עצמי האמיתית, אחת כזאת שסתם יושבת עם עצמי בספסל בפלורנטין, מתלוננת במסעדה רגיל בלי לחשוב מה ההשלכות, 'כי מכירים אותי'".
חזרת מהר לסטנד-אפ אחרי שילדת.
"כן. שישה שבועות אחרי הלידה. מי שלקח את חופשת הלידה זה ירון. אני רוצה להגיד לך משהו. אני מבינה איך נשים נכנסות לדיכאון אחרי לידה, ואני מבינה איך הן עוזבות את הקריירה שלהן גם אם הן מצליחות ומתמסרות לאימהות. בשבועות הראשונים שהוא נולד אני ראיתי דלת שפתוחה לי, זו כמובן מטפורה, והדלת הזו היא דלת שאת מוותרת על הכול עכשיו, ואת רק אמא. בשבועות הראשונים הייתי מאוד נסערת. אני לא נסערת בדרך כלל, אני אדם רגיש. אני רואה איך הוא יכול להיות מרכז חיי ברמות שאני עוברת מתל אביב. אני ראיתי את הדלת הזו נפתחת, ובתעצומות נפש שאני לא יודעת איך עשיתי את זה בכלל סגרתי את הדלת, ועליתי על במה ועשיתי את שאר הדברים ואמרתי לא. ברגע שסגרתי את הדלת ההיא, המשכתי להיות אותה תום. החזקתי את עצמי, אסופה כזו, לא בקושי, בנעים. אמרתי עכשיו יש את הבית ויש את העבודה וביי ביי".
למה החזקת את עצמך לא לעבור בדלת? פחדת שאם תעברי בה לא תהיה דרך חזרה?
"כן. אני רוצה להישאר עם השורשים שעבדתי כל כך קשה לייצר לעצמי. השורשים האלה נמצאים בתל אביב. אם הכסף שלי היה מגיע מירושה גדולה, יש מצב שהייתי עושה את זה. הסיפוק שלי והחיים שלי, והפרנסה שלי, אני מצטערת כן, היא בראש סדר העדיפויות שלי. אני התחלתי מסלול, זה לא יזיז אותי מהמסלול הזה. אני צריכה את הדבר הזה. ויש לי גבר לא רגיל. אני מצטערת שאני אומרת משהו כל כך מיושן. אנחנו בשנה שהיא תפר. מצד אחד את לא יכולה להגיד משפט כמו 'הוא גבר מאוד מעורב', מצד שני, זה לא דבר טריוויאלי שהוא בזה. ירון בזה. הוא סיים את חופשת הלידה, והוא עובד מאוד קשה. ראיתי בני זוג מדהימים, אבל זה לא ירון".
למה?
"העולם מנוהל על ידי גברים, וגברים מבינים פחות דברים מנשים. יש פחות יכולות רגשיות, מנטליות, שיחתיות. גם הטוב ביותר - פחות טוב מפוסטמה. אנחנו רואות איך העולם מנוהל על ידם ואומרות, איזה מוזר. את פוגשת בחורה ותמיד יש מבט בעיניים שאומר, איזה חכמות אנחנו ואיזה באסה שאנחנו משחקות בקקה לפעמים. יש משהו בלמצוא גבר שמבין את הפורמט הזה ומתמסר ואומר, נכון, את יותר יודעת".
כשהתחלתם לצאת לא היית במקום שאת נמצאת בו היום. כוכבת, אהובה, מרוויחה.
"ירון הוא מאוד מכניס ומצליח, הוא לא עקר בית. הוא התחיל כמורה לעברית. אני התחלתי בסטנד-אפ עם תחושה של 'וואו בהצלחה עם זה' והרמנו זה לזה בצורה שוויונית. הסיבה שהקריירה שלי נמצאת היום במקום הזה היא בין השאר בגלל ירון. מה זאת אומרת? אני חייבת לירון לפחות חצי מהקריירה שלי. הסיבה שעכשיו ירון הוא עם עסק גדול והוא לא מורה לעברית, זו אני. אני אומרת את זה בפאקינג עיתון. האולפן הוא שלי, הקריירה שלי היא של ירון. אנחנו תומכים זה בזה. כשהיינו שלוש או ארבע שנים יחד עשינו שיחה מאוד משונה. אמרנו, אנחנו לא נפרדים, נכון? כן. ואמרנו, עכשיו מתחילים לייצר מערכת של אמון אמיתית בינינו שבה אין אני ואין אתה, אין הכסף שלי ואין הכסף שלך. ירון, אם לא היה אותו, אני על נעליים ותיקים ומשקפי שמש, וכרגע הייתי עומדת פה ושואלת אותך אם אפשר חמישה שקלים להגיע לבאר שבע. אם הוא לא היה מכיר אותי, ירון היה כרגע בדרך באופניים לעשות שיעור פרטי בעברית לאישה בשם מרסדס".
אני זוכרת אותך בודקת חומרים ב"אוזןבר" לפני למעלה מעשור. זו הייתה השאיפה, להיות סטארית בתחומך?
"לא ידעתי להגיד אז מה אני רוצה בדיוק. זה היה רנדומלי. היום אני מבינה שרציתי להצחיק בכל מחיר. בכל רגע פנוי שלי אני עושה טמטומים שבאמת אלוהים יעזור לי. ויש משהו נורא מבאס בלהיות מוחזקת כזו. אני לא שם".
האמנת שכל זה יקרה לך?
"לא בלבלים האלה. לא ככה. אני מאוד אוהבת לעבוד. אני אוהבת את הפרויקטים שלי, את הצוות שלי, אני אוהבת להיות בראש ההחלטות. תוכן, עריכה, איך אני נראית, הכול. יש איתי צוות אבל בסוף על פי יישק דבר. אני חושבת שיש בזה משהו מאוד מעצים. כיף לי לקום בבוקר ולהיות בוסית של הלייף".
