"השכן שלי אדולף" (My Neighbor Adolf) משלב בהצלחה יחסית בין תאוריות קונספירציה והטראומה של שורדי השואה. הוא מהלך בין הקומי והאפל בדרכו המאופקת, ואפילו סונט קלות בסיפור ההרואי של לכידת אייכמן. זה מסוג הסרטים שניסיון לסכם את סיפורם בשורה יתקבל בהרמת גבה, שלא לומר בתחושת קבס – אבל לזכות הבמאי הישראלי לאון פרודובסקי ("חמש שעות מפריז") ייאמר שהתוצאה מפתיעה לטובה. הסרט, קופרודוקציה ישראלית-פולנית-קולומביאנית, הינו חביב ומשעשע.
"השכן שלי אדולף" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הנה השורה: דמיינו לעצמכם סרט שבו אדולף היטלר הנמלט עובר לגור בשכנות לניצול שואה. כל זה קורה בדרום אמריקה של 1960, באיזור כפרי שבו שני בתים צמודים זה לזה. באחד מתגורר מארק פולסקי (השחקן הסקוטי הוותיק דיוויד היימן), שחקן שחמט שאיבד את כל משפחתו בשואה, ועתה הוא חי לבדו, זועף ומסוגר. הבית השני עומד ריק, עד שיום אחד מגיעות משאיות ובהן חפציו של הדייר החדש, איש מסתורי ורגזן בשם הרצוג (אודו קיר), שנוהג לחבוש משקפי שמש המסתירות את עיניו, גם בשעות הלילה, ופניו מעוטרות זקן לבן עבות שמשוות לו מראה של קרל מרקס.
הגעתו של השכן החדש אינה מתקבלת בברכה על ידי מר פולסקי, בעיקר אחרי שעורכת הדין שלו (אוליביה סילהבי) מתדפקת על שער ביתו ותובעת לשנות את תוואי הגדר המפרידה בין שני הבתים, כך ששיח הוורדים השחורות שמגדל פולסקי יעבור לטריטוריה של השכן. השיח הנדיר הזה מתקשר בזיכרונו לימים האידיליים שלפני המלחמה ולאשתו שנרצחה, ופולסקי יוצא למאבק כדי שיוכל להמשיך ולטפח אותו, גם בחלקתו של הרצוג. אבל מהר מאוד לוכד את תשומת לבו פרט אחר. כאשר משקפי השמש של שכנו נשמטות לרגע – עיני הכחול-פלדה הקפואות והחודרות שלו מזכירות לו את עיניו של אדולף היטלר, בו לטענתו פגש מקרוב באליפות השחמט העולמית בברלין, בשנת 1934.
פולסקי פונה אל השגרירות הישראלית. זה עתה, נציין, נלכד אדולף אייכמן על ידי המוסד, אך היהודי התמהוני מגלה להפתעתו שקצינת המודיעין המקבלת את פניו (כנרת פלד) רואה בו פנטזיונר. אז מה אם מספרים שהיטלר התאבד בבונקר שלו וגופתו נשרפה? היטלר חי, הוא מתעקש, ומתגורר בשכנות. כדי לשכנעה, מחליט פולסקי לצאת להרפתקה בלשית שכוללת מעקב מצולם אחר שכנו, השוואה בין כתב ידו לזה של היטלר, ואפילו בחינה מדוקדקת של סגנונם האמנותי של השניים – היטלר, כידוע, היה צייר כושל, וגם השכן, מסתבר, נוהג לצייר להנאתו. אה, ועוד דבר. יש לו כלב רועים גרמני בשם וולפי, אותו סוג שעליו נמנתה בלונדי, כלבתו האהובה של הפיהרר. אם רק יצליח להוכיח שלשכן יש אשך אחד, כפי שסופר על היטלר – בינגו!
יש משהו משעשע באופן שבו הופך פרודובסקי (שכתב את התסריט יחד עם דמיטרי מלינסקי) סיפור קומי שגרתי על סכסוך בין שכנים קשישים ועקשנים למעשייה בעלת פואנטה היסטורית: מה אם תאוריות הקונספירציה אכן נכונות, והיטלר נותר בחיים ועבר להתגורר, בזהות בדויה, בדרום אמריקה? לזכות הסרט ייאמר, שגם אם ברור לנו שהזקן האובססיבי טועה, עדיין אנו תוהים יחד עמו מיהו הרצוג המסתורי. הפתרון אינו נראה מובן מאליו, וכך משאיר אותנו הסרט מסוקרנים לגבי מה שעומד לקרות.
לזכות "השכן שלי אדולף" ייאמר עוד, שדמותו של פולסקי אינה נתפסת כנלעגת או פתטית. הסרט עצמו לרגע אינו לוקה בטעם רע או בוטות. הוא גם לא מתרפק על מה שנקרא "זיכרון השואה" – אותו מושג חמקמק שישנם מי שנדרשים אליו כדי לתבוע ייצוג כזה או אחר של הסיפור ההיסטורי והשלכותיו. זהו, בראש ובראשונה, סיפור אנושי מאוד על שתי דמויות שכל אחת מהן, מסתבר, חיה בצלו של עבר אפל. פרודובסקי הולך בסרט הזה על גחלים לוחשות, והוא עושה זאת בשילוב של זהירות וקומיות מרירה שמזכירה במשהו את הקולנוע הצ'כי.
האם ניתן לדמיין את אדולף היטלר כזקן נרגן? זו השאלה שעמה מתמודד הסרט. השחקן הגרמני האייקוני אודו קיר, שמגלם את הדמות המסתורית, ספק היסטורית-ספק מומצאת, עושה פה את אחד מתפקידיו הטובים ביותר. קיר, שזכור מסרטיהם של ריינר ורנר פסבינדר ולארס פון טרייר, ושיחק בקריירה הארוכה שלו בעיקר בתפקידי נבלים (הוא שב ומגלם את היטלר בעונה השנייה של "ציידים" שעולה עתה באמזון פריים), מצליח לענות על השאלה הזו בזכות שילוב מדויק של איום ופגיעות – שילוב שגורם לנו לתהות האם כך אמנם היה נראה ומתנהג היטלר בערוב ימיו לו היה איזשהו ביסוס לתאוריות הקונספירציה.
"השכן שלי אדולף" אינו פנטזיה היסטורית נוסח "ממזרים חסרי כבוד", "ג'וג'ו ראביט", או "הנערים מברזיל", סרטו של פרנקלין ג'יי. שפנר מ-1978, לפי ספר מאת איירה לוין, שבו גילם גרגורי פק את דמותו של יוזף מנגלה שחי בדרום אמריקה וזומם להקים מחדש את הרייך השלישי. אבל השאלה שהוא מעמיד במרכזו, מה היה אם היטלר נותר בחיים, מעוררת בהחלט סקרנות היפותטית. זהו סרט על אדם שנשבה בסיפור הנקמה שהוא יוצר לעצמו, על קשר סימביוטי בין קורבן ומקרבן, וגם על הצורך של מדינה צעירה לייצר לעצמה מיתולוגיה לאומית. כל אלה מגיעים לשיאם בחלקו האחרון, הפרובוקטיבי, של הסרט שמעורר תחושה של אי נוחות – בעיקר משום שנדמה שצמד התסריטאים לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר לתעלומה.
ישנה בעייתיות מסוימת באופן שבו נרטיב הנקמה ההיסטורי הופך באופן מאולץ למדי לנרטיב של חמלה וגאולה – ו"השכן שלי אדולף" נותר קצת כהברקה לא לגמרי ממומשת. אבל הופעתם המצוינת של היימן וקיר, כמו גם הרגעים הקומיים המוצלחים והסקרנות הסיפורית הבסיסית, לאן כל זה מוביל – הופכים את הסרט לחינני, עד כמה שסרט שבמרכזו דמותו של היטלר יכול להיות כזה.
