אין דבר שיפתה יותר את צופי "אחוזת דאונטון" לחזור לשבת מול המסך מאשר הבטחה לעוד מנה מנזיד הסבון האהוב עליהם; עוד הזדמנות להתמכר לדרמה תקופתית שמתרחשת מעל ומתחת למדרגות, ועוסקת באנשים שצריכים להחליף בגדים לקראת התה של אחר הצהריים או מוזמנים ללאנצ'ן על הדשא מחוץ לאחוזה; סדרה שהכל קורה בה מתחת לפני השטח ומצופה בנימוס קשוח, כשפה ושם מבצבצים גילויי אנושיות ממיסי לב. "אחוזת דאונטון" היתה טלנובלה ברמה גבוהה ומושקעת להפליא, ועכשיו היוצר, ג'וליאן פלואוז (זוכה האוסקר על תסריטו ל"גוספורד פארק"), חוזר עם "העידן המוזהב" - סדרה שיש כבר מי שהדביק לה את התואר "דאונטון האמריקנית", על שום הדמיון שלה למעדן האנגלי ההוא. אלא שההקבלה הבלתי נמנעת הזאת לא בהכרח מיטיבה עם "העידן המוזהב" שמחווירה לעומת סדרת האם.
"העידן המוזהב" – טריילר
"העידן המוזהב" נהגתה במוחו של פלואוז כבר לפני עשר שנים כסוג של פריקוול ל"דאונטון". היא החלה את דרכה ב-NBC ועקב מגבלות תקציב עברה ל-HBO. במרכזה עומדת האצולה האנגלית שעשתה רילוקיישן לניו יורק, אבל שמרה על הגינונים וההיררכיה המעמדית שהביאה איתה מהמולדת. בסוף המאה ה-19 היא נאלצת להתמודד עם המתעשרים החדשים בעקבות ההתפתחות בתעשיית הפלדה ומסילות הברזל - נובורישים חצופים שבטוחים שהכסף שלהם עשוי לקנות הכל, אפילו מעמד חברתי, ולא בוחלים בשום אמצעי בדרכם אל המטרה. אגנס ואן ריין, שמגלמת כריסטין ברנסקי (דיאן מ"האשה הטובה" ו"הטובות לקרב") ואדה ברוק (סינתיה ניקסון, "סקס והעיר הגדולה") הן האחיות שמתגוררות בשדרה החמישית פינת רחוב 61. מולן, בבית חדש וראוותני, מתמקם הזוג ברטה וג'ורג' ראסל (בגילומם של קרי קון מ"הנותרים", ומורגן ספקטור) - והמערכה נפתחת.
אבל משהו במעבר מהאחוזה האנגלית לרחוב הניו יורקי שוחק את הקסם ומשאיר ממנו רק את פני השטח. פלואוז, שקנה את עולמו עם "דאונטון", הצליח לגייס לשורותיו את מיטב השחקנים, חלקם אפילו רק לתפקידים משניים (אודרה מקדונלד, זוכת שישה פרסי טוני ומוכרת גם היא מ"הטובות לקרב", מגיחה לתפקיד קטן), ואין ספק ש-HBO לא חסכה על תלבושות ותפאורה מדויקות. אבל ככל שזה נוגע לנשמת הסדרה, כלומר לעלילה, לדיאלוגים ולדמויות, נדמה שפלואוז כבר הגיע לקו הסיום כשהוא מותש, ולא הצליח להפיח חיים בבייבי החדש שלו.
הדמיון ל"דאונטון" הוא עצום, החל מהפריים הראשון, ומתבטא בפסקול המוזיקלי, בתנועת המצלמה ובעריכה. פלואוז אפילו נצמד לכמה קווי עלילה שהתחבבו עליו בסדרה ההיא – הגיי בארון שמנסה לחיות בחברה שמרנית, הנבזית שחותרת תחת הקומות העליונות, סיפור אהבה בין שני משרתים. אבל הדמויות שלו סובלות משטחיות, הן מתאפיינות בתכונה אחת שהן מבטאות בקול תוך התעלמות מהדילמות שהמציאות מנחיתה עליהן. כמי שקנה את תהילתו הודות להצלחה שלו לקחת אירועים גלובליים ופריטה שלהם לדינמיקות אנושיות באחוזה אחת באנגליה, פלואוז מנסה לנעוץ גם פה את השינוי שהביא איתו החיכוך הראשוני בין הכסף הישן והחדש בניו יורק של סוף המאה ה-19, אבל מתקשה להעניק לדמויות שלו דבר מה מעניין לומר על המצב.
ברנסקי, למשל, אמורה לגלם דמות שמקבילה לויולט קרולי של מגי סמית' ב"דאונטון", אבל לאגנס אין שום דבר מהשובבות של הרוזנת, והיא יבשושית וחסרת הומור. לאורך חמשת הפרקים הראשונים ההתפתחות הרוחבית בעלילה היא זערורית ואנחנו נותרים עם מאבקי כח גינוניים. מה אפשר לומר על סדרה שהנרטיב המעניין ביותר שלה עוסק בחברת רכבות הנסחרת בבורסה? נחת מסוימת, אם כי חלקית, ניתן לשאוב מהדמויות הנשיות הצעירות – מריאן ברוק (לואיזה ג'ייקובסון, בתה של מריל סטריפ) כצעירה חסרת כל המגיעה להתגורר בבית ואן ריין ומשום מה אינה מפתחת את הסלידה המעמדית המתבקשת לאנשי הכסף החדש, ואיתה פגי סמית (דני בנטון), אשה צעירה שחורה ושאפתנית שחותרת להתפרנס מכתיבת סיפורים לעיתונות, אבל נתקלת בסוגיות גזע שמקשות עליה להתקדם.
"העידן המוזהב" היא לא אכזבה מהדהדת. המשחק המשכנע, התלבושות והתפאורה שהם הלחם והחמאה של כל דרמה תקופתית וגם ההקשרים ההיסטורים של תקופה מרתקת מחזיקים אותה מעל המים. HBO הפיקה מוצר שהוא מהנה במידה אבל חסרים בו ברק, הומור, נחמה וסבטקסט, ובעיקר אינטרקציה אנושית מעניינת, שסופקו בשפע ב"דאונטון". בין אם זו הדרך האמריקנית ובין אם מדובר בעייפות החומר, עדיין אפשר להסתפק בה כממלאת מקום עד שיגיע הסרט השני המיועד של "אחוזת דאונטון" (רשמו ביומנים שלכם, מרץ, 2022), שיחזיר עטרה ליושנה.
