לכאורה, הכול כאן, ובמקומו: הכובע, השוט, ההערות הציניות במצבים מסכני חיים, הפריטים ההיסטוריים בני אלפי השנים, היי, אפילו המקקים והרמשים פה, וכמובן הנאצים. המון נאצים. יש ניצוץ בעיניו של הפרק החדש בסדרת אינדיאנה ג'ונס, גם אם אורו מעט מהבהב. ויש בו את הריסון פורד שבסרט הפרידה מאחד התפקידים הכי מזוהים עמו שומר על חיוּת וחינניות שהופכות את הנוכחות שלו על המסך למקסימה. פשוט כיף לפגוש בו שוב. הצפייה בסרט מלווה בידיעה שזהו שלום אינדי, ולא להתראות – ויש בה על כן גם ממד נוסטלגי המשיב אותנו אל זיכרון מה שהפך לפרק הראשון, לפני קצת יותר מ-40 שנה.
"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" (Indiana Jones and the Dial of Destiny) הוא סרט משונה. כידוע, מי שאמור היה לביים את הפרק החמישי בסדרה הוא סטיבן ספילברג, שחתום על כל הסרטים הקודמים. אבל בתחילת 2020 הודיע ספילברג על החלטתו שלא לביים את הסרט (הוא נותר על תקן מפיק והמשיך להיות מעורב בפרטים), ולהעביר את הפרויקט לידיו של ג'יימס מנגולד ("לוגאן"). גם חברת ההפקה של ג'ורג' לוקאס, שהפיק עם ספילברג את הסדרה, נמכרה מאז הפרק הרביעי, "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" מ-2008, לדיסני שהלוגו שלה מתנוסס עכשיו לראשונה בסרט אינדיאנה ג'ונס. התחושה, על כן, היא שזהו סרט של ספילברג שלא הוא ביים, נפנוף פרידה באמצעות ידו של אחר. מצד שני, קשה לזהות פה איזושהי פרספקטיבה רעננה, מהסוג שספילברג חיפש כאשר העביר את הזיכיון לידיו של מנגולד. האם החידוש של הסדרה, אם אכן יהיה כזה, יהפוך את הלנה שו (פיבי וולר-ברידג'), בת סנדקותו של ג'ונס וארכיאולוגית מפוקפקת בעצמה, לאינדיאנה-אישה? אם כן, קשה לומר שדמותה כאן מלהיבה מספיק, למרות הליהוק האופנתי, אבל אולי אני טועה.
למעט הפרק השני בסדרה, "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (1984), כל סרטיה, והנוכחי בתוכם, עמתו את ג'ונס עם איומים היסטוריים: נאצים במצב צבירה כזה או אחר (חלקם אכן הפכו למצב צבירה אחר בסופי הסרטים), או המלחמה הקרה (הרוסים ב"ממלכת גולגולת הבדולח"). קל להבין את האובססיה של ספילברג עם נאצים – בטח אחרי שראינו את "הפייבלמנים" שבו הוא מעניק פרשנות אישית לכל אחד מסרטיו המכוננים ("אי.טי" כיהודי נרדף וכו') – אבל עתה נראית הנוכחות שלהם מעט מאולצת. האם לא ניתן היה לחשוב על נבלים היסטוריים גם בלי לקבל (עוד) ד"ש מהיטלר? זה נדמה מאולץ, בעיקר גם משום שהמעורבות שלהם בסרט החדש במרוץ החלל האמריקאי (דמותו של הנבל פה מבוססת על זו של ורנר פון בראון, מדען טילים נאצי שהפך לבכיר בנאס"א) אינה זוכה לתנופה משמעותית. והאמת, אחרי שכבר ראינו סרט פיני על נאצים על הירח, Iron Sky מ-2012 – נראה שגם בהקשר הזה אין מה לחדש.
"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" נפתח בסיקוונס המחזיר אותנו אל הימים הישנים והטובים שבהם ג'ונס הצעיר נלחם, ובכן, בנאצים. השנה היא 1944, ובמקביל לתבוסותיהם בשדה הקרב מבקשים הנאצים להניח את ידם על הפריט העתיק שבכותרת המיוחס לארכימדס. זהו המקגאפין (האובייקט שהמרדף אחריו מניע את העלילה), שאת כוחו האמיתי נלמד רק בהמשך, ומכל מקום הוא חצוי לשניים כך שכדי להשתמש בו יש למצוא את חלקו השני שהוחבא על ידי המתמטיקאי והממציא בן המאה השלישית לפנה"ס. זהו סיקוונס מצוין בן כ-25 דקות שבו עברו פניו של פורד בן ה-79 בזמן הצילומים תהליך ממוחשב ומושלם של de-aging שגרם לו להראות צעיר בלמעלה מ-40 שנה, תוך שימוש בתוכנת בינה מלאכותית מתקדמת שאומנם השתמשה בפניו של השחקן בצעירותו ו"הלבישה" אותם עליו. הסיקוונס הזה הוא הדבר הכי קרוב לספילברג ולרוח הסרטים הקודמים שיש לסרט להציע, וזה לא מעט.
לביקורות סרטים נוספות:
מכאן עוברת העלילה 25 שנה קדימה, לשנה שבה ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין ינחתו על הירח. זהו הפרק המאוחר ביותר בתולדות הסדרה, שהקפידה, כאמור, להישאר בשנות ה-50-30 של המאה הקודמת, ושלסרטי ההרפתקאות הרומנטיים שנוצרו במהלכם הצדיע "שודדי התיבה האבודה". הקפיצה הזו בזמן לא נחוצה רק כדי להתאים לגילו היחסי של הריסון פורד (בסרט, לפי חישוב מתמטי קל, אמורה דמותו להיות צעירה בכעשור מגילו הביולוגי), אלא גם לבחון את תקפותה של דמותו בעידן הסוער של הסיקסטיז. אם יש משהו להצטער עליו, זו התחושה שהתסריט שעבר כמה גלגולים בידיהם של ארבעה תסריטאים אינו עושה הרבה עם הפער הזה. גם ההתייחסות לפנתרים השחורים דרך דמותה של אחת הנבלות דווקא נותרת בעייתית, בלשון המעטה. אינדיאנה ג'ונס הוא עתה מרצה קשיש סר וזועף, שאיבד את בנו במלחמת וייטנאם ואת אשתו כתוצאה מהשבר שחוו, אבל הוא יחזור חיש מהר לעצמו ולכושר בזכות הלנה שו הנמרצת.
ישנו, אם כן, ניסיון להעניק לדמותו של ג'ונס מידה של מלנכוליה שלא הייתה בסרטים הקודמים, וזו כאמור מתעצמת נוכח העובדה שזהו סרט פרידה. אבל זהו רק ניסיון, והסרט עובר מהר מאוד למה שהוא טוב בו: קטעי פעולה שיש בהם משהו אנכרוניסטי (פורד דוהר על סוס במנהרות הרכבת התחתית של ניו יורק), ומסע המסומן בקו המתקדם על מפה נושנה המוביל את ג'ונס ושו לכמה אתרים אקזוטיים כמו טנג'יר ויוון (שצולמו למעשה בעיר פאס שבמרוקו ובסיציליה), ושבמהלכו הם מתעמתים עם מדען נאצי (מאדס מיקלסן המשעשע) בעל שאיפות גרנדיוזיות לשנות את מהלך ההיסטוריה, לא פחות. שלא כמו הנבואה המפורסמת במסטיק בזוקה, אינדיאנה ג'ונס לא יגיע לירח, למרות שזה היה רק מתבקש, אבל הוא זוכה לבקר בטריטוריה מופרכת לא פחות, ואולי בעצם לא כל כך מופרכת כשחושבים על מה שקורה בשיאו של "מסע הצלב האחרון" (1989).
"חוגת הגורל" הוא סרט שעניינו מסע בזמן, ולא רק באמצעות השימוש המצעיר ב-de-aging. שלא כמו בסרטו של סקורסזה, "האירי", פורד המוצער (הנה מילים שלא היו קיימות עד לפני כמה שנים) אינו נראה כמו מומיה מהלכת. הבינה המלאכותית בסרט מספקת את הנוסטלגיה שלנו להריסון פורד של פעם, לאינדיאנה ג'ונס של פעם, זה שזינק על רכבות ומהן ובדרך פצפץ כמה נאצים עם אוצרות זהב. היא מאפשרת לו להישאר צעיר לנצח. זהו סרט שמציע את האפשרות להתריס מול המוות, לנצח אותו דרך התנועה אחורה בזמן והטכנולוגיה של העתיד. מנגולד וספילברג כמו שואלים: האם אינדיאנה ג'ונס יכול אי פעם ובכלל למות? התשובה לשאלה הזו אינה לגמרי ברורה נוכח העובדה שאשתקד הלך מאיתנו ג'יימס בונד בסרט שכותרתו האירונית הייתה "לא זמן למות" (הנה פרט מעניין: וולר-ברידג' הייתה שותפה שם לכתיבת התסריט). ואם ג'יימס בונד יכול למות אז איזו דמות אייקונית חסינה?
"חוגת הגורל" מנסה להחזיר את הריגוש והבסיסיות של סרטי ההרפתקאות של פעם. האם זה אפשרי בעידן של גיבורי על ומלאכותיות של CGI? הסרט מוכיח שכן, אבל באופן חלקי. הוא מהנה בהחלט, אבל גם מדשדש בתוך מה שהוא מוכר ועבד טוב יותר בעשורים קודמים. אולי משום שסלע ענק מתגלגל היה אכן סלע וג'וקים, ובכן, היו ג'וקים. ההצלחה הפנומנלית של "אהבה בשחקים: מאווריק" העידה שצעירים הולכים היום לצפות בסרטים שהוריהם חווים כנוסטלגיה. האם הפרק החדש בעלילות אינדיאנה ג'ונס, שתקציבו עומד על כ-300 מיליון דולר יזכה לגורל דומה, או שחוגת הגורל תהפוך לתוגת הגורל?