אדם מתבגר עשוי להרהר על הדרך שבה חייו התגלגלו ומה שהיה קורה אם בצעירותו היו ברשותו התובנות שבאות עם הגיל והניסיון. לא מעט סרטים הדהדו פנטזיה זו בעלילות שבהן דמות פוגשת גרסה צעירה או מבוגרת יותר של עצמה. בסרטי מדע בדיוני מפגשים שכאלו מתאפשרים בזכות טכנולוגיות של מסע בזמן (למשל, בדוגמה אחת מיני רבות, "לופר" של ריאן ג'ונסון מ-2012), אך גם שכפול גנטי יכול לעשות זאת ("איש מזל התאומים" של אנג לי מ-2019). בדוגמאות מעניינות במיוחד מפגשים כאלו משמשים לבחינה פילוסופית של דטרמיניזם ("המזח" של כריס מרקר מ-1962), או כחלק מהאבולוציה של המין האנושי בכללותו (סיקוונס הסיום של "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק מ-1962).
״התחת הזקן שלי״ - טריילר
(באדיבות קולנוע לב)
גם סרטי פנטזיה נטולי טכנולוגיה בדיונית יכולים לייצר מפגשים שכאלו. כישוף, חלום או מסע מיסטי, ואולי התרחשות מסתורית שאין צורך להסביר את דרך התממשותה. בהשוואה למדע בדיוני ההנמקה העלילתית בפנטזיה פחות חשובה מעצם קיום המפגש, והסיטואציה מובילה למסר פשוט ולעיתים אף דידקטי. ב"הילד" (ג'ון טרטלטאוב, 2000), סרט בינוני למדי שהפיקה דיסני, יועץ תדמית בגילומו של ברוס ויליס פוגש את גרסת הילד שלו. המבוגר מסייע לעצב את מחשבתו של הילד לקראת הקשיים שעוד יבואו, ובעצמו זוכה לדרבון לתקן את חייו הבוגרים. מפגש מעצים לשני הצדדים. אם את זה עושה סרט של דיסני לפני רבע מאה, אז ניתן לומר שרעיון דומה בקומדיית הנעורים הרומנטית "התחת הזקן שלי" (My Old Ass) הוא לא שיא המקוריות.
זה סרטה השני של השחקנית-במאית הקנדית מייגן פארק. סרט אינדי בתקציב קטנטן (ובעזרת חברת ההפקות של מרגו רובי) שעורר פרץ התלהבות כשהוקרן לפני מספר חודשים בפסטיבל סאנדנס. אחרי ההקרנה חברת MGM רכשה אותו בסכום מרשים של 15 מיליון דולר. יש דבר כזה "אפקט סאנדנס": השיכרון המתעתע שנוצר במעבר בין החום של הצופים הליברלים והמפרגנים באולמות ההקרנה, והקור של פארק סיטי בחודש ינואר (המקום והחודש שבו התקיים הפסטיבל). סרטים שמעוררים התלהבות רבה מובילים להתמקחות נמרצת בין האולפנים שמציעים עבורם מחירים מפולפלים. אבל אחרי הפסטיבל, באור חסר הרחמים של המקרן באולמות הקולנוע המסחרי (או על המסך הקטן של פלטפורמות כמו נטפליקס ו-אפל TV+), חלק מהסנסציות של סאנדנס חוזרות לפרופורציות האמיתיות שלהן. "התחת הזקן שלי" הוא לא סרט רע. הוא קטן וסימפטי, והמסך הקטן בהחלט עשוי להלום אותו יותר מהקולנוע.
את אליוט (מייזי סטלה מהסדרה "נאשוויל") אנו פוגשים ביום שבו היא חוגגת את יום הולדתה ה- 18. הוריה עוסקים בחקלאות חמוציות באונטריו קנדה, סביבת טבע פסטורלית עם הרבה אגמים ויערות שינוצלו במהלך העלילה. בעוד ימים ספורים אליוט עומדת לעזוב את בית הוריה כדי להתחיל את לימודיה באוניברסיטה. היא בחורה מלאת שמחת חיים, שמנצלת את הזמן המועט שנותר לה שם כדי לשכב עם בריסטה שאותה היא מכירה מחטיבת הביניים, בפלירטוט מתמשך שעד כה לא מומש. המשפחה מציינת בצניעות את יום הולדתה של הבת, וקצת נעלבת כשלא נראה שזה מעורר באליוט עניין רב. האטרקציה העיקרית עבורה היא התוכנית שלה ושל שתי חברותיה רותי (מאדי זיגלר) ורו (קאריס ברוקס) לבלות לילה קומזיץ ביער סמוך ולקחת בצוותא פטריות הזיה.
4 צפייה בגלריה
המסך הקטן בהחלט עשוי להלום אותו יותר מהקולנוע. מתוך "התחת הזקן שלי"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
לחומרים משני התודעה יש אפקט לא צפוי. אישה (אוברי פלאזה) מופיעה ישובה על גזע העץ ליד אליוט. בחילופי הדברים המשעשעים ביניהן היא מסבירה לאליוט שהיא בעצם דמותה, רק בגיל 39. זה דורש קצת שכנוע, לא רק בגלל חוסר הסבירות אלא גם בגלל ששתי השחקניות ממש לא נראות כאותו אדם בגילים שונים - לא בצבע השיער, לא במבנה הגוף ובטח שלא בפנים. אבל לא מדובר פה על תעתוע זדוני או טוויסט מ. נייט שמאלאני שיתגלה בהמשך, אלא נראה שזה חלק מהחן המרושל שבו בחרה הבמאית פארק לעצב את הסיטואציה. זה לא באמת משכנע, והסרט לא ממש מתאמץ לשכנע, אבל מצופה מהצופים להקליל ואפילו ליהנות מחוסר הסבירות.
אני מניח שלפארק היה יותר חשוב שהסרט יכלול את הווייב הסרקסטי והבעות הפנים המוכרות של פלאזה, מאשר להתמקד בדומות חיצונית בין שתי השחקניות. לחובביה של פלאזה, שבימים אלו משתתפת גם בסדרת הטלוויזיה "אגתה לאורך כל הדרך" בדיסני+, ובסרט השאפתני "מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה, יש אפשרות לערוך בינג' מרובה מדיומים בחברתה. מבלי לציין את הדרך בה העלילה מתפתחת, לפלאזה תהיה הזדמנות להפגין גם את יכולת המשחק הדרמטית שלה, ולא רק להסתפק בסט הכלים הקומי שאיתו היא מזוהה מאז "מחלקת גנים ונוף".
התובנה העיקרית שחולקת אליוט המבוגרת עם אליוט הצעירה היא שיש להתרחק מבחור בשם צ'אד, שאותו אליוט הצעירה טרם פגשה. מדוע ולמה – היא לא מסבירה. כשליל ההזיות מסתיים, מתגלה כי אליוט המבוגרת לא נעלמה לחלוטין. אנחנו לא רואים אותה, אבל באופן לא ברור מבחינת היתכנותו הן יכולות להמשיך ולשוחח בטלפון. כמו חוסר הדמיון בין שתי השחקניות, גם כאן הסרט "לא מסביר" איך המפגש בין שתי הדמויות יכול להמשיך להתקיים מחוץ לאפקט פטריות ההזיה. נראה שפארק משנה את החוקים של אפשרות המפגש בהתאם לצרכי העלילה בלי להיות מוטרדת מכך יותר מדי. הטון הנינוח של הסרט מוציא את העוקץ מהביקורת לגבי חוסר עקביות.
אליוט אכן תפגוש בחור בשם צ'אד (פרסי היינס וייט מהסדרה "ונסדיי"), וזו תהפוך להיות מערכת היחסים החשובה השנייה של הסרט. בתחילת הסרט, ניכר שהגיבורה מאוד שלמה עם הזהות המינית שלה - לסבית מוצהרת, אבל בשיאו היא מתחילה קשר עם בחור שהולך ומעמיק. מה שהיה יכול להיות מקור לדרמה (ואולי אלמנט לביקורת על הטון "האנטי-קווירי" של בגידה במחנה) הוא עוד "נון אישיו" נונשלנטי מבחינת הסרט וחלק מהאפיון הגיבורה בת דור ה-Z.
מה יש באותו צ'אד שמחייב את אליוט הצעירה לשמור ממנו מרחק? אליוט המבוגרת לא מרחיבה בהסבריה כי בשלב זה היא כבר התפוגגה (כמה נוח). הוא נראה בחור צעיר ונחמד, אינטליגנטי, צנוע, ובעיקר כמי שהתאהב באליוט מהרגע בו ראה אותה לראשונה. ומה יהיה אם אליוט המבוגרת תשוב ותגלה שאליוט הצעירה הולכת ומתאהבת באותו בחור שמפניו היא הזהירה?
אין לצפות להתפתחויות דרמטיות מסעירות אך האזהרה שאליוט הצעירה שמעה היא עננה של ספק שמטילה צל על הקשר הרומנטי המתפתח עם צ'אד. מבחינות אחרות המפגש עם בת דמותה המבוגרת משפיע באופן חיובי על יחסיה של אליוט עם בני משפחתה. יש לה הבנה חדשה לגבי הצורך לנצל טוב יותר את הימים האחרונים של הפרק הראשון בחייה, מתוך הבנה שבפרק הבא בני משפחתה יהיו פחות נוכחים.
"התחת הזקן שלי" הוא סרט חביב ומרושל במתכוון. יש כימיה בין שתי השחקניות הראשיות, אבל יש גם עלילה שבה דמויות באות ונעלמות באופן לא מוקפד ולא משכנע. אין תובנות עמוקות שנובעות מתוך הסיטואציה הייחודית ודרך התפתחותה בעלילה. יש תובנה אחת, צפויה למדי וכזו שניתן לנסח אותה במשפט בודד. לא אכתוב אותה כי זה יהיה בגדר ספויילר, וממילא קשה להאמין שמי שיצפה בסרט יפספס את המסר. ייתכן שאני לא במגדר הנכון ולא בגיל הנכון כדי לחוות את מלא עומקו של הסרט אבל, בעוונותיי, אני לא חושב שהסרט מצדיק יותר מערב צפייה חביב ונטול ציפיות בבית.
