המטרה: להבין איך האגו שלנו הרים שוב ראש. האמצעי: להיזכר שזה בדיוק מה שרוצים האויבים שלנו
במשך כמה שבועות, היינו כולנו טובים מאוד. אנשים יצאו להתנדבויות שלהם מדי בוקר, הלכו לבשל לחיילים במטבח של מה שהיה פעם מסעדת פאר תל־אביבית. עלו לאוטובוס שלקח אותם לקטיף במושב בעוטף. אני זוכרת את התקופה הזו, כי גם אני הייתי טובה אז. כל בוקר הייתי קמה ומחפשת איפה אני יכולה לתרום. זה קצת הרגיש כמו מחולל התנדבויות מטורלל, הדרך שבה חיפשתי איפה באמת צריכים אותי.
בשלב מסוים ניסיתי להקים מיזם אופנה שבמסגרתו נקנה נעליים ובגדים לנשים שיקיריהן נחטפו. הייתה לזה היתכנות, כל האמהות האלו היו עסוקות 24 שעות ביממה בילדים החטופים שלהם, והן אפילו לא שמו לב שהן עדיין לובשות את אותה חזייה מוכתמת בדם שהן לבשו ביום שבו המחבלים חדרו לקיבוץ. ועדיין, זו לא הייתה בדיוק ההתנדבות שמתאימה לי, או כמו שאמרה חברה שלי "את? דווקא את תקני בגדים חדשים למפונות? בלי להעליב, ספקטור, יש לך טעם מאוד... ספציפי". והיא צדקה, אם הייתי הולכת על זה לבדי זה היה נגמר בנעלי סטילטו וחצאיות עור שחורות למפונות הקיבוצניקיות. למזלי, פנתה אליי רונית חרוד, מעצבת אופנה ובעלת עסק בשם "קבקבי העץ של רונה", שבו היא יוצרת קבקבים שוודיים יפים וצבעוניים. רונית מיד התנדבה, עברה ואספה חולצות ומכנסיים מהחברות המעצבות שלה, ותרמה אינספור נעליים מהסטוק שלה. כן, דווקא היא, עצמאית בעלת עסק קטן שצריכה לשרוד, נתנה בלי למצמץ לנשות החטופים ערימות של סחורה בשווי מטורף. "תני לי לשלם לך מכספי התרומות, את חייבת גם להתפרנס", אני זוכרת שאמרתי לה. "עזבי", היא אמרה, "תני לי רק לתת לנשים האלו, הלוואי שיכולתי לתת להן הכול".
אחרי רונית, הצטרפה אליי גם ענבל רץ גילמור, ששכלה את בעלה אש קודש בפיגוע. הדעות של ענבל ימניות מאוד ואנחנו לא מסכימות על המון דברים, אבל זה לא הזיז לשתינו כשהיא התנדבה להתלוות אליי לזארה בבוקר יום שישי אחד ופשוט ליקטה מהקולב בגדים. בגלל שהיא יודעת מה זה לחיות עם מכתש ענקי וקבוע של כאב באמצע הנשמה שלך, היא בחרה רק בבגדים "שלא כואב ללבוש". "מה זה בגדים שלא כואב ללבוש?" שאלתי אותה. "אמא שהילד שלה חטוף", היא אמרה, "לא יכולה ללבוש את הג'ינס הצמוד הזה, גם יותר מדי כפתורים בחולצה יעיקו עליה בבוקר. כשאת בכאב כזה אין כוח לכל מה שמורכב".
זה היה השופינג הכי טוב שעשיתי בחיים שלי, היום ההוא שבו ענבל לימדה אותי שבגדים לא צריכים להתכתב עכשיו עם הטרנד האחרון, הם צריכים לעטוף ולעזור. ואולי זה היה קצת כמונו בעצם. עד טבח שמחת תורה כל כך הקפדנו על כל דיטייל וכפתור, התאמצנו להיות מטופחים, שיהיה לנו את הסמארטפון הכי חדש ואת מכונת הכביסה הגרמנית עם 20 התוכניות השונות. ביום אחד, הבנו שאין לנו באמת חשיבות בעולם שבו 1,400 נשמות הולכות סתם ככה. התפקיד היחיד שיש לנו כבני אדם זה לעזור ולעטוף.
בסוף המיזם שלי התמוסס, התברר שהמדינה לא באמת זקוקה לטעם האופנתי התמוה שלי. ועדיין, כמעט כל בוקר אני קמה וחושבת על אחד הרגעים שקרו לי בתקופת ההתנדבות ההיא. זה היה כשאמא של חטופה אמרה לי שהיא מחפשת דירה בתל־אביב כדי להיות קרובה לקריה ולכיכר החטופים. בו ברגע הרחבתי את המיזם גם לחיפושי דירות ופירסמתי את הפנייה בחשבון הטוויטר שלי.
שנייה אחר כך כבר הגיעה אליי פנייה מעיתונאי ימני מפורסם מאוד. הוא התנדב לתרום לאמא של החטופה את הדירה המרווחת שלו במרכז, וכששאלתי לכמה זמן הוא כתב לי, "בלתי מוגבל, כמה שהיא רוצה וצריכה". לא חלפה עוד שנייה, ופנה אליי עוד עיתונאי מפורסם, הפעם מהשמאל. הוא התנדב לתרום לאמא הזו 3,000 שקל כדי "שתוכל לקנות בגדים חדשים ולא להסתמך על יד שנייה". עכשיו, אני לא יכולה להדגיש כמה שני העיתונאים האלו ידועים לכולנו. כמה פעמים כעסנו על אחד מהם והכפשנו את שמו ברשתות. לסלב האקטואליה מהימין החברים השמאלניים שלי קוראים "שופר מתועב" וטוענים שנתניהו משלם לו משכורת. גם הסלב מהשמאל גורף ערימות של שנאה מהחברים הימניים שלי. הם מכנים אותו "קפלניסט בוגד" וטוענים שהטבח קרה בגלל "הקריאות להשתמטות" שלו. ובכל זאת, שני האנשים האלו, שרבים אחד עם השני לא מעט בתוכניות טלוויזיה, פנו אליי ממש באותו רגע. זה כאילו שמתחת לכל הריבים הם תאומים שחולקים לב ענק. שניהם, אגב, התעקשו באותה נשימה שאני בחיים לא אספר לאיש את השם שלהם.
אני אפילו לא יודעת מתי בדיוק זה השתנה. מתי הייתה התפנית הזאת לרעה, זו שהחזירה אותנו למסלול הלא־נכון. אולי זה היה בבוקר יום רביעי אחד שבו עליתי על הכביש עם רן. ישבנו ושמענו את שלמה ארצי שר את "תתארו לכם" ומיד אחרי זה את "החיטה צומחת שוב" של הגבעטרון. כמעט הגענו לרגע השיא של השיר, זה שבו העמק כבר חוזר להיות אותו העמק, כשפתאום איזו קיה פיקנטו כחולה הגיחה מימין בלי לאותת. היא חתכה אותנו בכזאת גסות שהספיקה עוד לחלוף בי המחשבה שיופי, ניצלתי מהטבח הכי איום במדינה רק כדי למות בגלל איזו סטודנטית למנהל עסקים בקיה פיקנטו. "חזרנו לסורנו", רן אמר ונראה עצוב, "הנהיגה הישראלית חזרה והיא שוב כועסת ואלימה ומתקטננת. אנשים שוב חושבים אך ורק על האינטרסים שלהם. אני הכי חשוב פה בכביש, שימותו האחרים".
ובכל זאת לא האמנתי לו, עד שיומיים אחר כך הלכתי להביא חלת שבת מהמאפייה במרכז העיר. התור היה ארוך מאוד, ואז נכנס למאפייה גבר גבוה. "תעשי טובה", הוא צרח אל הקופאית מהמקום שלו בסוף התור, "תשימי לי בצד שתי עוגות קראנץ' שוקולד חלבה". "אדוני", אמרה לו האישה המבוגרת שכבר עמדה בקופה, "גם אני רוצה קראנץ' שוקולד חלבה ואלו שתי האחרונות". הם התחילו לצרוח בקולניות, לריב על עוגת שמרים כאילו זו הצרה הכי גדולה בחיים שלנו. ואולי מה שהכי החריד אותי בריב היה הפרטיקולריות הזאת, של להגיד שוב ושוב שהם רוצים את הקראנץ' שוקולד חלבה האחרונה, התעקשו על הטעם הספציפי הזה, ממש כמו בימים שלפני 7 באוקטובר, כשלאנשים היו ממש חשובים הפרטים הכי קטנטנים של הקיום שלהם. אני רוצה מיקסר חדש, אבל לא סתם, הוא חייב להיות באדום רטרו; איך בא לי לאכול עוף וירקות בקארי, אבל לא בוויאטנמית של לילינבלום, בזו החדשה בשדרה.
באמת חשבתי שהפסקנו בבת אחת עם כל הקטנוניות הדקדנטית שכל כך אפיינה את הימים הרחוקים שלפני הטבח. שבחיים כבר לא נריב יותר על שבלול הקינמון האחרון או נתעקש עם הבחורה שעושה לנו לק ג'ל שתחפש את הגוון הוורוד המדויק. "זה בסדר", רן אומר, "אנשים שוב רוצים לחיות וליהנות, זה מבורך דווקא". ועדיין, בשום דרך אני לא יכולה לדמיין את עצמי מגיעה למצב שבו שוב מזיז לי שלא מצאתי את הסוודר שרציתי בזארה. הלב שלי, שפעם חיפש להתמלא בריגושים וחפצים יפים פתאום מוצא את עצמו מתחנן רק לדבר אחד. שיגיעו סוף־סוף קצת בשורות טובות. משהו אחד שיקרה לנו שהוא טוב.
אבל לפני יומיים מצאתי את עצמי יושבת מול הטלוויזיה כשפתאום תקף אותי כאב ישן שחשבתי שאני כבר לא ארגיש יותר. "אוף, כל כך רציתי שייתנו לי לראיין מישהו אחד שחזר מהשבי", אמרתי לרן, "אבל הם נותנים אותם רק לעיתונאים אחרים, בטלוויזיה". ישבתי לשנייה ופשוט הרגשתי אותו, את החור הזה המקנא, הרוצה עוד ועוד, זה שאין הישג שאי פעם יספיק לו. זה היה עצוב לשמוע שוב את קול התוכי התובעני והמקרקר של האגו שלי אחרי שלושה חודשים שבהם כמעט ולא שמעתי אותו. נכון, שלושת החודשים האחרונים היו החודשים הכי גרועים בחיי, ועדיין, היו בהם גם לא מעט צמיחה ואור. הפסיק להיות לי אכפת כמה טוב אני כותבת, כמה לייקים אני מקבלת על כל טקסט. כל מה שעניין אותי היה לתת שירות. להפוך את עצמי למועילה. ואם יש לי כמה מילים לתת שאני יכולה לתרום לצרכים של משפחת חטופים או של מישהו שרוצה שישמעו אותו, זה מה שאני אעשה.
וכל זה מתכנס, כמובן, גם למה שקורה עכשיו ברשתות החברתיות, שאחרי תקופה קצרה מדי של אחדות מזויפת וסגידה קולקטיבית לקושמרו ואלמוג בוקר חזרו סוף־סוף להיות מה שהן תמיד, חור ביוב תוסס של ריבים ומדון. הימנים שוב חוזרים להאשמות שכל השמאלנים בוגדים ורוצים לעשות שלום עם המחבלים האנסים האלו, והשמאלנים שוב צווחים עליהם שהם כת של ביביסטים שטופי מוח. אישית זה חונק לי את הנשמה לשבת מול הפיד ולראות איך שום דבר לא השתנה, איך זה בכלל לא החיטה, זו השנאה שצומחת שוב.
וזה עוד יותר מתסכל, כי ברור לי שזה בול מה שחמאס רוצה. שנמשיך לריב ולטנף ולהיקרע מבפנים עד שהמדינה שלנו תהיה חלשה כמו גרב מחוררת. ואני מבינה, אנשים מוצפים מרוב כעס, הם מחפשים את מי להאשים, על מי לפרוק את היגון הכבד הזה. מה שאני לא מבינה זה מאיפה הם מביאים את האגואיזם. את חוסר האחריות הזה של לכתוב את הדעה החשובה שלהם דווקא עכשיו, כשברור להם שזה לא משרת שום דבר טוב.
אני כל כך מתגעגעת לימים האלו שהיינו טובים. כל כך רוצה שנצליח שוב להיות כאלו. שנשאל את עצמנו אם האישה שנדחפה לפנינו בתור בדואר בעצם מיהרה כי היא מחכה לחזור הביתה לבן שהגיע מעזה. שכל הורי החטופים או הנופלים יהיו קדושים בעינינו, שלא נעז להעביר אותם דרך חוד המחט הגועלי הזה של ימין או שמאל. רק הבוקר צצה לי בפייסבוק פרסומת לקבוצה חדשה שנקראת "דובי מחפש חבר". הקבוצה הזו מקבלת בקשות מילדים שמתגעגעים לבובה האהובה שלהם, ילדי מפונים שלא הפסיקו לארוז לפני שנלקחו מהיישוב, או כאלו שנשרף להם הבית עד היסוד, ועכשיו הם מחפשים בדיוק את הדובי האדום שחסר להם, או את תמנון הלבד הירוק. אני מסתכלת על הפוסט החדש שהם העלו, ילד שפונה מקיבוץ בעוטף עזה רוצה בובת ספיידרמן כמו שהייתה לו. והנה, כבר עשרות אזרחים מתנדבים להשיג לו לא רק בובה, אלא גם תחפושת וציור. "אם הם יכולים אז גם אני", אני חושבת, "לשם אני צריכה לחזור".
מה בעצם הבעיה להרגיש בושה ואיך בכלל מאבדים את היכולת הזו?
זו לא פעולה מסובכת. בעצם היא די פשוטה. בהתחלה אתם מרגישים לא בסדר כלפי מישהו אחר, ותכף אחר כך, אתם מרגישים רע עם עצמכם, ומשהו בכם מתכנס פנימה. קוראים לזה בושה, וזה די פשוט, ואפילו מומלץ לביצוע מדי פעם.
רק השבוע תירגלתי את הפעולה הזאת פעמיים (אני בכושר טוב בתחום). פעם אחת הייתה כשלא חזרתי למייל משתפך מקורא שאוהב לקרוא אותי, אבל אני קצת פחות אותו, ולכן לקחתי טיפה את הזמן, ואז לקחתי עוד הרבה – בקיצור, לא חזרתי למייל הזה. והתביישתי בזה, אבל כנראה לא מספיק כדי ממש לחזור למייל.
הפעם השנייה הייתה כשתפסתי את עצמי מקנא באדם שאין לי מה לקנא בו, ואפילו אמרתי עליו כמה דברים פחות יפים, ובסוף סתמתי והרגשתי אידיוט, אבל בעיקר בושה. סוג של בושה. נו, מצרך היסוד הזה שאפשר להשיג בכל בית, בכל מקום, בכל שלב. בושה היא האורז של החיים.
למשל הבושה העמוקה, הבלתי נסבלת, שישראלי סביר מרגיש כשהוא רואה את צילומו שובר הלב של שלט הבד שאילתרו שלושת החטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה ז"ל, משאריות מזון, שבו נכתב: "הצילו 3 חטופים", ומבין שהם נורו למוות על ידי חיילינו אחרי שכבר יצאו מהשבי בידיים מורמות.
בושה. בלי קשר ללמה ואיך המחדל הנורא הזה התרחש, אתם מרגישים פשוט בושה. מול שלושת ההרוגים, מול בני משפחותיהם, מול הקוד המוסרי, הצה"לי והישראלי הבסיסי ביותר. בושה מהסוג שיש בלי סוף ממנו בכל מקום בשנה האחרונה, מלבד במקום אחד: ישראל הרשמית. ישראל הממשלתית. כי משם הבושה גורשה – סליחה – בבושת פנים.
רק השבוע חיפשתי את הבושה הרשמית בכל מקום אפשרי. חיפשתי אותה כשנתניהו שלף את הדיסקית המוכנה מראש במסיבת העיתונאים, בתשובה לשאלה שנראתה מוזמנת מראש מטעם עיתונאי מטעם. זה הרגיש כמו רגע מביך ומביש; למקצוע העיתונות, למקצוע המנהיגות. את הבושה הרגשנו כולנו: כל מי שעונדים את הדיסקית הזו באמת, ביומיום, מתוך התכוונות גדולה ותקווה גדולה עוד יותר – אבל לא ראש הממשלה או העיתונאי מטעם. לא; הם לא הרגישו כלום. הם פשוט הפכו את הדיסקית לאביזר במה, לתפאורה בקמפיין, לשקר מופגן וברור כל כך, עד שנדמה שנתניהו כמעט מגחך עלינו: הוא יודע שאנחנו יודעים שהוא שקרן כרוני, אז למה לא לעמוד בציפיות ולהעמיד פנים שאתה באמת הולך ביומיום עם הדיסקית?
זה היה רגע מביש, שמשתתפיו לא חשו שום בושה.
בדיוק אותה בושה שאף גורם בממשלה לא חש כשנחשפה השבוע עיר מפלצתית בגודלה שחמאס בנה מתחתינו ביעילות ואיכות שצריכות לגרום לכל עובד נת"ע להגיש התפטרות במיידי. ידעתם על זה ולא עשיתם כלום? בושה. לא ידעתם? בושה. מימנתם את זה? ובכן.
זו בדיוק אותה בושה שהלכה לבלי שוב מחייו של שר החוץ אלי כהן, שהוציא דרכון דיפלומטי ליאיר נתניהו, ומה יש מבחינתו להתבייש פה? למה, יאיר עצמו הרגיש איזו בושה או אי־נעימות על שהייתו במיאמי במהלך המלחמה? אבא שלו הרגיש בושה לעשות בושות ולצייץ בשבוע הראשון למלחמה שהשב"כ ואמ"ן אחראים בלעדית?
לא. אפס בושה. אזלה מהמלאי.
זה בדיוק אותו היעדר בושה שאיפשר ליעקב ברדוגו להשתלח לאורך חודשים בגדי איזנקוט, כשאיזנקוט הזהיר מפני הידרדרות ביטחונית – הידרדרות שהפכה אותו לפני שבועיים לאב שכול – ולטעון שאיזנקוט "מתאר תרחישי בלהות מטעמים פוליטיים". האם ברדוגו מרגיש כרגע שמץ בושה? כי אם כן, לא תשמעו על זה ממנו. יודעים למה? כי הוא לא מרגיש. ברדוגו מעוקר מהיכולת להרגיש בושה בדיוק כמו כל שאר האחראים לפארסת וטרגדיית הממשלה הזו; הם איבדו את רגש הבושה הבסיסי.
כמו מישהו שלא בכה יותר מדי שנים וכבר לא מסוגל, האנשים האלה לא התביישו בשום דבר מביש למשך זמן ארוך כל כך, עד שהפכו בלתי־בושים לחלוטין.
זו לא בושה להרגיש בושה. זה טבעי. אנושי. מתבקש לפעמים.
צריך, כמובן, איזו מודעות עצמית בשביל להתבייש. צריך להיות מסוגלים "לדמיין את העצמי דרך עיניו של האחר", כפי שהגדירה החוקרת פרופ' ג'ודית לואיס הרמן את רגש הבושה, ולדעת שעשית "מעשה בניגוד לנורמות המקובלות... בצורה שאינה מכבדת", כמו שמגדירה ויקיפדיה.
אבל אצל ממשלת ישראל ומעריציה, "צורה שאינה מכבדת" היא הצורה הרצויה. למעשה, האנשים האלה הפכו את מופעי חוסר הבושה לסוג של פרפורמנס – מאז שדוד ביטן ומיקי זוהר השתלחו בהורים שכולים, ועד שינון מגל השתלח השבוע בסרטון של הילד החטוף ששוחרר יגיל יעקב, אחרי שיגיל החמוד אמר בסרטון: "אני צריך את אבא שלי שיחגוג איתי בר־מצווה", ומה למגל היה להגיד על זה? שהסרטון "משתמש בשיטות של חמאס".
אפס בושה. כלום.
כי יש משהו מיושן לכאורה, כמעט מביך, בעצם במילה והרגש הזה, בושה. יש משהו שהוא ההפך מהיוהרה הנצחית של ממשלת ישראל; יש משהו אנושי, יש הקטנה עצמית, יש ענווה. וזה בא עם תוספות, כי בושה הולכת טוב עם חרטה, קל להחליק אותה בגרון עם אי־נעימות, והיא בת לוויה מושלמת למבוכה.
אבל בסביבת נתניהו מעדיפים לחיות במצב צבירה של אפס בושה או פחות – בושה שלילית; הם, כזכור, חיים בכיף על המקפצה, המקום שבו הכול מופגן לראווה כל הזמן, והסלוגן הוא תמיד "שופוני, אני תוקע לכם אצבע בעין, אני מפשיל מכנסיים, אני לא מוריד את המים, ותגידו תודה על גשמי הברכה משמיים".
וחיים בלי בושה הם סוג של נכות. נקודה עיוורת נצחית. בושה היא שריר שמשותף לכולנו, ממש כמו האחווה שישראלים מכל המגזרים והדעות הפוליטיות חשים כרגע; היא ערך אנושי, משהו שהופך את כולנו לבני אדם עם איזה קוד התנהגותי משותף ובלמים משותפים.
ובושה היא רגש חיוני לפוליטיקאי. היא משמרת אותו אנושי, נגיש, אהוד; היא מייצרת אמפתיה ושותפות. היא פוטרת אותו מחשד לפסיכופתיה. יצחק רבין – טיפוס ביישן מלכתחילה – התבייש בחשבון הדולרים של לאה ושלו ("האחריות היא משותפת, פורמלית ומוסרית"). גולדה מאיר התביישה במחדל 73' ("מייסרת את עצמי"). מנחם בגין התבייש בהסתבכות בבוץ הלבנוני ("אני לא יכול יותר למלא את התפקיד הזה"). אבל לנתניהו, שם על המקפצה, לא רק שאין בושה, יש גאווה בדברים מבישים. אלה החיים.
ובושה היא הדבר הראשון שיצטרך לחזור לישראל. כי בושה – עדיף עמוקה, כנה ומורכנת ראש – היא בדיוק מה שהממשלה הזו הייתה צריכה להציע במיידי. בושה נוראה על כל מה שאירע במשמרת שלה. יכולת לומר: אנחנו מרגישים נורא בקשר לזה, ולכן נסתום עכשיו ונעשה רק מה שצריך ועדיין אפשר.
אבל הבושה עזבה את ירושלים. ואנחנו נצטרך להחזיר גם אותה. מחכה לה שם עוד הרבה עבודה.
ההופעה למפוני בארי / ההופעה בפני מפוני קיבוץ בארי בים המלח לא הייתה עוד הופעה. אמנם התקיימו בה כל כללי ההופעה, כלומר במה, להקתי היקרה, אפילו תאורה וכ־800 איש, אבל זה היה יותר מפגש מרגש עם כאב ודמעות. זה החל כבר בחדר האוכל של מלון דיוויד שבו הם משתכנים כשנפגשתי עם ענבל שספר השירים שלי שרד את התופת בביתה, ואחר כך עם פרח, ששהתה בממ"ד 48 שעות, אכלה פתיבר, וגם אצלה ספר השירים שלי שרד. אולי הכריכה של הספרים, אמרתי. אולי נס - הציעה פרח.
ואחר כך ההופעה עם ילדים מתוקים שאיבדו את הוריהם ואחיהם, עם חטופות צעירות, ובעיקר עם אנשי הקיבוץ, מלח הארץ, אנשים מהממים, מלאי נדיבות והכרת תודה. לפגוש אותם זה היה לפגוש את תקרת החיים, כלומר את הירידה למטה והעלייה חזרה למעלה. שרנו, אחזנו ידיים, בכינו יחד. אני באמת לא יודע לתאר מפגש מרגש כזה במילים.
בדרך חזרה בעליות הריקות ממכוניות לכיוון ערד והמרכז מצאתי תיאור להופעה. בעצם נגענו יחד בנפש.
העגלה / משהו צד את עיני במעבר החצייה ליד העמוד ברמת החייל אותו חציתי. לרגע חששתי שמדובר בחבילת נפץ, ואז ניגשתי וראיתי בעצם עגלת תינוקות לא מהמשוכללות, ועל רצפת העגלה היו מונחות תמונות חטופים. אולי ביניהם אפילו השלושה שנורו, אחרי שצעקו הצילו. הבטתי בתמונות. כולם היו בניי. אחר כך בחשאי ומלא בייסורי אשם עזבתי את המקום, מלא במחשבות. נו ברור, לא? הריגתם בטעות טראגית של שלושת החטופים על ידי כוחותינו והמסקנה שצריך להגניב תמיד מבט נוסף ולהיעצר על מה שעיניך רואות. כולל עגלה קטנה. בטח שלושה עם דגל לבן שצועקים הצילו.
המסטיק / בינינו, מי חשב אי פעם להיחטף? מי חשב להיות משפחות חטופים? האם הכיכר חשבה שתיקרא כיכר החטופים? מי חשב שיש כזה רוע בעולם? מי בכלל חשב משהו באותו ספק לילה לפנות בוקר - ספק יום. מי חשב שביתו יישרף על ידי חיות אדם, שגופו ייפגע, שיהפוך לשכול, שכולה, יתום, נרצח, נרצחת, מפונים, מפונות?
החיים היו עד אז הו לייף (כמו בשיר של אר.אי.אם). או פיצה. או שווארמה. או תביא ביס, תן שלוק. או הילדים שתופסים לך בלילה את הצד שלך במיטה. עכשיו הם שיא העצבות. ולפתע אני לא בטוח במה שאבא לימד אותי על יושר ומוסר בעולם הלא־מוסרי הזה, וזה מדאיג אותי. שהרי אין בעיה להיות היום אידיוט בעולם, אין בעיה להתחפש למי שאתה לא, לחנטרש את המוח בתיאוריות וקונספציות (עוד מילה מעצבנת), כי כל אחד יכול. וזה מדאיג אותי כי זו הזוועה החדשה של העולם.
אז אני מעצים את רגשותיי, ומתעודד לרגע כשהפצוע שלי מאיכילוב, אמיתי המקסים, מסביר לי איך יסדרו לו פרוטזות, ושברור שהוא ילך בעולם החדש והנבזי הזה. הוא ילך קדימה. הוא צעיר מספיק להתחיל מחדש את מה שהחל במטען ונגמר בקטיעת שתי רגליו. הוא לועס מסטיק. זה הכי מעודד אותי. המסטיק. כן, כן. סימן לחיים לעיסת מסטיק.
שמעון ישראלי / שמעון ישראלי מת. אחד האנשים שהכי השפיעו עליי בילדותי לבחור בבמה. וכשהלכנו כמה חבר'ה בני 13 מהצופים והצופות להצגת היחיד שלו "סתם יום של חול", נפעמתי מהמערכונים ומקול הבס העמוק שלו.
עברו שנים. הנה, אספר לכם (כדברי אוהד חמו). יום אחד הייתי לפני הופעה בבנייני האומה עם עוד אמנים והוא ביניהם. חילקו אותנו לחדרים ולי יצא איתו. וכשנכנסתי לחדר כדי לנוח לפני המופע הוא שכב ישן במיטה הזוגית. לאט־לאט נדחפתי במבוכה לפינה ליד הקיר ועצמתי את עיניי. ואז לפתע שמעתי את קולו העמוק: "תגיד, שלמה", וכאן החלה שיחה ערה עד ההופעה. רק מחמת הבושה לא סיפרתי לו מה הוא היה עבורי בנעורים. ואז חלפו שנים ושוב פגשתי בו את האיש שלי משלישיית "ערבה, ערבה אין קץ", באיזה פרדס שבו הופיע. "אתה אחד האנשים שהביאו אותי לבמה", העזתי לומר את מה שלא העזתי אז. הוא התרגש עד דמעות, שמעון מהשיר "סתם יום של חול".
הדייט / בין לבין אני נכנס לחנות ספרים, ובין הספרים עומד שם זוג דוסים וכשה"יְשיבֶה בּוֹחֶר" בחליפה ובכובע שואל: אתה אתה? אני עונה קצת במבוכה שכן, ואז אני משיב בשאלה סקרנית: ומי אתם אתם?
"אנחנו בדייט ראשון", הם מסבירים.
וואלה? אני מגיב ולא בטוח שוואלה זו מילה תקנית פה.
ואז אני מברר אם הוא הולך לצבא (לא), אם הוא עובד (הוא לומד תורה), אם היא עובדת (כן) ולמה הגיעו לחנות ספרים חילונית? אז הנה התשובה: "ירד גשם, חיפשנו מחסה". "יישר כוח" אני מאחל להם הצלחה בדייט הראשון, ואז כשהם נפנים ממני בחצי אוזן אני שומע אותו מסביר לה על דוסטויבסקי.
מאיפה לך דוסטויבסקי? אני שוב לא מתאפק ושואל. "אני אוטודידקט", הוא משיב ואחר כך הם יוצאים בגשם. אולי יתחתנו. גם אלה החיים, אם אתה מקשיב להם.
צלילים קדומים / אנשים סביבי חוששים לפתוח את הנט שלהם. יש הרוגים? פצועים? רמזו משהו? קרבות קשים. כל חייל שנופל חותך לנו את הלב והנפש. עזה עיר זרה שטופת סכנות. ראית את המבט של דבורי? הוא עצוב, לא? נו זה אומר הכול. ככה מסבירים את שפת סימני המלחמה שעה שהכול מחורבב כאן (מעורבב, מורכב ומחורב).
צלילים קדומים מתגנבים לדמיוני. אני נכנס לאולפן בין לבין. פה שעתיים, שם שעתיים. אני עובד עם עמרי אגמון, גיטריסט ומפיק מחונן ואנחנו מנסים לייצר אלבום. אבל הטקסט הזה שכתבתי לפני שבעה המר באוקטובר, כבר פאסה בעולם החדש, אז אני משנה אותו. אבל השאלה היא האם יש בכלל עולם חדש? האם המדינה תהיה ראויה לקורבנותיה? האם היא תלך בדרך הישר או שוב תתעקם לנו בשסע הנורא שהיה פה לפני הכול?
פריחת ההדרים / בינתיים העצים משירים עלים. אני נוסע לנהלל ובדרך מתעכב על פריחת ההדרים. וכל הזמן אני חש אבל על נפילתו של סא"ל תומר גרינברג מג"ד 13 של גולני המופלא מקיבוץ אלמוג בים המלח, בעלה של אשירה המרגשת ואביה של ארבל.
האם יש דדליין למלחמה? אני שואל בשם מישהו ששאל אותי, ששאלו אותו, באיזו קבוצת ווטסאפ נידחת. אבל אין מי שיענה מלבד דבורי. רק השאלה מה הוא יודע? איכשהו נראה שהקשב הכללי שלנו נמוך. הרמטכ"ל מסביר את תורת ערכי צה"ל לחייליו. בן של חבר (רופא גדודי) חזר מעזה. גם הבן של חבר נוסף, לוחם, יצא משדה הקרב. חברים שלי. אהובים שלי. דואגים שלי.
יחזרו / הלוואי שיהיה אפשר באחד הימים לשכור רגש חדש בעולם כמו דירה, וללכת ברחובות ולפזם את שירו של שמעון ישראלי המופלא: "סתם יום של חול עם בוקר כחול"... הלוואי.
אני חוזר בדרך שבה באתי. העגלה נעלמה ממעבר החצייה. אנשי קהילת קיבוץ בארי האמיצים בראש שלי כל הזמן, הם עדיין שרים ובוכים ואני איתם. הכוכבים נופלים בחשכת ים המלח. עוד שמונה חטופים יש להם, ועוד הרבה חטופים אחרים שאנחנו מתפללים עבורם יום־יום שעה־שעה. אי־אפשר לחכות לנצח. צריך להחזיר אותם. הם יחזרו. הלוואי.
פצועי המלחמה הם הגיבורים שהמערכה האמיתית שלהם רק מתחילה. ואנחנו חייבים להיות איתם
1. בתחילת השבוע נסעתי לאסותא אשדוד, מקום שאליו מגיעים פצועים קשה ואנוש. מסוק שנוחת שם אינו דבר מבשר טובות. חבריו של י' אמרו שהוא ישמח לפגוש אותי. י' הוא לוחם סיירת. הוא וחבריו זיהו מחבלים בתוך בניין. הוא רץ עם צביקה לביא ז"ל פנימה, כשעל גבו טיל לאו. הם השיבו אש אבל נפגעו אנוש ומחולצים במטוס לאשדוד. צביקה נלחם על חייו שלושה שבועות, אבל לא שרד. השאיר אישה ושלושה ילדים. י' קטוע רגל, מספר לי בדמעות ובהתרגשות שצביקה היה כמו אח שלו. "הוא היה שמרן, אני ליברל. לא היה כמעט נושא שהסכמנו עליו, אבל היינו אחים. נלחמנו יחד בסדיר ומצאנו את עצמנו שוב בעזה כעת". י' מבקש ממני לכתוב לכם את המסר הזה: "בשביל צביקה לביא, אחי האהוב שנפל בקרב, ובשם החברוּת שלנו, אני מבקש מעם ישראל להיות יחד, כמו שאנחנו היינו יחד בשדה הקרב ובמסוק שחילץ אותנו. צביקה לא שרד, אבל צוואתו היא האחדות".
אחר כך פגשתי את אריה. הוא נפצע בבטן. גם הוא הגיע במצב קשה מאוד. "הפרופסור הזה הציל אותי", הוא אומר לי, ומצביע על רופא שמחייך במבוכה. אריה גר בביתר־עילית. בית חרדי. הוא התעקש להתגייס, התעקש להילחם. הוא לא מתחרט על זה. אחרי המראות של השבת השחורה הוא הבין שאין לנו שום ברירה אחרת מלבד לנצח. איזה ילד מתוק וצדיק.
רגע לפני שיצאתי ממנו, מגיעה אירנה. היא גרה באשדוד, ובאה כל יום, שואלת את הפצועים מה ירצו לאכול מחר, ומכינה להם באהבה גדולה. עוד רגע ישראלי.
2. אני ממשיך משם אל נעם ועידן החמודים, שהיו יחד באותו טנק. הם הוקפצו כבר בשבת השחורה, וחיסלו עם המ"פ שלהם עשרות מחבלים (הייתה כתבה על הטנק שלהם, סיפור מטורף). כשריונר אני חייב לומר לכם שהמראות שהם ראו בלחימה, לא דומים לשום דבר. זה דור שנלחם כמו שאף דור לא נלחם מעולם. אין גיבורים כאלה. הם הראו לי את סרטון הפגיעה בהם: מחבל רץ והצמיד פיזית מטען על הטנק. הם עשו ח"ע אחד לשני. היו פצועים קשה מאוד ואנוש, אבל הם איתנו. חזקים. אמא של עידן מספרת לי שהוא לא הסכים לצאת להתרעננות. התעקש לאורך כל התקופה להישאר בעזה. היא מראה לי גם תמונה של עידן עם אחיה מלפני שנים. מתברר שאחיה היה סמג"ד בגולני ונהרג בצוק איתן. גם זה סיפור ישראלי: אמא שאחיה, צפריר בר אור ז"ל, נפל בצוק איתן, ובנה נלחם ונפצע קשה בעזה בחרבות ברזל. גם על גבורת האמהות עוד יסופר ביום שאחרי.
3. בטווח הארוך זו תהיה אחת המשימות הלאומית שלנו: שיקום הפצועים. זה יהיה אתגר גדול מאוד עבור כולנו, להיות איתם. המלחמה תסתיים, ויהיו בינינו מאות וחלילה יותר ישראלים צעירים, שהשאירו בשדה הקרב חלקים מגופם ומנפשם. יש להם מסע שיקום ארוך, להם ולבני משפחותיהם. פגשתי בבתי החולים לוחם שאיבד את מאור עיניו, פגשתי קטועי רגליים וידיים, פגשתי בחורים צעירים שספגו פגיעת ראש והם לומדים כעת מחדש לדבר ואסור יהיה בשום אופן לעזוב אותם לרגע. להתעייף. הם הגיבורים שלנו, והמדינה, וגם אנחנו, נצטרך להיות שם עבורם עד יומם האחרון, עם יד רחבה ולב פתוח.
4. אחד הלוחמים שפגשתי סיפר לי שבעזה הם מצאו טרנזיסטור ישן והצליחו לקלוט בו קצת רדיו ישראלי. הם היו מסתובבים איתו ורשמו לעצמם מדי ערב את השירים שאהבו מאותו היום. כשיצאו להפוגה, הם הכינו פלייליסט עם כל השירים וקראו לו על שם המפקד שלהם, שנהרג כשלחם לצידם בעזה.
אני לא בטוח שהבנו עדיין מה קורה פה עם הדור הצעיר: אין היום בחור בגיל צבא שלא איבד מישהו או שלא מכיר חבר שנפל או נפצע בקרבות, או בשבת ההיא. לכל אחד יש מישהו שהיה איתו בצופים או בכיתה או בקורס מפקדים ואיננו עוד, זה דור שחווה מלחמה כבדת ימים וכבדת דמים, זו חבורה שכל המערכה מונחת על כתפיה. לא פחות.
5. לסיום, אני רוצה לשבח את החרדים שהתגייסו לצבא. ראיתי שיורדים עליהם קצת. הם מעלים בגאווה תמונה עם מדים וכותבים להם שזה כלום, שהרי הם מגויסים לכמה שבועות וזו בדיחה. ואני מבין את הטענה. באמת. כשאתה קם מדי בוקר לרשימת נופלים חדשה ורואה שיש בה משפחות מכל קצות הארץ מלבד חרדים, זה בלתי נסבל.
הייתי בשוק מחנה יהודה באיזה ערב וראיתי שיש שם רק צעירים חרדים. מבלים כאילו האירוע לא קשור אליהם. יתר בני גילם בחזית, והם יושבים שם בשעת לילה, מבקשים ממני סלפי. ואני, שאין בי גרם של שנאת חרדים, מתקשה להסכים ומתקשה להבין איך הם לא נבוכים, איך הם בעצמם לא מבקשים להצטרף לאחיהם בחזית.
אבל אחרי שאמרנו את זה, צריך להבין: כשחרדי בן 40 מתגייס להליך מקוצר, הבנים שלו רואים אותו עם מדים, רואים שהוא נוטל חלק, ועבורם לשרת בצבא כבר יהיה הגיוני. הבעיה כל כך גדולה והפער בנשיאה בנטל כה מחריד, שאסור לנו להרחיק את אלה שמנסים לשנות, גם אם הם עושים זאת בצעדים קטנים ובזהירות. שבת שלום.
