הסופר והמחזאי יוסף בר יוסף, חתן פרס ישראל לתיאטרון, הלך לעולמו הלילה (ו') בגיל 88.
בר יוסף נולד בשנת 1933 בירושלים לאמו ציפורה ולאביו יהושע, שהיה סופר מוערך בעצמו. הוא גדל בשכונת מאה שערים והתחנך בחדר, בחיק משפחה שנעה בין חיים אמוניים לתרבות החילונית. באותם ימים גילה את קסמם של הספרות והתיאטרון. כשהיה בן שמונה הלך לראות את ההצגה "בסמטאות ירושלים", שכתב אביו ושהועלה בתיאטרון האהל, ולאחר מכן סיפר: "אז התאהבתי לראשונה בבמה".
החל משנות ה-50 פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת, ולאחריהם הגיעו גם ספרים, ובהם הרומן "חייו ומותו של יונתן ארגמן" משנת 1959. באותן שנים החל ללמוד באוניברסיטה העברית פילוסופיה וספרות, ובראשית דרכו המקצועית עבד כעיתונאי, כמתרגם וכעורך. בשנות ה-60 פרץ בסערה לעולם התיאטרון והחל לפרסם מחזות, שעלו גם באירופה וברחבי העולם. מאז הפך לאחד מכותבי התיאטרון המובילים בישראל. בין המחזות שכתב: "טורא", "יאשה גורן", "הפרס", "חגיגת חורף", "בוצ'ה" ו"לא בבית הזה".
כשהיה בן 22 התחתן בר יוסף עם המשוררת דליה רביקוביץ', שהייתה אז בת 19, לאחר כשנתיים של זוגיות. האירוע התרחש במועדון צוותא בתל אביב, בטקס קצר ואינטימי. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" סיפר: "פתאום הסתכלנו זה בזו ושנינו צחקנו ואמרנו, 'מה אנחנו עושים? מה פתאום חתונה?!' אז מה, לבטל? והיא אמרה, 'יש לי כבר שמלה', ואני אמרתי, 'לי יש חליפה', והיה כבר רב, והחתונה בעוד שבוע. בשביל לבטל שבוע קודם אתה צריך סיבה רצינית. אז אמרנו, 'יאללה, בסדר, נלך על זה'". הנישואים החזיקו שלושה חודשים בלבד, והסתיימו בפרידה כואבת. מכתבי האהבה שכתבה המשוררת למחזאי כונסו בספר "שלך, דליה". בהמשך בר יוסף נשא לאישה את המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר יוסף.
יצירתו של בר יוסף זיכתה אותו בכיבודים ועיטורים רבים. בשנת 1974 זכה בפרס הנשיא למחזאות, ובשנת 1983 זכה בפרס ישראל בתחום התיאטרון. הוועדה נימקה כי כתביו "מתייחסים ברובם לטיפוסים ישראליים בעלי אופי שורשי ורקע חברתי ישראלי ויהודי, שיש בהם הווי מסוים, מתחים וקונפליקטים וחתירה של הפרט לאושר ולמימוש יצרי במסגרת הקהילה והמשפחה. מחזותיו של יוסף בר-יוסף נכתבים מתוך מודעות ורגישות לאמנות המשחק ולעיצוב מורכב ותלת-ממדי של דמויות וטיפוסים".
בשנת 1986 קיבל את פרס היצירה לסופרים עבריים על שם ראש הממשלה לוי אשכול. בשנת 2020 נכנס לרשימה הקצרה של פרס ספיר לספרות, על ספרו "אבא, בן, סבתא דינה" והיה המועמד המבוגר ביותר בתולדות הפרס. הוא עצמו אמר על יצירתו כי היא נובעת מתוך זיכרונות אמיתיים. "החיים הם המעיין שמשקה אותי ברעיונות למחזות", הסביר, "הכתיבה אינה עולם חלופי. היא אינה מנותקת מהחיים אלא מעוגנת במקום, גם כשהיא נודדת למחוזות שיריים. זו בניית טקסט מרוכז, נדבך על נדבך, והיא דורשת כישרונות של ארכיטקט. לא קל לבנות מחזה. קשה לדעת מה צופן לך הטקסט".
לפני כעשור ראה אור קובץ כל מחזותיו, "אנשים קשים", בהוצאת דביר ומכון הקשרים שבאוניברסיטת בן-גוריון. בריאיון ל-ynet אמר בר יוסף: "כינוס של ארבעים שנות עבודה, זה לא הולך ברגל. כשהספר יצא מהדפוס אמרתי לעצמי שאיני יודע כמה ממחזותיי יוצגו בחיי או אחריהם, אבל הספר הזה ישאר. תמיד יהיה מישהו שיקרא וימצא מחזה שידליק אותו. מבחינה זו, אני משאיר אחרי את ארון הספרים שלי".
כשנשאל האם הוא עודנו אדם מאמין, השיב באותו ריאיון: "אחרי השואה אי אפשר להאמין באלוהים שמשגיח ממעל, אבל אנשים זקוקים לאלוהים כי הם אבודים בעולם לא מפוענח. אני לא יודע מה יקרה בישראל אבל מה שבטוח זה שהקצף התל אביבי לא יחזיק מעמד. זו בועה של בועה. פרובינציה של פרובינציה. אנחנו רוצים אמריקה אבל אם תיקחי כמשל את עולם הקולנוע, הבשורות הגדולות מגיעות דווקא ממדינות שעושות את שלהן ולא מנסות לחקות את אמריקה".
