בשנת 2005 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית: חברת הכבלים HOT העלתה את הדרמה היומית "בטיפול". חצי שעה מתוסרטת, זולה יחסית להפקה מבחינה טכנית, שהוכיחה שזה אפשרי – חצי שעה יומית ואיכותית שהופכת למאסט TV מענגת. אני לא אומרת ש"בואו לאכול איתי" שאבה את ההשראה שלה משם, בכל זאת מדובר באיזרוח של פורמט בריטי, אבל משהו בווייב של השנייה מזכיר את הראשונה. ולראייה - פיד "בואו לאכול איתי" הנאמן והנלהב, ששמח על שובה של התוכנית לעונה שישית כאילו נסיך ניגרי מת והוריש לו את כל הונו.
מתוך "בואו לאכול איתי", עונה שישית
(קרדיט: באדיבות כאן)
בחצי השעה היומית של "בואו לאכול איתי" חברו יחד ליהוק מוצלח על פי רוב של אנשים שזאת הפעם הראשונה שלהם מול מצלמת טלוויזיה, פרופורציות ראויות, גישה בריאה לדרמה והדובדבן – התסריט החכם והשנון של דקלה קידר עם הביצוע המושלם בעיני של שי אביבי. היו לה עונות טובות יותר והיו פחות, ומדגימה של כמה מפרקי העונה הנוכחית, שהחלה אתמול (א') ב"כאן", עושה רושם שהעונה הזאת מצליחה להלך על הקו הדק וכמעט לא נסחפת לפיתויים אקסטרווגנטיים. נכון, יש פה ושם כיסאות מפלט תסריטאיים שמפגישים מתנחלת עם ערבי או טרנסג'נדר עם אישה קונפורמיסטית, אבל המלוהקים עצמם מגיעים למרבה המזל עם אישיות שחזקה יותר מסך הסטריאוטיפים שלהם, מה שמציל את התוכנית משיממון צווחני.
החוזקה של "בואו לאכול איתי" היא הראשוניות שלה. לא במקרה סדרות ריאליטי אחרות כמו ה"אח הגדול", "הישרדות" וכנסת ישראל רואות בה כר פורה למושאי ליהוק. אבל "בואו לאכול איתי" פועלת במשבצת שונה לחלוטין מהריאליטי הגרנדיוזי, וכשהיא תנסה להתחרות בו היא לעולם לא תנצח, רק תפסיד. המלוהקים הטובים שלה הם לא אלה שהסאבטקסט של העריכה מלעיג או מגחיך אותם, לא משאבות תשומת הלב האנושיות ולא אלה שמביאים פרובוקציה לשם הפרובוקציה. דווקא המתחרים הפחות צבעוניים לכאורה, אלה שמסוגלים לנהל שיחה יחסית שפויה סביב השולחן ואחר כך לנמק את עצמם במודעות עצמית, גם אם בוטה, ביחידות מול המצלמה, הם אלה שמרימים את התוכנית מעל לרף הריאליטי הסטנדרטי.
דוגמה מצוינת לליהוק הזה הוא השבוע הרביעי לעונה, ששניים מהפרקים שלו נשלחו לביקורת. מבין חמישה מתמודדים – מתנחלת מעמיחי, מורה, סטייליסטית מהוד השרון, מתנחל מאלקנה וערבי מבת ים - ארבעת האחרונים הם בבירור מלוהקים נהדרים. לעומתם המתנחלת הראשונה נופלת לנישה של המלוהקת המגוחכת שאפילו לא יודעת שהיא כזאת. היעדר החיבור ביניהם בולט לעין, וגם לעורכים עצמם קשה שלא להיסחף ללגלוג במקרה הזה. ואני אומרת – הבו לנו מלוהקים שהם אנשים רגילים, אנשים שעל הנייר הם נורמטיביים ואין בהם שום דבר חריג או קיצוני. תכניסו אותנו לבתים, לחיים ולשיחות של אנשים שלא יתאבדו למען השפיל מול המצלמה, תנו להם לפרוח ותראו איך התוכנית שלכם פורחת יחד איתם.
אם הטקסט של שי אביבי הוא אינדיקציה לאופן בו הפקת התוכנית תופסת את הצופה שלה, אז הצופה הממוצע של "בואו לאכול איתי" הוא נבון, מהיר, בעל מודעות עצמית ומסוגל להעביר ביקורת חדה אבל אנושית ולא פוגענית. זה יותר ממה שרוב סדרות הריאליטי חושבות על הצופה שלהן, ובמובן הזה מדובר בהישג, ואם "בואו לאכול איתי" תמשיך לשמור על הגישה הזאת היא תישאר פה עוד הרבה אחרינו.
