בסלון ביתו של הבמאי יגאל בורשטיין, ברחוב תל-אביבי שקט, מרחק שלוש פסיעות מהים, מתכנסים במה שנדמה כשעת לפני צהריים כמה אורחים לא צפויים: מכחיש השואה הניאו-נאצי ארנסט זונדל; הפשיסט האיטלקי יוליוס אבולה; אשת הימין הקיצוני הצרפתייה מארי לה-פן; וגם שני ישראלים, רחבעם זאבי, "גנדי", השקוע בהדחת כלים, והאידיאולוג הימני, ישראל אלדד. כל אחד מהם מאזין לדברי-נאומי חבריו, ובתורו מכריז את משנתו. העובדה שכל אלה הזדמנו אל סלון ביתו של בורשטיין אינה מקרית. הפשיזם כבר מזמן חדל להיות נחלתם של כיכרות העיר ושל פוליטיקאים סהרורים מהשוליים. הוא פה, בתוכנו, בינינו, באזור הנוחות של השאננות הבורגנית, צומח בסלון המופז, בין אוספי ספרים ותקליטורים, משקיף מהספה אל העץ שבחצר.
המיטות שלנו בוערות – טריילר
החברה הישראלית אינה בסכנה להפוך לפשיסטית. היא פשיסטית, נקודה. זו המסקנה העולה מסרטו התיעודי החדש של בורשטיין, מבכירי יוצרי הסרטים והוגי הקולנוע בישראל, "המיטות שלנו בוערות", שמתחיל הערב (ה') סבב הקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ. שמו של הסרט לקוח מקריאתו של העיתונאי הצרפתי, גיום פאיי, תומך נלהב של לה-פן, שמתריעה מפני השתלטותם של זרים, בעיקר מהגרים מוסלמים, על צרפת של ימינו. הוא מבקש להזהיר מפני השאננות, שמוצאת את ביטויה בתנומה המפנקת במיטה, שעה שהמולדת האהובה נמצאת במלחמה על צביונה מול זרים זדים שמבקשים להפוך אותה למדינה אסלאמית.
סרטו של בורשטיין מחבר בין ישראל של היום לצרפת של שלהי המאה ה-19 ואיטליה של ימי מוסוליני. הוא מציג את הגותו של הסופר הצרפתי מוריס בארֵס, שבורשטיין, על-פי עדותו, לא הכיר את כתביו עד שהחל לעבוד על סרטו זה. סלידתו מהאיטלקים, הגרמנים, ובמיוחד היהודים, באה לידי ביטוי במסה שכתב בשנת 1893 שכותרתה "נגד זרים, מסה להגנה על הפועל הצרפתי". קטעים מהגותו המפוקפקת של בארס מוקראים על-ידי השחקן דני מוג'ה כאשר הוא מתהלך על הטיילת בחוף הים של תל-אביב, כשפסלו של בן-גוריון עומד על ראשו מציץ מאחוריו. הפשיזם, מטעים כך בורשטיין, כבר כאן. מתפשט בין המשתזפים ושחקני הכדור על החול. אחרי הכול, מהו ההבדל בין הפרעות שביצע המון צרפתי בפועלים איטלקים, בעקבות שמועה חסרת שחר, בשנת 1893, ובין חוליגנים בני המקום הזה שהיכו נהג ערבי שנקלע עם מכוניתו למקום הלא נכון בעיצומה של תסיסה לאומנית.
וכך הם מתייצבים להם, הוגים ומנהיגים פשיסטיים, במעוזי הבורגנות התל-אביבית, שוטחים בפני מצלמתו של בורשטיין את משנתם. הנה, בניטו מוסוליני (רמי ברוך) צועד נמרצות על ההליכון בחדר כושר תוך שהוא מסביר כי רק המלחמה מביאה את האנרגיות האנושיות לפסגתן, ועמיתו, אדולף היטלר (בגילומו המשועשע של הבמאי אבי מוגרבי), חולק ספסל בגינה עם היינריך הימלר, משל היו קשישים שבאו ליהנות משמש אביבית. בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב, מקום מוכר לכל סטודנט ומרצה שם, מסבים איתמר בן אב"י (פיני טבגר) ואב"א אחימאיר (דורון צברי) באחד מאולמות העיון, ומספרים על הערצתם למוסוליני והיטלר, בהתאמה. "היטלר הציל את גרמניה", מפר אב"א אחימאיר את הדממה. "לנו הרוויזיוניסטים יש הערכה גדולה להיטלר". סטודנטים הרכונים על מחשביהם מפנים אליו את מבטם בתמיהה. הספרנית מהסה.
ישנה איזושהי ישירות צלולה ב"המיטות שלנו בוערות". ואם נדמה לרגע שעל הסרט משתלטת נימה דידקטית, הרי שהטון האירוני שבו משמיע בורשטיין את דברי הקריינות שלו מעלים אותה. כן, זהו סרט מבדר אבל גם רציני עד אימה. "עד מתי כל זה יחזיק מעמד", תוהה הבמאי-תסריטאי שעה שמצלמתו מתמקדת במנקה הרחובות ובעציצי הגרניום שפורחים במרפסת דירתו – כאילו להזכיר לנו שהכול עומד לקרוס עלינו. החיים על-פי אגפא – זה כאן. הוא שב, אגב כך, אל סרטו התיעודי הנפלא מ-1982, "ישעיהו ליבוביץ' במעלות" המתאר את מסעו של ההוגה הגדול, ביום חורף אחד, לרב-שיח בעיירה מעלות, שבו משתתפים גם ישראל אלדד וחוקר הספרות מנחם ברינקר. "תיתכן מלחמת אחים, ואולי אפילו הכרחית", מתריע שם נביא הזעם המודרני לגבי עתידה של המדינה הציונית.
הנביא עתה הוא בורשטיין עצמו. הוא לא מדבר בטון האפוקליפטי של ליבוביץ', גם לא מזכיר את דברי התוכחה של אורי צבי גרינברג, גיבור סרטו "עמוד ענן בדמים" (1981), שזעף על אובדן הצביון היהודי והלאומי של מדינת היהודים המודרנית. בורשטיין מתבונן, בשעשוע ובעתה, מסמיך טקסטים מגרמניה של שנות ה-30 לדימויים וקולות מכאן ועכשיו. המשפטן הנאצי קארל שמיט (דורון תבורי) נכנס למונית הממתינה לו ליד בית המשפט הסמוך לקריה בתל-אביב, ומגביר את הרדיו שממנו בוקעות זעקות שבר: "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו". האנכרוניזם הזה הוא אחד מסימני ההיכר של הקולנוע של בורשטיין, שכבר מיקם את הפילוסוף ברוך שפינוזה בדירת שיכון בחולון ("אושר ללא גבול") ואת פרנץ קפקא בבית קפה בת-ימי ("מכתבים לפליציה").
"המיטות שלנו בוערות" הוא סרט-מסה, קולאז' קולנועי, נבואה של מתריע בשער התוהה אם יש בכלל טעם לעמוד ולהטיף. עוצמתו של הסרט נובעת, דומני, מיכולתו לתרגם את הדימוי הנורא של כותרתו לסדרה של תמונות תל-אביביות יומיומיות, לא הרחק מהבית, וגם בתוכו. ובאמת, מעולם לא חוויתי תחושת אימה שכזו המלווה שוט של מבלים בחוף הים. מדינה בשלאף-שטונדה.
