איזה כיף שיש עוד משהו שאפשר להאשים בו את ההורים? זה המשפט הקצר, האוטומטי, שאני שולפת במיאוס עוד לפני שהאדם שמולי מסיים את השאלה. למעשה הוא אפילו לא חייב להתחיל לשאול, אני מזהה את התהייה מגיעה מהאופן שבו הוא הוגה את השם שלי, בדרך כלל אחרי עשרות ניסיונות כושלים שבהם אני חוזרת שוב ושוב: "לא, לא סיגל, לא סוגת. ת-י-ג-ל". והנה, עוד דקה מהחיים מצטרפת לעשרות הדקות שהלכו לבלי שוב, רק בגלל שההורים שלי בחרו להיות יצירתיים ולא לקרוא לי שרון.
ממש כפי שטוען שיר הפתיחה האייקוני של "קשר משפחתי", לא אנחנו בחרנו את השם הפרטי שלנו, ובכל זאת הוא מלווה אותנו כל הזמן ומשפיע עלינו ביותר היבטים ממה שנדמה לנו, וסביר להניח שגם יותר מכפי שההורים שלנו התכוונו. הוא יכול להשפיע על האופי שלנו, על התעסוקה שלנו, על בחירת בני הזוג שלנו - אפילו על איך שאנחנו נראים.
יש לכם יש שם מיוחד? חבל, כי יש לכם סיכוי טוב לנשור מהלימודים ו/או לסבול מבעיות נפשיות. קוראים לכם מייק במקרה? הרווחתם, כי ככל הנראה אתם הולכים להסתדר טוב בחיים. אלה חלק מהמסקנות שעלו במחקר שערכו פרופסורים מהרווארד כבר ב-1948 על ההשפעה של שמות על חיינו. מאז עברו בהיאחזות הנח"ל הרבה שרות ודליות ורינות, ועוד עשרות מחקרים שניסו להבין כיצד השם שלנו – הדבר הזה שלא אנחנו בחרנו אבל בכל זאת לא עוזב אותנו – משמעותי.
בין השאר נמצא שבנים עם שמות "נשיים" סבלו מבעיות התנהגות ומציונים פחות טובים ברגע שהם הגיעו לחטיבת הביניים, ולעומת זאת לבנות עם שמות "גבריים" היה יותר סיכוי לפתח קריירה משפטית מוצלחת. מחקר סיני מצא שאנשים עם שמות שנחשבים שליליים פושעים יותר. מובן שמיד עולה שאלת הביצה והתרנגולת: האם הם הרגישו מגיל צעיר את הציפייה לפתח התנהגויות המזוהות יותר עם השם שלהם? האם זו החברה עצמה שמעניקה מראש תכונות אופי מסוימות על סמך שמות, ובהתאם העניקה הזדמנויות – או לא העניקה אותן? או האם השם הוא זה שהשפיע על האדם באופן מאגי בלתי מוסבר?
שאלת הביצה והתרנגולת עולה גם אצל הפסיכולוג האמריקני ז'אן טוונג', שמצא שאנשים שלא אוהבים את השם שלהם סובלים מביטחון עצמי ירוד. לחלופין הוא מציע שאנשים שסובלים מחוסר ביטחון לא אוהבים את השם שלהם - כל האופציות הלא טובות פתוחות.
בהתאם לטענה שאנשים מעדיפים להיצמד למוכר ולידוע, המחקרים מצאו העדפה אנושית להתחבר לאנשים ששמם דומה ואפילו לבחור בהם כפרטנרים. יותר מכך, אנשים מעדיפים גם לגור במקומות שנשמעים דומה, ולכן זה לא יהיה נדיר לפגוש בלואיס שגר בסנט לואיס. במקרים שלא מוצאים פרטנר בעל שם דומה, השם שלנו יכול למשוך או לדחות מחזרים פוטנציאליים: מחקר גרמני מצא שאנשים יעדיפו להכיר אנשים עם שמות פופולריים, וידפדפו הלאה בפלטפורמות היכרויות כשהם ייתקלו באנשים עם שמות שנחשבים למיושנים, אפילו לפני שיראו את התמונה.
ב-2003 החליט סטיבן לויט, פרופסור לכלכלה ומחבר הספר "פריקונומיקס" (בשיתוף עם סטיבן דנבר), לבדוק גם הוא את השפעת השמות. יחד עם רונלד פרייר, כלכלן מאוניברסיטת הרווארד, הוא ערך מחקר שבדק אם לשם הפרטי יש השפעה על המצב הכלכלי שלנו, תוך מתן דגש על הפער שבין שחורים ללבנים בארצות הברית. למרבה ההפתעה, לויט ופרייר מצאו ששמות פרטיים לא משפיעים על המצב הכלכלי. מה שכן משפיע זה אילו הורים יש לך, וכמובן שהשם שהוענק לנו מושפע מסוג ההורים שיש לנו. זה בהחלט עושה קצת היגיון, אבל בכל זאת אי אפשר להתכחש לעובדה שגם בישראל יהיו לא מעט שיופלו לרעה בגלל השמות שלהם.
אנחנו לא צריכים להיות אורית סטרוק כדי לדעת שלמוחמד יהיה קשה יותר לשכור דירה, אפילו בתל אביב - ואם בכל זאת נחפש סימוכין מחקריים שיתמכו בכך, מחקר בשם הנפלא "האם אמילי וגרג מועסקים יותר מלקישה וג'מאל?" הוכיח שאנשים עם שמות "לבנים" מקבלים 50% יותר פניות בחזרה אחרי שליחת קורות חיים. אפשר להרים את הלסת מהרצפה.
השם שלנו לא משפיע רק על מי שאנחנו ועל הבחירות שאנחנו עושים, אלא גם על איך שאנחנו נראים. כולנו מוצאים את עצמנו מסננים מדי פעם משפטים כמו "הוא לא נראה כמו יוסי" או "מתאים לך יובל", ומתברר שאנחנו גם צודקים. במסגרת מחקר משותף לאוניברסיטה העברית, לאוניברסיטת רייכמן ול-HEC בצרפת, הראו לאנשים סדרת פרצופים כשליד כל אחד מהם ארבעה שמות – שלושה מומצאים ואחד נכון.
"מצאנו שאנשים מצליחים לזהות את השם הנכון על פי הפרצוף באחוזים גבוהים יותר מאשר בניחוש אקראי, ובנוסף גילינו שגם מחשבים מצליחים לעשות את זה", מתארת מי שעמדה בראש המחקר, ד"ר יונת צוובנר, חברת סגל במחלקה לשיווק בבית הספר אריסון למנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן. "נתנו למחשב עשרות אלפי תמונות עם שמות, למשל אלפי תמונות של נשים שנקראות קלייר, ובשלב המבחן נתנו לו תמונה של קלייר שהוא לא ראה קודם לכן, והוא הצליח לזהות נכון בכ-60% מהמקרים".
המחקר הזה ממשיך מחקר קודם, שמצא שיש לנו סטריאוטיפים לשמות. למשל, כשנשמע את השם "בוב" מיד נדמיין מישהו עם פנים עגולות, וכשנשמע את השם "טים" נדמיין גבר עם פנים מוארכות.
"בואי נעשה ניסוי", ד"ר צוובנר מאתגרת, "מי יותר מוצלחת – קתרין או ברני?"
קתרין, ברור.
"נכון. ומי יותר פופולרי – סקוט או הרמן?"
סקוט.
"נכון, אז אפילו שאנחנו לא אמריקניות, אנחנו עונות על זה. במחקר לקחנו את זה עוד צעד קדימה, והראינו שהסטריאוטיפ הזה באמת בא לידי ביטוי בפנים. שבן אדם שקוראים לו יוסי באמת נראה כמו יוסי".
איך בכלל נולד הסטריאוטיפ הזה?
"זה יכול להיות קשור לציפייה בגלל המשמעות, למשל מצפים ששמחה תהיה שמחה, או שלילדה בשם ג'וי כל הזמן יגידו 'את מקרינה אושר', 'את תמיד מחייכת', ואז ניצור את ההבניה החברתית של איך אמורה להיראות בחורה שקוראים לה ג'וי. הסטריאוטיפ יכול להיות קשור גם לסלבריטאים. כשאומרים לנו את השם 'בר', מיד יש לנו בראש מישהי יפה עם שיער ארוך ושופע. ואז נולדת ילדה וההורים שלה קוראים לה בר, ומיד יש ציפייה חברתית שהיא תהיה יפה, והחברה מתייחסת אליה כאל יפה, והיא גדלה להיות עם אישיות ובחירות והתנהגות של מישהי יפה, ואז במידה מסוימת – זה כמובן לא 100% – היא גם תיראה יפה.
"נכון שיכול להיות גם מצב הפוך, כשנולדת תינוקת יפה וההורים אומרים שהיא נראית כמו בר ובגלל זה נותנים לה את השם הזה, אבל זה תסריט פחות נפוץ, כי כל התינוקות נראים פחות או יותר אותו הדבר, וגם הרבה פעמים הורים מחליטים על שם עוד לפני הלידה. אז אנחנו הצענו את האופציה ששמות הם נבואה שמגשימה את עצמה".
אבל יכולה להיות ילדה שקראו לה בר, והנתונים הפיזיים שלה פחות מוצלחים על פי הסטנדרטים המקובלים.
"נכון, אבל היא כל חייה גדלה סביב הציפייה החברתית שהיא תיראה כמו בר ותתנהג כמו בר, אז גם אם יהיו לה תלתלים, היא אולי תחליק את השיער ותצבע לשטֶני. לעומת זאת, ילדה שקוראים לה עדה אולי תרגיש ציפייה להיות חכמה, והיא אולי תלך עם קוקו ולא תוריד את המשקפיים, עד שיהיה לה מראה שמתאים לסטריאוטיפ של השם".
יש גם שמות שאין לנו סטריאוטיפים לגביהם.
"את צודקת, ואנחנו גם רואים בניסויים שלנו שיש אנשים שמאוד נראים כמו השם שלהם, ויש אנשים שפחות נראים כמו השם שלהם. אנחנו גם מוצאים שלשמות נדירים – כמו השם שלי או שלך – אין סטריאוטיפ, ובגלל זה אנשים לא מצליחים להתאים להם שמות. גם לשמות הכי פופולריים, נניח נועה, אין ממש סטריאוטיפ ברור, בגלל שיש כל כך הרבה ואין בהכרח הרבה במשותף".
את המחקר שלה על שמות התחילה ד"ר צוובנר מתוך המחשבה על אנשים שנוהגים לקרוא להם בשם חיבה או כינוי, והתהייה אם הם קיבלו את הכינוי הזה בגלל שהם לא נראים כמו השם שלהם. "לפעמים אנחנו לא מצליחים לזכור שם של מישהו כי הוא לא נראה כמו השם שלו, כמו הפרק ב'סיינפלד' שבו הוא מתווכח עם ג'ורג' אם קוראים לבת הזוג שלו סוזן או לילי – בגלל שהיא לא נראית כמו סוזן. באחד הניסויים ראינו שיש לאנשים קושי להתאים את השם האמיתי למישהו שכולם קוראים לו יענקו במקום השם שלו – יעקב. אנחנו עדיין לא יודעים אם הכינוי משתרש בגלל שיש אנשים שהשם שלהם לא מתאים להם, או שקשה להתאים בין הפרצוף לבין השם שלהם בגלל שכל חייהם קוראים להם בכינוי".
בימים אלה ד"ר צוובנר עובדת על סדרת ניסויים חדשה כדי לראות אם באמת מדובר בתהליך שמתפתח, ואם כן - מתי הופכים ילדים להיות דומים לשם שלהם. "בניסוי שעשינו על מחשבים ייצרנו מפות חום לפנים, ולפיהן ראינו שהמחשב מצליח לזהות את השמות בעיקר בגלל האזורים של הבעות הפנים, בחיוכים ובעיניים, שזו עוד עדות לכך שהאופן שבו אנחנו מתפתחים ומביעים את עצמנו מתאים את עצמו לשם. ככה שאין ספק שהשם שלנו, שמישהו אחר בכלל בוחר עבורנו, מסליל אותנו".
אז אם אנחנו רוצים בת שתהיה פופולרית ויפה, נקרא לה בר?
"בהרצאה שנתתי לפני כמה זמן אמרתי לשומעים שאם הם רוצים שהצאצא שלהם יהיה עשיר, שיקראו לו פיטר אם הוא בן ודברה אם היא בת, כי פיטר ודברה הם השמות הכי נפוצים אצל מנכ"לים בנים ואצל מנכ"ליות בנות. אבל יש לי טיפ יותר מוצלח: בגלל שיש יותר מנכ"לים שקוראים להם פיטר ממה שיש מנכ"ליות נשים באופן כללי, אם את רוצה שהבת שלך תהיה מנכ"לית, עדיף שתקראי לה פיטר".
או שהכי כדאי לקרוא בשם ייחודי, ואז הם טאבולה ראסה.
"נכון, אבל בהמשך הייתי רוצה לבדוק אם אנשים עם שם ייחודי נראים אחרת מאנשים שיש להם שם פופולרי. בסופו של דבר, אין באמת תשובה נכונה לאיך אמורים לקרוא לילד. אין פתרון אחד נכון, וגם הדברים האלו משתנים בין דורות, אבל אנשים צריכים להיות מודעים לחשיבות ולהשלכות שיש לשמות ולהבניה החברתית ולסטריאוטיפים שקשורים לשמות, ועד כמה הם משפיעים על אנשים".
יופי, כאילו עד עכשיו לא היה קשה לבחור שם לילדים.
אז האם יש שם מושלם, שיבטיח שהצאצא שלנו יהיה גם מצליח, גם יפה וגם מקובל? אם שואלים את פרופ' מיכל אורנן-אפרת, בלשנית וחברת סגל החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה, התשובה היא חד-משמעית: לא. "בשמות אין נכון או לא נכון. אם אני אומרת לך משהו על שולחן, את יודעת ששולחן זה סוג של רהיט. לעומת זאת, שמות פרטיים הם לא חלק מהשפה והם לא מעידים על כלום. הדוגמה הכי ברורה היא שמישהי שקוראים לה יפה לא בהכרח תהיה יפה, ותמיר לא בהכרח יהיה גבוה. זאת אומרת שלשם הפרטי אין משמעות".
אז מה כן יש על פי פרופ' אורנן-אפרת? נרטיב, חוויית השם הסובייקטיבית מנקודת הראות של מספר הסיפור. "ואז, גם אם יש מאות אנשים שקוראים להם שיר, לכל אחד מהם יש נרטיב אחר, והדבר היחידי שקושר ביניהם הוא העובדה שהם נושאים את אותה התווית, ובאותה מידה היה אפשר לשים עליהם תווית אחרת. כי מה שמשמעותי זה הנרטיב, והוא מושפע ממכלול של דברים, שכוללים בתוכם גם את הנרטיב של מי שהעניק את השם וגם קונוטציות וסטריאוטיפים מצד החברה".
פרופ' אורנן-אפרת מדגישה שכל נרטיב הוא שונה וייחודי, בין אם קוראים לך בשם חד-פעמי שהוריך המציאו ובין אם מדובר בשם הנפוץ במדינה. "אני אחת משלישייה, ילידת 1956. לשתי אחיותיי קראו הדר ושירה ובזמנו לא היו עוד כאלה, וגם לכל החברים היו שמות מיוחדים, שעד היום אין כאלה. בכל זאת החוויה שלי עם השם שלי, מיכל, היא שהשם שלי הוא שונה, כי בניגוד לאחיותיי ולחבריי, לי היו עוד שש מיכל בכיתה, אז אני הרגשתי שדווקא השם שלי הוא הלא-רגיל. כמובן שהרגשתי עוד דברים על השם שלי – שהוא לא מושקע למשל, וזה כבר חלק מהנרטיב של ההורים שלי שמשפיע עליי.
"אחרי השואה הרבה קראו לילדים שלהם אדם וחוה. מה זה עושה לילד שנושא על גבו את כל זה? ומה זה עושה לילד שקרוי על שם בן-דוד עם צל"ש, אבל בכלל לא בא לו ללכת לקרבי אלא להיות ג'ובניק? עצם ההנצחה הופכת להיות תיק"
"אם, למשל, את לוקחת שם כמו ליאור – יכול להיות שקראו לו ככה בגלל שלאחותו קוראים אורלי, וחלק מהנרטיב שלו זה שהוא תמיד מספר שתיים במשפחה, ויכול להיות שהוא נקרא ככה בגלל סבא ליאון ששרד את השואה והיה גיבור. יכול להיות שהוא נולד בחנוכה, או שזו בכלל ליאור בת - ואז יש גם עניין שבחרו לה שם שיכול להיות גם של בן - וכן הלאה. כל נרטיב של שם הוא סיפור שלם, אישי וחד-פעמי, והוא גם דינמי ויכול להשתנות".
באחד ממחקריה, פרופ' אורנן-אפרת בדקה את הקשר בין נרקיסיזם למתן שמות. היא מביאה כדוגמה מקרה של שלישיית בנים שנולדה להורים ערבים בלוד, מיד לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979. האב בחר לקרוא לילדים שלו בגין, סאדאת וקרטר, ולכאורה מדובר בסיפור מהסוג שכולנו מתמוגגים ממנו, אבל פרופ' אורנן-אפרת מציעה לחשוב על זה מנקודת מבטו של מי שבאמת חשוב כאן – של הילד.
"זה לא משנה אם הדמות שעל שמה הילד נקרא היא חיובית או שלילית, אלא איך הדמות הזו נתפסת בתוך המערך שהילד גדל בו - במקרה הזה, ילד ערבי בלוד שמסתובב עם השם בגין. אז נכון שהאבא חשב שהוא עשה מעשה גדול, אבל יש גם שאלה איך הילדים תופסים את זה ואיך הסביבה תופסת את זה".
יש משהו בבחירת שם שהוא תמיד קצת נרקיסיסטי.
"נכון. עצם העובדה שאדם אוהב את עצמו ורוצה שתהיה לו המשכיות זה נרקיסיזם טוב וחיוני, אבל יש גם נרקיסיזם שלילי, שלא מתאים למה שקורה במציאות ולא בא בגלל שאדם אוהב את עצמו, אלא ממשהו אחר. למשל רגשי נחיתות מאוד גדולים, שכדי להעלים אותם אדם הופך את עצמו לאלוהים. במקרים כאלה הרבה פעמים נראה אנשים שקוראים לילדים שלהם בן-אל או בת-אל. אבל שוב – זה לא שיש שמות נרקיסיסטיים, יש נרטיבים, ההסבר של ההורה על בחירת השם.
"עניין נוסף זה שמות הנצחה. למשל, אחרי השואה הרבה קראו לילדים שלהם אדם וחוה. מה זה עושה לילד שנושא על גבו את כל זה? ומה זה עושה לילד שקרוי על שם בן-דוד עם צל"ש, אבל בכלל לא בא לו ללכת לקרבי אלא להיות ג'ובניק? וזה לא משנה אם השם הוא סלע או יונתן, עצם ההנצחה הופכת להיות תיק".
פרופ' אורנן-אפרת מסבירה שגם הימנעות היא חלק מהנרטיב של השם שמשפיע עלינו. לדוגמה, הורים שנמנעים מלתת שמות עם ע' או ח' כדי שיהיה קל להגות אותם בחו"ל, או הורים לפגים שנמנעו מלתת שם לילד עד לשלב מסוים, או לחלופין העניקו לו שם שיסמל את המאבק על החיים שלו.
אז הנה, אם נותנים שם שמסמל התחזקות, כן יש לו גם משמעות מילולית.
"מישהו יגיד לך שניצן זה שם עם משמעות מחזקת, ואחר יגיד שם אחר. הסיפור הוא לא השם, אלא שברגעים האלו האדם הזה נשען על משהו, כמו חולים שנשענים על המסורת ומוסיפים להם את השם חיים. זה הסיפור - למה האמא והאבא קראו לפג שלהם ניצן. בסופו של דבר שמות פרטיים עושים משהו לאנשים, כי אם זו הייתה סתם מילה עם משמעות מילולית, לא היה קורה כלום. וזה עושה משהו בגלל הנרטיב, גם של נותן השם, גם של נושא השם וגם של החברה".
עכשיו אני חושבת כאמא מה הפלתי על הבן שלי.
"יש כאלו שאומרים ששם זו מתנה שאתה נותן".
אבל בהכרח יש בה כפייה והשפעה של השקפת עולמך.
"נכון. בתור הורים אנחנו מחליטים על הילדים כל מיני דברים – אם הוא ילבש ורוד או כחול, איפה הוא ילמד. אז אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מקבלים החלטה, והשאלה היא כמה גיבוי אנחנו נותנים לילדים על השם שבחרנו עבורם".
אבל עזבו אתכם מהרצון לחזק את הוולד, או אפילו מהשאיפה שהוא יפתח קריירה בינלאומית. לפי המחקר של ד"ר שלומית לנדמן, בלשנית, חוקרת אונומסטיקה (חקר שמות העצם הפרטיים ומקורם - ת"נ) ורכזת הוראה לקורסי עברית למגזר הבדואי במכללת אחווה, תהליך בחירת השמות של ההורים מוכרע בסופו של דבר בעיקר מפחד. ומה יותר מפחיד מצחוק של ילדים? "ילדים הם מאוד קונפורמיסטיים - תהיה כמו כולם או שתשלם על זה", היא אומרת. "בגלל זה גם הורים שנותנים שם מיוחד לוקחים סיכון שרק הורים מסוג מאוד ספציפי לוקחים, ובדרך כלל רק עבור הילד הראשון - אחר כך הם כבר הרבה יותר זהירים עם שמות מיוחדים.
"יש אחריות בבחירת שם, אבל אם זה יושב טוב על סט הערכים שלי, כמו כל בחירה אחרת שאני עושה בנוגע לחינוך, אני יכולה להצדיק אותה. אני צריכה להיות בטוחה בעצמי, וגם בטוחה מול הילדים שלי בעתיד הרחוק שלא נראה בעין ברגע הלידה, כי אם יצחקו עליו בגיל חמש, מה אני אעשה, אשנה לו את השם? אז כשבוחרים שם תמיד מקווים לטוב ולגרסה הטובה יותר של עצמנו. בסופו של דבר, אנחנו בוחרים שם מתוך אמונה בעתיד מסוים, השם שאנחנו בוחרים זה סוג של כוונון, אבל מה הילדים יעשו עם זה אחר כך? זה כבר סיפור אחר. כולנו יודעים יפה שההורים שלנו בחרו לנו שמות מנקודת מבט מסוימת, ואנחנו לקחנו את זה למקומות אחרים".
עד כמה שם זו אופנה?
"בחברה היהודית הישראלית – מאוד. יש לנו נטייה לקחת שמות מהתנ"ך שלא היו בשימוש בגלות ולחזור אליהם שוב ושוב. אני לדוגמה לא יכולה לספר על סבתא שלי תמר מליטא או מעיראק. עכשיו רות ונעמי חזרו לאופנה, ולפני כמה שנים השם הגר כיכב, עד שהפוליטיקה קצת הפרידה אותנו ממנו. אנחנו מצד אחד רוצים להתרחק מזיכרונות לא טובים, ומצד שני, אם השם מופיע בתנ"ך זה אומר שהוא מקובל על כולם, גם על הקבוצות הדתיות למיניהן וגם על החילוניות למיניהן. בייחוד שמות שהציונות המודרנית חידשה, למשל אבשלום שלא היה בשימוש בגלל המרידה שלו בדוד, אבל בסוף המאה ה-19 כבר יש את אבשלום פיינברג, או השם נועה שחודש בתחילת המאה ה-20 ועד היום הוא עדיין פופולרי".
אין כיום דווקא רצון להתנתק מהישראליות ולשאוף לחו"ל?
"יש, אבל גם יש היצמדות חזקה לשורשים, ואפילו חזרה לשמות שהיו בגלות. ב-2006 ניתחתי שמות ילדים בבית ספר במרכז תל אביב. זה בית ספר על-אזורי, חילוני, מזוהה עם השמאל, הרבה משפחות לא קונבנציונליות, ובכל כיתה הייתה רחל וכמעט בכל כיתה היה יוסי".
ד"ר לנדמן חקרה לא רק את השמות הפופולריים, אלא גם את השמות הנדירים ביותר שצצים בכל שנה (בתפוצה של שלושה עד עשרה שמות בשנה - על פחות מזה אין אפשרות לחקור בגלל צנעת הפרט). "בראשית ימי המדינה לא היו הרבה שמות נדירים, ואלו שהיו היו בעיקר שמות של אנשים שהגיעו ממקומות אחרים והמשיכו לקרוא לתינוקות שלהם בשמות המקובלים בארץ המוצא, למשל ג'נט או דיאנה. אני מניחה שאחרי זה השמות האלה קיבלו קיצורים שאפשרו להם לחיות בנוחות כלשהי בארץ. אבל שמות שנבעו מתוך רצון לבחור משהו ישראלי מקורי היו מעט. בשנות האלפיים יש כבר יותר מ-250 שמות יוצאי דופן בכל שנה, וכאמור זה לא כולל את אלו שיש רק אחד או שניים כמוהם".
"ניתחתי שמות ילדים בבית ספר במרכז תל אביב. זה בית ספר על-אזורי, חילוני, מזוהה עם השמאל, הרבה משפחות לא קונבנציונליות, ובכל כיתה הייתה רחל וכמעט בכל כיתה היה יוסי"
תהליך האינדיבידואליזם, שבמידה מסוימת מעיד גם על מות הקיבוצים, הוא לא התהליך היחיד שאפשר ללמוד עליו מהתבוננות בשמות היילודים. "מילון השמות שלנו מייצג את השסע הפנימי בחברה הישראלית, את הקונפליקט בין הזהות היהודית לישראלית, בין התרבות למסורת, כל אחד לפי הגדרותיו. אנחנו יודעים שיש גם את אלה שפונים מערבה – וזו גם מגמה שגדלה כל הזמן".
אני מניחה שחוץ מהשסע הדתי יש גם עניין עדתי.
"אני לא בטוחה שזה עניין של עדתיות כמו עניין של מרכז מול פריפריה. המקום היחיד שהעניינים העדתיים עלו במחקר שלי זה בקרב ילדי שנות ה-50 וה-60. אם מסתכלים על 50 השמות הפופולריים ביותר בכל שנה, רואים יפה את גלי העלייה ממקומות שונים בעולם. בהתחלה היו שמות של חיות כמו דב או זאב, שהיו פופולריים באשכנז, ואז בבת אחת הגיעו ציון ורחמים מצפון אפריקה, ואז נכנסו יחזקאל וששון – שמות שהם יותר עיראקיים. אבל תוך שנה-שנתיים כל אלה נעלמו. אחרי שהם ספגו את הלעג של מי שקדמו להם – כמו במערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין – מהר מאוד הם הבינו שהשמות האלה לא לגיטימיים. בשנות ה-60 פתאום הייתה מהפכה גדולה בשמות הפופולריים, והתקבענו על רשימה משותפת שבה לא רואים יותר עדות. ההורים התחילו להיזהר מזה".
מגמה אופנתית נוספת שאפשר לראות באופן ברור היא השמות האנדרוגניים (כאלה שהם לא גבריים או נשיים באופן מובהק). למעשה לא מדובר בתופעה חדשה במיוחד, וכבר במקרא אפשר לראות שמות עם סיומות נקביות אצל גברים כמו אחוזת ואביה, ושמות שניתנו לשני המינים כמו שלומית, אביחיל, עתליה ואחינועם. בהמשך השתרשה חלוקה ברורה יותר ששלטה עד לסוף המאה ה-19, ואז השמות האנדרוגניים חזרו עם עליית הציונות. מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 איבדו מרבית שמות הבנות השכיחים את הסיומות הנקביות, ונפוצו שמות עצם בזכר עבור הבנות, כגון גל, הדר ומור. בשנות ה-90 כבר החלה זליגה ניכרת של שמות שהיו באופן מובהק שייכים לגברים גם לצד הנשי, כמו יובל, אופיר וליאור. לעומת זאת, הזליגה לצד השני כמעט שלא קיימת.
הרברט ברי ואיילין הרפר, שחקרו את השמות האנדרוגניים בארצות הברית בסוף המאה הקודמת, הגיעו למסקנה שהרבה יותר קל לנו לקרוא לילדה בשם של בן מאשר לקרוא לילד בשם של בת. ד"ר לנדמן מביאה בספרה, "אני הלישז היחידה בעולם", דוגמה לכך בריאיון שערכה עם אב יליד שנות ה-60, שדרש מאשתו ששמו של בכורו יהיה "של בן": "אם הוא בן, אז שיהיה שם של בן", אמר. כאשר נשאל על שם בתו, הוא התעלם מהעובדה שזהו שם אנדרוגני. נראה שכל עוד תכונות המזוהות עם גבריות, כמו חוזק ואסרטיביות, יעמדו בראש סולם הערכים – כך גם השמות הגבריים ימשיכו להיות אטרקטיביים יותר גם לבנות המין השני, בעוד ששמות שמזוהים עם המין שעדיין נתפס כחלש יותר (הס מלהגיד מוחלש) ייחשבו למוקצים עבור זכרים. מה גם שבאופן מודע או לא מודע, עולה החשש שהשם ישפיע על הזהות המינית בעתיד. "גם לחילונים מוחלטים עדיין יותר קל שהבת שלהם תהיה 'טום-בוי' מאשר שהבן שלהם יהיה 'סיסי'", מפרשת ד"ר לנדמן.
ובמחקר שלך את מצאת שהשם באמת משפיע באופן כזה או אחר?
"מאוד קשה להגיד בדיעבד איך השם השפיע ודחף לכיוון מסוים. הדבר היחיד שמצאתי זה שאנשים עם שמות מיוחדים הרגישו שהם מיוחדים – וזה היה יכול להיות לחיוב או לשלילה. יש לי מישהי שקראה לבן שלה אמיר כי בין היתר היא קיוותה שהוא יהיה גבוה, אז לא התאפקתי ושאלתי אותה אם זה הצליח, והיא צחקה ואמרה שהוא די נמוך, אבל מראש היא הייתה יכולה לדעת את זה, כי אין לו ממי לרשת את הגובה. היו לא מעט שנתנו לבנים שלהם שמות של מנהיגים מתוך ניסיון לכוון אותם להיות מנהיגים בעצמם, אבל אף אחד לא אמר שזה הצליח לו. זה לא אומר שהם נכשלו, אבל יצאתי מנקודת הנחה שאם זה היה מוכיח את עצמו הם היו מציינים את זה".
אז למה למרות שלא כל היפות יפות והאמירים גבוהים, אנחנו עדיין ממשיכים להעניק שמות מתוך כוונה שהם ישפיעו?
"הכוח שיש לשם זה משהו שמוטבע בנו תרבותית בצורה מאוד חזקה. כבר בכיתה א' למדנו איך השמות של אברם ושרי הוחלפו לאברהם ושרה כדי להראות שהם עלו בדרגה. הילד מבין מזה שהשם מעיד על דרגתו של האדם. זו אמונה שאחר כך מאוד קשה לשלוף החוצה".
האמונה בכוח של שמות עולה גם בהתרחקות שלנו משמות של אנשים שהותירו עלינו רושם רע לאורך החיים.
"אצל רוב המרואיינים והמרואיינות עלתה סוג של אמונה שהשם יכול לשאת איזשהו מטען מאגי. אם, לדוגמה, הייתה מרב שעשתה לך רע בילדות, אין באמת סיכוי שהילדה שלך מרב תהיה דומה לילדה הלא-נעימה שהכרת לפני שנות דור, אבל יש אמונה שיש סוג מסוים של מטען מאגי בשם. זה לא שהשם סוחב את המטען מהילדה, אלא שההילה של הילדה טפטפה לתוך השם וצבעה אותו בצבעים שאת לא כל כך רוצה לתת, וכשאת אומרת 'מרב' עולים לך בזיכרון כל הפעמים שאמרת 'מרב' לילדה ההיא – וזה לא נאמר באהבה יתרה.
"אפילו לודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף של השפה הכל-כך שכלתני, אמר לקראת סוף חייו שבשם פרטי יש משהו מיסטי. יש שם איזשהו מטען רוחני שאנחנו לא יודעים אותו, אבל אנחנו קולטים אותו"
"ראיינתי רק חילונים, משכילים וגם לא משכילים, והקפדתי לראיין הרבה אנשים מכל הגוונים. היו כאלו שאמרו מיד 'זה שם לא טוב', והיו כאלה שדיברו יותר בזהירות, לא אהבו להודות בזה. אלו שהיו יותר בסגנון חילוני אמרו שעליהם זה לא השפיע והם בחרו לפי השיקולים שלהם, שהיו מאוד ברורים. אבל אפילו לודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף של השפה הכל-כך שכלתני, אמר לקראת סוף חייו שבשם פרטי יש משהו מיסטי. יש שם איזשהו מטען רוחני שאנחנו לא יודעים אותו, אבל אנחנו קולטים אותו.
"זה נכנס לגרעין האמונה של כל אדם, ובזהירות יתרה אני רוצה להגיד שגם החילונים שבינינו, בתשתית יש להם סוג של אמונה בכוח עליון. במצבי מצוקה אנחנו מתפללים. אנחנו לא בהכרח הולכים לבית כנסת, אבל כשאנחנו במסדרון בית החולים עולה בנו תפילה. וכשנותנים שם לילד מתחברים כנראה למקום הזה, שנושא תפילה".
פורסם לראשונה: 16:42, 13.04.23
