המסע להשבת ילד, נושא שהקולנוע האמריקני עסק בו לא פעם, מכיל כמה מרכיבים שכל אחד מהם מאפשר להפוך את המעשה לטעון מבחינה אידיאולוגית. מי המציל? מה האינטרס שמניע אותו? מה מידת הנחישות (קרי האלימות) שאותה הוא יהיה נכון להפגין? מאיזה גורל הוא מנסה להציל את הילד? כיצד הניסיון לעשות זאת יותיר חותמו על המציל? סרטים כמו "המחפשים" של ג'ון פורד, "נהג מונית" של מרטין סקורסזה, "חטופה" של פייר מורל או "יום נפלא" של לין רמזי, פורשים טווח עשיר של אפשרויות על בסיס סיטואציה זו.
תנו לו ללכת טריילר
"תנו לו ללכת" (Let Him Go) הוא מערבון בן זמננו (ניאו-מערבון) שבו המסע להשבת הילד יכול להיות מובן כניסיון להבדלה בין שני דפוסים מנטליים במדינות ארה"ב האדומות (המדינות השמרניות-רפובליקניות בלב היבשת). מצד אחד הערכים השמרניים החיוביים של הורות ונכונות להקרבה, ומהצד השני דינמיקה משפחתית-שבטית רעילה.
זהו עיבוד לספרו של לארי ווטסון (2013), ועלילת הסרט נותרת צמודה למקור, גם אם יש תוספת מסוימת מבחינת הדמויות, ועיבוי של התרחשויות. כל זה עדיין מותיר את הסרט כמתאים בעיקר לקהל בוגר, שיש לו סבלנות למסע האיטי, ולאופן שבו הצופים אמורים לספוג בו את נופי אמריקה. אין זה סרט שבו גיבור מעורער נפשית או "בעל יכולות מיוחדות" נכנס לרצף סיטואציות אלימות בניסיון להציל את הילד, אלא, בעיקרו, סרט של התבוננות על דמויות ויחסים. התסריט והבימוי הם של תומס בזוצ'ה, ששלושת הסרטים הקודמים היו קומדיות רומנטיות בינוניות. "תנו לו ללכת" מאוד שונה באופיו, וגם אם הוא טוב מסרטיו הקודמים, הוא לא צפיית חובה בקולנוע.
שתי הדמויות המרכזיות הן של ג'ורג בלאקלדג' (קווין קוסטנר), שריף שפרש לגמלאות, ואשתו מרגרט (דיאן לין). בתחילת הסרט הם חיים בחווה במונטנה, שבה מרגרט עוסקת באילוף סוסים. יחד איתם הבן הבוגר ג'יימס (ראיין ברוס), אשתו לורנה (קיילי קרטר), והתינוק ג'ימי. פתיחת הסרט מציגה את החיים שלווים בעולם המתנהל בהבנה ובשתיקה של בני משפחת בלאקלדג' שאינם אנשים של מילים רבות. מרגרט היא סבתא מאוד נוכחת בטיפול בנכד, ויש תחושה ברורה שהיא משדרת לכלתה שאינה אם מספיק מוצלחת.
הבן ג'יימס מת בתאונה במהלך רכיבה על סוס. בסצנה הבאה אנו פוגשים את ג'ורג' ומרגרט מסיימים להתלבש למה שנראה בתחילה כהכנה ללוויה, אבל שניות אחר כך אנו מבינים כי חלפו שלוש שנים, ואנו נמצאים בחתונתה של האלמנה לורנה לאדם בשם דוני וויבוי (ויל בריטן). בתקופה שלאחר החתונה מרגרט מתייסרת מכך שהנכד לא יגדל בזרועותיה. תחושות שהופכות לחשש עמוק כשהיא צופה בדוני מכה באמצע הרחוב את לורנה ומתנהג בגסות לג'ימי. זמן קצר לאחר מכן דוני ולורנה נעלמים בלי התראה עם ג'ימי הקטן. מרגרט נחושה למצוא אותם ולנסות להחזיר את הנכד.
דוני שייך לשבט וויבוי שממוקם בגלדסטון, צפון דקוטה. שבט בנים שידועים לשמצה כמי שנמצאים בצד הלא נכון של החוק, ונשלטים על ידי האם בלאנש (לסלי מנוויל), הקשוחה ונטולת החמלה. עד שיאתרו את המקום שבו נמצאים בני שבט וויבוי, יעבור שליש של סרט שבעיקרו כולל את הניואנסים של היחסים בין מרגרט הנחושה והבעל האוהב והמאופק ג'ורג המתלווה אליה בעל כורחו. בדרך הם יפגשו אינדיאני צעיר בשם פיטר (בובו סטיוארט), שיהיה לו תפקיד במהלך הדרמטי והסמלי מבחינה אידיאולוגית של הסרט.
לקוסטנר ולין היו קריירות ארוכות, עם עליות ומורדות. קוסטנר היה אחד הכוכבים הגדולים של הקולנוע האמריקני בתקופה שהחלה ב-1987 ("הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה), מגיע לשיא ב-1990 עם "רוקד עם זאבים" (שקוסטנר גם ביים) שזכה בשבעה אוסקרים, והסתיימה ב1995-97 לאחר כישלון הפרויקטים המגלומנים שבהם שיחק וביים ("עולם המים" ו"הדוור"). הפרסונה של גבריות הוליוודית "קלאסית" שאותה ייצג נשחקה במהירות בשנות ה-90.
בשנים האחרונות הוא חוזר כשחקן בסדרות טלוויזיה מוערכות שמהדהדות את עולם המערבונים והגבריות מהסוג הישן. הוא זכה בפרס האמי על תפקיד ראשי במיני סדרה " "Hatfields & McCoys (2012) ומאז 2018 מככב בסדרת המערבון בן זמננו "ילוסטון".
מהצד שני של הזוגיות נמצאת השחקנית דיאן לין, מי שסומנה בצעירותה כהבטחה גדולה כשהופיעה בשני הסרטים שפרנסיס פורד קופולה ביים ב-1983 "נערי הכרך" ו"ראסטי ג'יימס". מאז היו לה תפקידים יפים נוספים – מועמדות לפרס האמי על תפקידה במיני סדרת מערבון "יונה בודדה" (1989), מועמדות לאוסקר על תפקידה ב"בוגדת" (2002) של אדריאן לין. אבל זה תמיד היה ליד הקריירה שיכלה להיות לה.
זו כבר הפעם השנייה שבה קוסטנר ולין משחקים זה מול זה כזוג נשוי. בגילם הבוגר הם משמרים במראה הנאה שלהם דימוי של אמריקניות כפרית-שורשית. הראשון שחשב על צימוד זה הוא לא אחר מזאק סניידר כשליהק אותם ב"איש הפלדה" (2013), לתפקידים של ג'ונתן ומרתה קנט, הוריו המאמצים של קאל-אל, העתיד לגדול לסופרמן. כעת, לאחר שגילמו גרסה מיתית של של אמריקנה הורית, הם חוזרים ועושים לכן במסגרת דרמטית ריאליסטית יותר.
קוסטנר ולין נושאים את הסרט, לפחות עד שמנוויל גונבת את ההצגה עם דמות פרועה ומוקצנת יותר. המשחק שלהם מאופק והוא משולב באופי המתון של רוב הסרט. השליש האחרון מציע מעבר להתרחשויות אלימות קיצוניות למדי. גם אם מבחינה דרמטית סביר היה לצפות לכך שהניסיון להחזיר את ג'ימי למונטנה לא יהיה כה פשוט, שינוי הטון מרוגע מהורהר לאלימות קשה (בסטנדרטים הריאליסטים של הסרט), אינו נבנה באופן מספק.
