"קצת שמח קצת עצוב" קוראים לאלבום האחרון של אייל גולן - וזו התחושה שהייתה אמש (ה') באצטדיון בלומפילד, שם חגג המוזיקאי 30 שנות קריירה באחד מהמופעים המרהיבים ויוצאי הדופן שהתקיימו אי פעם בישראל. קצת שמח כי זו הייתה חגיגה אמיתית של מוזיקה עם אמנים אורחים, במה עצומה, התזמורת הסימפונית ירושלים, עשרות רקדנים ואינספור זיקוקים. אבל גם קצת עצוב כי זו הייתה חגיגה במעמד צד אחד בלבד.
אייל גולן בהופעה- ''הגשם ישטוף את הדמעות''
(צילום: נדב אבס)
מי שרק לפני עשור הוכתר על ידי היחצן שלו כזמר הלאומי והופיע בחגיגות יום הולדת של שמעון פרס לצד שועי עולם, חזר ונשאר אחרי כל השנים הזמר של ישראל השנייה - זה היה הקהל שהגיע, אלו היו האמנים שהופיעו והאשכנזים היחידים שהיו על הבמה היו נגני התזמורת הסימפונית, אבל אולי בגלל שהמנצח שלהם הוא ביטון.
בעידן ה-MeToo, ב-2022, גולן חוגג מופע ענק, אולי הגדול ביותר שהיה בישראל כשמחשיבים את המופע הנוסף שמתוכנן במוצאי שבת, אז יגיעו סך הכול 60 אלף ישראלים לצפות בו חוגג זהב. אבל זוהי לא חגיגה של מנצח. יש שיגידו של גנב בלילה. ריאיונות הוא כבר לא מקיים - או שהוא מסרב לתת אותם, או שכלי תקשורת מרכזיים לא מוכנים לתת לו את הבמה. את מסיבת העיתונאים שתכנן לעשות כמה שעות לפני ההופעה ביטל, אולי כי לא רצה לענות על שאלות קשות בנוגע לפרשת הקטינות. יחסי הציבור של גולן למופע החדש לא יגיע בצורת קול הדיבור שלו - אלא קול השירה. אחרי כל כך הרבה שנים, גולן למעשה הושתק.
אייל גולן הוא מעל לכול סמל. מה שהיה נוח וקל לשכוח לאורי זוהר וכל חבורת לול או זמרי הרוק של ישראל היפה - כשזה הגיע לגולן היה ברור שהדין יהיה אחר. עליו לא היה מי שישמור ואולי גם הייתה הנאה בנפילתו, אם הפרס בדרך הוא ריסוק הלגיטימיות של הז'אנר הפופולרי בישראל, שהפך לכזה בעיקר בזכות גולן.
והסמל הזה הצליח לא בחסד, אלא רק בזכות. כישרון ייחודי שנולד בשכונה למשפחה מפורקת והפך להיסטוריה ישראלית בזכות קול נדיר וחריצות יוצאת דופן. אמן אחר שהיה עם כזה משא על כתפיו מזמן היה נותר בצללים. גולן הצליח לשרוד חרף ניהול משבר תדמיתי מהגרועים שהיו בישראל, בזכות הרעב שמניע אותו. למי שבא מכלום, שקיבל עוד ועוד מכות, הוא הצליח לתעל את זה ללהיט אחר להיט, ולא הניח לאף אחד לחשוב אחרת.
אייל גולן בהופעה עם עדן בן זקן
(צילום: נדב אבס)
למעלה משעתיים הופיע אמש גולן. הוא אירח אגדות כמו זהבה בן, יואב יצחק ויהודה קיסר. רקד יחד עם עדן בן זקן לצלילי ה"מועבט", זכה למילות הערצה ממשה פרץ ודודו אהרון ביחד ולחוד, והקפיץ את הקהל בסיום עם מסיבה של הדיג'יי עופר ניסים. אבל בפועל, הוא לא היה צריך אותם. מלבד ההופעה של הבת אלין, שהייתה מרגשת במיוחד בגלל המטען הרגשי בינה לבין אביה, כבר אחרי דקות בודדות של המופע הייתה ברורה לכולם מהי סיבת הצלחתו העיקרית של גולן - השירים.
הוא אולי ייאלץ להמשיך לשתוק, וייתכן שהפרשה תלווה אותו גם עד לשנה ה-120 של חייו, אבל הוא יכול להתנחם: השירים שלו יישארו פה לעד. בעידן שבו ישראלי ממוצע לא יודע למנות חמישה שירים של עדן חסון, וכשאת כמות הקלאסיקות של עומר אדם אפשר לספור על יד אחת - ובכל זאת שניהם ממלאים את פארק הירקון, כי לפעמים הכול פה מטומטם - לגולן יש את קטלוג השירים המפואר ביותר בישראל. מ"בלעדייך" ועד ל"וי כחול".
אמש נעשתה היסטוריה מקומית, גם אם חצי עם יגלה עליה רק כשיצאו הסרטים והסדרות על גולן, חלקן אני בטוח שיהיו עוד בחייו. אני מאחל לו שיצליח לזכות מחדש באהבת הקהל, ושימצא את הדרך האמיתית לחזור להיות קול פופולרי בקרב קהל רחב יותר - פחות בשבילו ויותר בשביל הציבור הישראלי, שאוהב את שיריו ורוצה לשיר אותם גם כשהוא יוצא מהאצטדיון הענק אל תוך רחובותיה של תל אביב.
