בעידן מי־טו או מן־טו, סלבס בישראל מבינים שמה שאולי לגיטימי אצל אנשים אחרים לא אפשרי אצלם / אנחנו צריכים להבין שחוקי המשחק הם אחרים, ואנחנו לא יכולים להתנהג "כאחד האדם" בזירה המינית. אם מחר אני מתחיל עם מישהו באתר היכרויות אני צריך להיות יותר זהיר בדרך שבה אני מדבר ובתמונות שאני שולח. אם מחר מישהו נכנס אליי הביתה, ההתנהגות שלי צריכה להיות מחושבת יותר.
כשהסיפורים על גל אוחובסקי יצאו, הדבר היחיד שהיה לי להגיד זה "מה אתם מתפלאים? גם בתוכנו יש כאלה" / זה לא מפתיע אותי שבקהילה יש דבר כזה. ככה זה גם בשאר הקהילות. רוצים שוויון? שוויון יש גם ברע, לא רק בטוב. אני מכיר את גל ומכיר את אסי עזר ומתבאס בשבילם. אני בטוח שיש עוד הרבה סיפורים על הרבה אנשים. אלה אנשים שאנחנו אוהבים ורוצים להמשיך לאהוב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בקהילה הגאה, המרחבים פרוצים / לא הציבו גבולות. ברגע ששני אנשים נמצאים בסיטואציה אינטימית, אין פה את מערכת היחסים שיש בינו לבינה. זה בינו לבינו, מראש אתה מרגיש שיש פה כוח שווה. ואם מישהו נכנס אליי הביתה - מהרגע שנסגרת הדלת, הכול יכול לקרות. יש משהו במתירנות ובפתיחות שמאפשר לנו בסיטואציות כאלה להיות קצת פחות רגישים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו כותבים את ספר החוקים החדש. היום אני בטוח שכל הגייז יותר זהירים, יותר שוקלים מילים, הסיפורים האחרונים גרמו לכולנו לשאול את עצמנו, "רגע, אולי גם אני מטריד? אולי גם אני הטרדתי?" הם יגרמו לכולנו להתנסח אחרת באתרי היכרויות ואני חושב שהם יגרמו לכולנו להיות רגישים יותר אחרי שהדלתות נסגרות.
בעקבות הפרשות נפגשתי עם חבר ילדות. נזכרנו בדברים שקרו לנו בתל־אביב בסוף שנות ה־90. הוא הזכיר לי סיטואציות שהדחקתי והייתי יכול להבעיר מהן אש מאוד גדולה. כמו להגיע למועדון בתל־אביב, כקטין, ובעלי המועדון לוקח אותך לחדר צדדי. אני לא זוכר פרטים ממה שהיה שם, הדחקתי, אבל אני כן זוכר שהיה לי חלק בזה. לא גררו אותי לתוך החדר כשהידיים והרגליים שלי קשורות. היה לי קצת מושג לאן אני הולך. הייתי קטין, אבל זה אומר שלא רציתי? שלא הבנתי? הנעורים, הדחף והסקרנות הובילו אותי למקומות שהיום אין לי אומץ להיות בהם, וגם לכאלה שהייתי נמנע מהם בחירוף נפש.
אגב, גם נשים מטרידות גברים. מעירות הערות, שולחות ידיים ודברים יותר רציניים. זה קרה לי עם נשים שעבדתי איתן ובשנים האחרונות אפילו עם לקוחות. לא צריך לשכוח גם את זה למרות שזה עוד לא מדובר.
העליהום על יהודה נהרי נובע מהמעמד של אסי עזר / אם הוא היה מתלונן על במאי שאת לא מכירה, או לחלופין, שאדם מוכר כמו יהודה לוי היה מספר סיפור כזה על במאי לא מוכר - מישהו היה שם סימן שאלה לגבי העדות? הנה עוד דוגמה מצוינת לזה שאין שוויון. כשזו אישה מול גבר, אישה נתפסת כטרף, כיותר פגיעה וזה יותר אמין. זה יותר מסתדר לכולם בראש, גבר שמטריד אישה. אבל גבר שמטריד גבר?
הזדעזעתי מזה שבגלל שמדובר בדמות כל כך פופולרית, פתאום כל האנשים הנאורים והמדהימים מהברנז'ה סתמו את הפה לחלוטין או בחרו בתגובה לא ראויה. בעיניי, אם מישהו בא ומתלונן - הלב שלנו קודם כל איתו. יש פה מישהו שזועק זעקה, שמוציא החוצה משהו שלא קל להוציא, שעושה מהלך שאין בו שום יתרון. אין בזה שום דבר שיעשה לו טוב. בסוף, אף אחד לא יודע מה היה שם חוץ מאסי ויהודה. אני רציתי לחזק את יהודה. אני מכיר אותו באופן אישי, הוא אחלה בחור, אקס של חברה שלי. בעיקר הזדעזעתי מזה שכל התגובות עליו היו שהוא רודף פרסום, רוצה עוקבים. איך אתם יכולים לחשוב שמישהו עושה דבר כזה מהסיבות האלה? מי רוצה פרסום כזה?
"פתאום כל האנשים הנאורים והמדהימים מהברנז'ה סתמו את הפה לחלוטין או בחרו בתגובה לא ראויה. בעיניי, אם מישהו בא ומתלונן - הלב שלנו קודם כל איתו. יש פה מישהו שזועק זעקה, שעושה מהלך שאין בו שום יתרון"
זה בסדר שהחברות של אסי תמכו בו. השאלה היא אם אתה יכול לתמוך בלי לפגוע בצד המתלונן, בלי לבטל את העדות שלו. אני יכול לתמוך באסי ועדיין לחזק את יהודה. שניהם עוברים משהו לא נעים. יותר מוזר לי שיש כל מיני אנשים שלא הגיבו מאשר כאלה שהגיבו בטמטום. אני חושב שהתנצלות קטנה וכנה של אסי הייתה סוגרת את כל הסאגה הזאת.
אין לי דוגמאות טובות לאהבה. אני עדיין מאמין בה, אבל לא יודע אם אני כל כך רוצה אותה / השיר של מזי כהן, "אם זו אהבה אז למה היא לא טובה" תמיד רלוונטי במקרה שלי. מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי הסתיימה לפני שש שנים, והייתה בה אלימות. לא הייתי גבר מוכה, ממש לא, אבל האלימות נכחה ולשנינו היה בה חלק. בתוך ריב, פתאום בן הזוג שבר את שולחן הסלון. כשראיתי חפצים אהובים שאספתי במשך שנים נשברים, זה היה בשבילי יותר חזק ממכה יבשה. הסיטואציה הזאת הובילה לפרידה. בפעם השלישית שהשכנים מזמינים משטרה כי הם שומעים צעקות בבית, אתה מבין שאתה גם צריך להיפרד וגם לעבור דירה, כי אתה כבר לא יכול להסתכל עליהם במעלית.
אין על הרווקות / אני כל כך שלם בלבד שלי. ועם זאת, אני פתוח. היום אני נורא לא רוצה ילדים, אבל אולי מחר כן. אני שמח על ההחלטה לאפשר לזוגות גייז לעבור הליך פונדקאות בישראל, אבל זה לא משהו שחיכיתי לו באופן אישי. לאמהות של גייז זה נתן חופש, שחרור ודרך קלה יותר לקבל את הילדים שלהם, כי להביא ילדים בקרב גייז הפך להיות טרנדי. במקרה שלי, ואני אומר את זה ממקומות כנים ופרימיטיביים, לילד שלי הייתי רוצה שיהיה בבית גם את הדבר הכי טוב שאלוהים בעיניי ברא - וזו האישה. הייתי רוצה שתהיה לו גם אמא. אני תמיד אומר שאם זה יקרה לי בדרך הטבעית זה יהיה הכי נהדר, והדרך הטבעית מבחינתי היא מחר להכיר מישהי שנמצאת בסיטואציה שמאוד מתאימה לי ויחד אנחנו יכולים לעשות את הדבר הזה.
אני אוהב את הסרטון ההוא שיצרתי ב־2015 בבית ראש הממשלה לשעבר ורעייתו / התייחסתי אליו כאל אמנות. אנשים לא באמת ראו אותו אלא רק את מה שקרה בו. נכון, הוא הראה את בית ראש הממשלה במצב לא משהו, אבל הוא לא בא והאשים את הקירות על זה שהם מתקלפים - הוא נתן הרבה חומר למחשבה. קיבלתי הרבה חיזוקים חיוביים וגם הרבה אש. מי חי בבית כזה? קומו ותעשו עם זה משהו, על מה יש לכם להתלונן? לא אמרתי את זה לשרה נתניהו, אבל כמה שנים אחר כך, כששמעתי שיאיר ממשיך לדבר על הדליים שצריך לשים בקומה העליונה כדי שטפטופי הגשם לא יהרסו את השטיח, אמרתי בראיון שכשמשהו לא בסדר בבית שלי ובעל הבית לא מתקן, אני באיזשהו שלב יורד לחנות, קונה צבע ומתקן לבד.
אני זוכר שמאוד התרגשתי לפגוש את ראש הממשלה ורעייתו. מצאתי הזדמנות נהדרת לקדם את העסק שלי - ה"אינסטבלוק" - להכניס אותו לאנשים הכי מדוברים בישראל ולייצר סרטון שמקדם לי את המוצר. לא היה רגע של סימן שאלה אם לעשות או לא לעשות את זה. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שחוויתי עליהום תקשורתי. חיכו לי צלמים מתחת לבית וכל כתבי החדשות התקשרו אליי בזה אחר זה. עד היום יש כאלה שחושבים ששיתפתי פעולה עם ציר הרוע, אני עדיין שומע על אנשים שלא יעבדו איתי כי אני "עיצבתי את הבית של משפחת נתניהו". לא פעם ולא פעמיים כשדיברתי עם מישהו באתר היכרויות נאמר לי, "אתה נראה טוב, אבל לא אצא איתך כי היית בבית של ביבי, אם היית אצל המשפחה הזו אתה שרוף אצלי". אולי אנשים לא אוהבים אנשים דעתנים, ואתה לוקח סיכון מאוד גדול כשאתה אפילו לא בוחר צד אלא רק עומד ליד צד. אני נורא שמח שהתחלפה ממשלה. אני חושב שזה חשוב, שזה מרענן, ושיקרו דברים טובים.
השליחות האמיתית שלי היא לגרום לאנשים לאהוב את המקום שהם חיים בו / כיום אני מלמד עיצוב במכללת HIT ויש לי קורס דיגיטלי להום סטיילינג כבר ארבע שנים, אני מצלם תוכנית בערוץ העיצוב וב"רשת" בשם "מעצבים שיפוץ". לעזור לאנשים להפוך את הבית שלהם למקום יפה יותר זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב. אני מרצה לחברות היי־טק ובעיריות ובסדנאות קטנות, מגיע לכל הארץ, מייעץ, אבל אני הכי גאה בעולם על "אינסטבלוק", שדרכו הצלחתי להגיע ליותר ממיליון בתים בישראל.
הקמתי את העסק הזה בשנת 2014 וכבר כמה שנים טובות שמעתיקים אותנו בכל מקום. אחרי שהתאוששתי מזה שמעתיקים אותי למדתי לראות גם את היופי שבזה. בזמן הקורונה סגרתי עשרה סניפים מתוך 12 וחטפתי מכה מאוד כואבת, והיום אני מנהל מלחמה מול גוגל, כי היום כל מי שמדפיס על נייר ומדביק בצורה לא איכותית על חתיכת עץ מפרסם ברשת תחת מילת החיפוש שהיא שם העסק שלי. בעיקרון אין לי קייס, אבל אין לי ברירה אלא לנסות לצאת נגדם.
אני אוהב להיות בן 40 / מערכת היחסים שלי עם אוכל היא בריאה. שנים לא עשיתי דיאטות כאסח. פעם הייתי מרעיב את עצמי. הייתי יכול להיות שבועיים בדיאטת מיצים של ביונסה או שלושה שבועות בדיאטת מרק כרוב של אודטה. היום אני בעיקר משתדל לתת לגוף שלי כמה שיותר תנועה וספורט.
כבר עשר שנים אני לא יכול להפסיק עם הבוטוקס. אבל העבודה האמיתית היא בתחושה הפנימית, באופן שבו אתה מדבר לעצמך. בשנה האחרונה אני מנסה לא להגיד לעצמי דברים כמו "אני זקן" ו"זה לא לגילי".
אני מרגיש שאני יותר חכם, יותר סקסי, אני הכי שלם עם עצמי שהייתי כל חיי. אני מסתכל במראה ואוהב את מה שאני רואה, סוף־סוף אני יכול להגיד שאם הייתי פוגש אחד כמוני הייתי יוצא איתו, כי הוא אחלה גבר. עד לפני שלוש שנים לא יכולתי להגיד את זה, הייתי מסתכל במראה ואומר, "זה לא בשבילי".
