מאות ילדים מלווים בהוריהם הגיעו אתמול (א׳) להצגת הבוקר של ״ספר הג׳ונגל״ במשכן לאמנויות הבמה, מחכים לראות את הדמויות האהובות שבדה רודיארד קיפלינג קמות לתחייה ולשמוע את שירי המחזמר שהאזינו להם בבית. בין הפרצופים הנרגשים - של ההורים שניסו לשחזר את הקסם שצפו בו בצעירותם ושל הקטנטנים שנדבקו בחיידק - גם פעוטות, ילדים קטנים בני ארבע ואף פחות. לכולם משותפת ההתרגשות, וכולם מכירים את המילים לשירים האיקוניים שכתב אפרים סידון והלחין מירון מינסטר.
28 שנים חלפו מאז עלה המחזמר לראשונה, כשההפקה המקורית סחפה אחריה את קהל הצופים שהתוודע למוגלי הכובש - אז, לא אחר מתום אבני בן ה-10 - הודות למוזיקה הבלתי-נשכחת והעלילה האהובה על אודות הילד שננטש בינקותו בג׳ונגל והחיות מאמצות אותו לחיקן והופכות אותו לחבר להקה של ממש. ההפקה שבה עוד כמה פעמים בודדות בשנים האחרונות, אבל הקיץ, בשיא המלחמה המתמשכת מצפון ומדרום, חברי ההפקה המקורית (כולל חנוך רוזן הבמאי) התגייסו למשימה - לשמח את הקהל ולספק לו שעתיים של נוסטלגיה מתמשכת.
פתיחת ההצגה התגלגלה באופן מעט מקרטע למרבה האכזבה, כשלפחות עשר דקות חלפו עד שהשיר הראשון במחזמר התנגן. המיקרופונים של פאקלי הסנאי (אבי יפה, שהוביל את העלילה המקוצרת בגרסה המצולמת מהניינטיז) וגם של חלק מהזאבים לא עבדו, ובקהל נשמעו קריאות ״לא שומעים אותך!!!״ מצד ילדים נחושים. רק אחרי מספר ניסיונות הצליחו לשמוע את קולן של הדמויות בקהל. אך עם פתיחת המנגינה המוכרת של ״חוקי הג׳ונגל״, השיר בביצועו של בלו הדוב (טוביה צפיר), נשכחות כל הבעיות הטכניות והמוזיקה המוכרת מהלכת קסם על הקהל - הצעיר והבוגר.
לצידם של צפיר ויפה הצטרפו כל חברי הקאסט המקורי; ששי קשת בתפקיד בגירה הפנתר ואלי דנקר בתפקיד שירחן הנמר, שתי אגדות תיאטרון שמלהטטות ביכולותיהן על הבמה, אם בתנועה ובנוכחות בימתית מרשימה או באופן שבו הם מביעים את עצמם ולובשים על עצמם את גינוני החיות. גם יוסי טולדו בתפקיד קא הנחש ופיני קדרון כמנהיג הפילים גונבים את ההצגה בזמן הקצר שמוקצב להם - בעיקר בזכות הנאמברים המצוינים שלהם. השיר של טולדו, בשילוב הכוריאוגרפיה המהפנטת (מינוס הרפרנס למייקל ג׳קסון שהתיישן לא טוב ועודן בעיבוד), נותר אחד מהביצועים האהובים, ונדמה שכולם בקהל מכירים בעל פה את שירו של קדרון שמפציר בחיות הג׳ונגל לפנות את השבילים טרם יירמסו ו״שיעור הריקוד״ המשעשע שהוא מעביר ליתר הלהקה.
השירים היו ונשארו החלקים המסעירים ביותר במחזמר, על אף שהם לא מבוצעים באופן חי אלא בפלייבק שהשחקנים עושים ליפסינק לצליליו. הטקסטים השנונים של סידון והלחנים של מינסטר עדיין מוצלחים גם שלושה עשורים אחרי שנכתבו. המחדל היחידי בגזרה המוזיקלית הוא גניזתו של ״שיר הקופים״ המעולה מהמחזמר המקורי (״היי, אני המלך / היי אני שליט״), שכתב סידון והלחין אריאל זילבר. לדברי ההפקה ההחלטה להחליף את השיר הספציפי הזה באחר (בביצוע של אדי אלתרמן כמלך הקופים, בשיר שנשמע דומה מתמיד ל-I Wanna Be Like You מהעיבוד הקולנועי של דיסני מ-1967) נובעת משינויים שחשבו שיהיו נכונים לה. שינוי נוסף מופיע בשירו של בגירה, בפתיחת חלקה השני של ההצגה, שהופכת את החזרה של הקהל מההפסקה לסוחפת במיוחד.
5 צפייה בגלריה
מלהטטים ביכולותיהם על הבמה. אלי דנקר בתפקיד שירחן. מתוך ״ספר הג׳ונגל - המחזמר״
(צילום: רועי ברקוביץ׳)
הסצנות שמובילות את העלילה בין השירים נעות בין חלקים מלהיבים יותר (במיוחד כאלה שהקהל משתתף בהן, צועק דברים לשחקנים, או מופעל על ידי גירויים חושיים שונים) וחלקים חלשים יותר, שבהם הילדים או ההורים מאבדים מהריכוז, אבל לאורך רוב השעתיים נדמה שההתרחשות העיקרית על הבמה משלהבת אותם. התפאורה לא מרגשת במיוחד, אך היא צבעונית ומשלבת מסך וידאו גדול שמוסיף לעומק על הבמה. התלבושות המושקעות של השחקנים והרקדנים, בשילוב הכוריאוגרפיה (שעליה חתום עוז מורג) שייחודית לכל חיה מפעילות את הדמיון אצל הצופים. התנועתיות החייתית מרפררת ל״קאטס״ של אנדרו לויד ובר משנות ה-80, ולמרות שאי-אפשר באמת להשוות בין ההפקה מווסט אנד לזו, ניתן להעריך את ההשראה ותשומת הלב לפרטים הקטנים.
אגב פרטים קטנים, אסור לשכוח את מי שבלעדיו ההצגה הזו לא הייתה קורית - מוגלי. בהפקה הזו לוטן פארן הכריזמטי והחייכן גילם את הדמות השובבה, ולצידו בהמשך הפציעה גם עדן כהן כבאנה. השניים הם חלק מצוות של 12 שחקנים-ילדים, שמתחלפים ביניהם על הבמה בהצגות השונות. דמותו של מוגלי, אגב, מגיעה לבמה לראשונה רק כעבור מחצית השעה - אבל גם אחרי כמעט 30 שנה נראה שהגימיק עובד. קשה להיכנס לנעליו של תום אבני שכבר הפך שם נרדף לתפקיד. בצילומי המקור ניכר שאבני מבושל יותר, נכנס יותר בקלילות לתפקיד ומשחק היטב ביחס לגילו הצעיר. אך למרות שהפער קיים, פארן בן התשע מוכיח שהוא ראוי להיכנס למכנסיים האדומים שהופכים ילדים לכוכבים. הנוכחות שלו על הבמה מתקבלת באהדה אצל הקהל וכיאה לרוח התקופה גם בתיעוד בטלפונים הסלולריים, למרות שלפי חוקי הג׳ונגל (והמקום) הצילום אסור. אזהרת ספוילר: כל ההצגה מתנקזת לעבר החלק המתוק ביותר, שבאמת נדמה כאילו לקוח מעולמות הקולנוע של הילדים-כוכבים של הניינטיז - שיר האהבה של מוגלי ובאנה.
יותר מקאסט השחקנים המקורי ששב לתפקידים הראשיים (ושמורכב אגב, כולו מגברים. אם כבר עדכנו את העיבוד, כנראה שהיה אפשר להכניס עוד תפקידים נשיים מלבד זה של ריקשה הזאבה האימהית), נדמה שלצד השירים, בדיחות הסלפסטיק והגירויים השונים - הנוסטלגיה היא זו שמשחקת את התפקיד המשמעותי ביותר בהצגה. האם גם ללא שום היכרות מוקדמת עם השירים, הסיפור והדמויות, קהל חדש עשוי להתלהב כמו אלה שמכירים את כל השירים בעל פה ומחכים לרגעי המפתח? הרשו לי לענות באמצעות ציטוט משירם הנוגה של מוגלי ובאנה - ״לא יודע, לא יודעת...״ פשוט כי ״זוהי פעם ראשונה!״ אבל מה שבטוח הוא שלפי החיוכים הגדולים, מחיאות הכפיים הנלהבות והעובדה שברובה המוחלט של ההצגה היה שקט יחסי באולם שהיה מפוצץ בקטנטנים, כבילוי מוזיקלי, תרבותי וממוזג לימי הקיץ הלוהטים, ״ספר הג׳ונגל - המחזמר״ בהחלט עובד. סקובידיבובו.
