עכשיו כשהבחירות בארצות הברית מתקיימות וכולם רק ממתינים לתוצאות - זה לא כל כך משנה אם אתם בצד הדמוקרטי או הרפובליקני, אם אתם תומכים באיסור על הפלות או בהרחבת כיסוי ביטוח הבריאות. אפילו סוגיית המלחמה בעזה לא ממש עומדת כרגע בראש סדר העדיפויות של הציבור, גם אם זה נראה כך לפעמים אי שם הרחק בישראל. בשלב הזה, נראה שזה נגמר.
אבל לא באמת. לא לפי הגישה שדונלד טראמפ הכתיב לפוליטיקה האמריקנית לפני ארבע שנים לפיה מערכת הבחירות מעוותת, מושחתת, ולא חוקית - אלא אם כן כמובן, הוא יוצא מנצח. בסרטו התיעודי החדש "לגנוב את הבחירות" שזמין לצפייה ב-HOT8 ו-yes דוקו, הקולנוען דן ריד חזר לתמרונים הבלתי-נדלים של טראמפ וצוותו להתנגד לתוצאות הצבעת האזרחים והניסיונות הנואשים למנוע את אישורן. כל זאת, מנקודת מבטם של האנשים שעבדו לצידו בבית הלבן ותמכו במדיניותו, אך יצאו נגדו בעקבות המתקפה החזיתית על הדמוקרטיה עצמה. "הוא דמות של קיסר והוא לא מתיישב בהגדרה עם השיטה הדמוקרטית, וכשהרפובליקנים שעבדו לצידו הבינו את זה, הם היו חייבים לפרוש", אומר הבמאי בראיון מיוחד ל-ynet.
ריד הבריטי הוא אחד מיוצרי הדוקו הפוריים שעובדים כיום. הוא נודע בעיקר בזכות "לעזוב את נוורלנד" שבו חשף את מייקל ג'קסון כפדופיל, אך התמחותו נוגעת לשחזור אירועי טרור מסביב לעולם, ולאחרונה שודר בבריטניה "יום אחד באוקטובר" שביים ועסק במתקפת חמאס על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. ב"לגנוב את הבחירות" שהופק על ידי HBO, הוא קיווה להצביע על הסכנות שמציג טראמפ לדמוקרטיה האמריקנית, שעלולות להיות בעלות השלכות מרחיקות-לכת על העולם - שעשוי להישאב בהנהגתו לכאוס תמידי, מלחמות וטרור בלתי פוסקים. "הפסד של טראמפ עלול להביא אלימות לארצות הברית והשסע בחברה יעצים. אבל לניצחון של טראמפ יש השפעה מיידית על אירופה, והדאגה העיקרית שלי היא אוקראינה. אם אוקראינה תיפול וטראמפ יפרוש מנאט"ו, אז יש לזה השלכות אדירות על המצב הגיאופוליטי", אומר הבמאי.
"לאמריקנים זה פחות חשוב, מה שמעניין אותם זה האינפלציה ומלחמות התרבות, אבל אנחנו נמצאים בנקודה בהיסטוריה שהכול עלול לפנות שוב לצד הלא נכון. ולכן אני חושש מאוד. זה נוגע גם למזרח התיכון. ישראל חוותה את האסון של 7 באוקטובר ובתגובה חיסלה את נסראללה ותקפה את איראן, מבלי להבעיר את העולם בלהבות. אז הכול נראה בסדר כרגע. אבל עם טראמפ בשלטון, העולם יהפוך למקום עוד פחות צפוי, והוא עשוי לעודד את נתניהו לעשות דברים שיערערו את היציבות בעולם כולו וזה מסוכן מאוד. הניצחון של טראמפ יזין אנרגיות הרסניות למציאות בעולם שהתגבשה בעקבות מלחמת העולם השנייה, ועכשיו הולכת ומתפוררת".
לפחות לפי רוב הישראלים, הם דווקא מעדיפים את הבשורה של טראמפ לעולם.
"היום כשטראמפ מצהיר הצהרות ייתכן שאנשים יאהבו את זה, אבל הוא יכול לשנות את דעתו למחרת כי לא אכפת לו בכלל בנוגע למדיניות. כל מה שמעניין אותו זה להישאר בשלטון. חוץ מזה הוא פנטזיונר. הוא חי בעולם של אשליות, והוא ממציא דברים כל הזמן. חלק מהדברים הוא משמיע כדי לרצות אותך, אבל אז הוא עלול להתהפך, וזה מסוכן. לא אכפת לו בכלל מאמריקה ולא אכפת לו מישראל. לא אכפת לו אפילו מחברו הטוב ביותר ולדימיר פוטין. אז העצה שלי היא להיזהר ממי שאתה נותן בו אמון. זהו אדם שהברית היחידה שלו זה עם עצמו, והוא עלול להיות מסוכן מאוד גם לישראל".
"הפוליטיקה האמריקנית מטורפת"
ריד אינו אמריקני, אך מודע לכך שהוא עלול להיתפס כמוטה מבחינה אידיאולוגית. הוא מבחינתו מבהיר כי מעולם לא היה קולנוען פוליטי ואין בסרט קריאה לפעולה בשם האקטיביזם, אלא אזהרה בנוגע למתקפה על הדמוקרטיה האמריקנית שעלולה לחזור על עצמה שוב. המסרים של קמפיין טראמפ העידו מראש על כך שהוא מכין תוכנית לערעור על תוצאות הבחירות. "הפוליטיקה האמריקנית מטורפת. אין פה מחלוקת בין מדיניות ליברלית למדיניות שמרנית, השסע הוא בין מועמדים שמקבלים את תוצאות הבחירות שהן מבוססות על עובדות לבין מועמד שיעוות את המציאות לפי העדפותיו. אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מעדיפים דעות על עובדות. ובמקרה זה יש לנו פוליטיקאי שמתכחש לכל העובדות שלא תואמות את תפיסתו. ייתכן שאתה לא תומך במדיניות של קמלה האריס, אבל היא שואבת מהמציאות בשטח. אם היא תפסיד בבחירות, היא לא תטען שהן נגנבו ממנה. בניגוד לטראמפ שמראש הכין את הקרקע לשלוף מחדש את טיעוניו לגניבה במקרה של הפסד".
האזהרה של ריד לא מצביעה רק על טראמפ ומצבי הרוח שלו, אלא גם על הסביבה הקרובה אליו שתימנע מלאזן אותו בהתאם למציאות. סגנו מייק פנס נבעט החוצה מהמעגל שלו לאחר שסירב להתיישר בהתאם למזימה של טראמפ ויועצו המשפטי ג'ון איסטמן לבטל את תוצאות הבחירות, והותקף כמו שאר חברי הקונגרס בפשיטה האלימה של נאמני טראמפ על גבעת הקפיטול ב-6 בינואר, בליווי קריאות "לתלות את מייק פנס". הבמאי לא הצליח להניע את פנס להתראיין לסרטו, אבל ראש המטה שלו מארק שורט ועורך דינו גרג ג'ייקובס חלקו מהזיכרונות הרעים שלהם מול המצלמה - וכך גם התובע הכללי לשעבר ביל באר, יועצות התקשורת סטפני גרישם ואלישיה פראח גריפין, יו"ר הקונגרס של מדינת אריזונה ראסטי באוורס, והאחראים על ניהול הבחירות במדינת ג'ורג'יה. כולם הותקפו על ידי טראמפ ופרקליטו רודי ג'וליאני בגלל חוסר שיתוף הפעולה בהטיית בחירות 2020. עכשיו, עם חבורת נאמניו הקיצוניים, כמו המועמד לסגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, רוברט קנדי ג'וניור, אילון מאסק ואחרים, אין מבוגרים אחראים בסביבת טראמפ.
"אני מאוד גאה בכך שיצרנו את הסרט מנקודת המבט הרפובליקנית, במקום הזווית הרגילה של קולנוען ליברלי שמציג את המציאות לפי העמדות הפוליטיות שלו. ניסיתי ללכת מעבר לכך לאזהרה מהותית לרעיון הבחירות", מצהיר ריד, "היה לי מאוד חשוב להציג את הזווית של הנציגים הרפובליקנים שעבדו עם טראמפ במהלך כהונתו, מכיוון שהאמריקנים כל כך מקוטבים מבחינה פוליטית ואין אמת משותפת יותר שהם חולקים. כל טענה מבוטלת מראש בטענה שמי שאומר אותה הוא מהצד הדמוקרטי או הרפובליקני. רציתי לעשות סרט שחושף את הפנטזיות והשקרים שטראמפ אומר לציבור האמריקני, מנקודת המבט של אנשים שהם לא רק חברי המפלגה הרפובליקנית אלא תומכי טראמפ.
"אלו לא קרנפים. הם הצביעו לטראמפ ורצו שהוא ינצח. אבל אז הם הבחינו שהוא עושה דברים שנועדו אך ורק להעצים את כוחו. לא עשיתי את הסרט כדי לשכנע מישהו אם להיות פרו-טראמפ או אנטי-טראמפ. כל מה שרציתי להראות זה שטראמפ פעל באופן שיטתי כדי להשחית את בחירות 2020. מי שמופיע בסרט הם אנשיו שלו שלא הסכימו ללכת רחוק כל כך תוך בגידה בחוקה. הם אומרים שהם תומכים במדיניות שלו, אבל לא יכולים להמשיך עם השקרים, כי הערך של הדמוקרטיה גדול מהאינטרסים הפוליטיים".
סרט נוסף שריד הפורה ביים השנה הוא "אלכס ג'ונס נגד האמת", שמגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של מי שהפך את הפצת תיאוריות הקונספירציה לעסק מצליח. דרך "ערוץ החדשות" האלטרנטיבי שלו InfoWars, אלכס ג'ונס משך צופים רבים שהזינו את השגשוג הכלכלי שלו, לפני המפלה הקשה בבית המשפט כשנמצא אשם בהפצת שקרים בנוגע לטבח מ-2012 בבית הספר סנדי הוק בקונטיקט, אותו תיאור כאירוע מבוים. תביעה מצד ההורים שאיבדו את היקר להם מכל גררה אותו לפשיטת רגל. בימים שבהם פייק ניוז הפכו הפכו לעניין שבשגרה, ג'ונס, כמו גם טראמפ ואחרים מימין ומשמאל, ניזון מקונספירציות לצורך קידום האינטרסים הפוליטיים והעסקיים שלו - מבלי צורך להוכיח אותן אותן או לתת את הדין על הנזקים שהן גורמות. "אחרי הפיגוע בניירובי ב-2014, כשאנשים טענו שמדובר במצג שווא, זה הדהים אותי כי אני הייתי שם וחקרתי בנושא וזה לא נראה לי הגיוני", אומר ריד, "אבל אז זו לא הייתה תופעה ביחס למה שקורה היום, כשתיאוריות קונספירציה הן כמו האוויר שאנו נושמים.
"זה מפחיד ביותר, במיוחד בשבילי כמי שהקדיש את חייו לתחקירים מעמיקים ומפורטים שמתמסרים לעובדות. ומול זה מופצים שקרים שמשפיעים על חיי אנשים ולא מצריכים שום מאמץ כדי להוכיח אותם. זו תוצאה של העולם המורכב שלנו שקשה להכילו ואנשים מעדיפים לאמץ סיפורים פשוטים. איכשהו בסופו של דבר הם מובילים לכך שהיהודים אשמים בכל הצרות. בין שמדובר בג'ורג' סורוס ובין שמדובר בחלליות הלייזר של היהודים. אנשים נמשכים לקונספירציות הללו בגלל שהן מוגשות להם ברשתות החברתיות ודרך האלגוריתמים. נוסף על כך, זה גורם להם להרגיש ידענים. זה מאפשר להם תחושת ידע כי זה מפשט את העניינים המורכבים שמטרידים אותם, ובה בעת מסיר מהם אחריות".
זה בולט במיוחד באירועים מזעזעים שקשה לתפוס אותם באופן הגיוני.
"זה היה מקור המשיכה של אלכס ג'ונס שסיפק פרשנות לאירועים בלתי-נתפסים כמו הטבח בסנדי הוק. בחור חמוש ברובה ירה למוות בילדים בני שש, אבל מכיוון שלטענתו זה לא קרה באמת ומדובר באירוע שג'ורג' סורוס ביים, אז בעצם אין לאנשים מה להיות מוטרדים מהטבח. זה מספק נחמה ונותן מושג סדור של המצב, ששולל את מה שמדווח בתקשורת המיינסטרים. וזה כמו סם, אפשר להתמכר לזה. כך נוצר פער בין אנשים משכילים שממשיכים לצרוך חדשות בדרך הרגילה לבין אלה שיוצאים לחפש מקורות מידע ביוטיוב או ברשתות החברתיות. וזה גם מה שקרה בעקבות 7 באוקטובר כשאנשים בבריטניה למשל טענו שהטבח מעולם לא התרחש והכול זויף על ידי היהודים. לכן, אני מרגיש שהסרטים שלי הם תגובה לתיאוריות קונספירציה כי אני מאשר שדברים אכן קרו, ואם אתם מסרבים לקבל את זה אז איבדתם את דעתכם".
"טרור הוא לא צעד מלחמתי אלא מהלך תעמולתי שנועד לחולל אימה"
במקביל לשידור של "לעצור את הגניבה" בארצות הברית ובישראל, עלה בערוץ 4 הבריטי "יום אחד באוקטובר" שביים ריד על אירועי 7 באוקטובר, ומתרכז בקיבוץ בארי והמאבק לחיים שניהלו התושבים מול מחבלי חמאס שפשטו עליו. הסרט משלב עדויות של כמה מהניצולים שמשחזרים את הזוועות שעברו לצד חומרים שתועדו על ידי המחבלים, וכן מצלמות אבטחה במקום. הסרט התקבל בשערורייה-זוטא בעקבות ביקורת שפורסמה בעיתון "הגרדיאן". הכותב סטיוארט ג'פריס אמנם פרגן בסך הכול, אך התלונן "על דמוניזציה של תושבי עזה" והשווה את מתקפת חמאס למרד שבטי הזולו בצבא הבריטי בדרום אפריקה בסוף המאה ה-19. תגובות קוראים זועמות על ההערות המקוממות הביאה את עורכי "הגרדיאן" להסיר את הביקורת ולהתנצל על פרסומה.
"הייתי מבולבל לגמרי מהביקורת הזאת", מודה ריד שהתריס בתגובה ברשת X, "זה מדהים איך אפשר להשוות בין משפחות ישראליות שנטבחו על ידי חמושי חמאס ששורפים אותן בביתן לבין התקפה על חיילים בריטים קולוניאליסטים שהותקפו בכידונים על ידי לוחמי זולו, זאת בנוסף לטענה שהסרט עושה דמוניזציה לתושבי עזה בגלל חמאס. אני לא התכוונתי להיכנס לדיון פוליטי, אבל זה עורר תשומת לב בקהל. אני שמח שהגרדיאן הסירו את הביקורת למרות שהיא הייתה חיובית. עבורי זה היה מבלבל ומפתיע".
זה מבטא את הבורות שיש במדינות המערב בנוגע ל-7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיה.
"מה שנחשפתי אליו במהלך צילומי הסרט הוא עד כמה עצום ההלם של הישראלים. לא רק בגלל שזה קרה ליהודים, אלא בגלל העוצמה של התקיפה והאכזריות שלה. אני חושב שאנשים שמסתכלים על כך מלונדון או ניו יורק, מתייחסים לתגובה הצבאית על עזה שקרתה באופן מיידי, וכמובן שהחורבן ואובדן החיים שם גדולים בהרבה ממה שקרה ב-7 באוקטובר. זה הביא לכך שאנשים נוטים לשכוח מה שקרה באותו יום והם לא מבינים מה קורה בראשם של רבים כל כך בישראל, ולמה הם נחושים כל כך להיפטר מחמאס. קשה לאנשים להבין את הגישה הזאת אם אין הבנה של מה שקרה ב-7 באוקטובר ואני מקווה שהסרט יעזור בזה. אני לא מנסה להצדיק את מה שקורה עכשיו בעזה, שנתפס על ידי רבים כתגובה מוגזמת - אבל מה שאותם אנשים צריכים להבין זה שלא מדובר בעוד אירוע רגיל אלא במתקפה של כוח צבאי מצויד היטב על קהילות אזרחיות. מה שניסיתי לעשות זה להציג את ההיבט הזה".
בחרת להציג את ההיבט הזה דרך התמקדות בטבח שאירע בבארי והתמודדות תושביו.
"איכשהו הפכתי להיות מומחה הטרור של HBO. עשיתי סרט על הפיגוע במוסקבה ב-2003, ומשם והלאה התנסיתי כקולנוען בסרטים שיש בהם שילוב של ראיונות אינטימיים על נושאים קשים מאוד לצד תחקירים פורנזיים. המטרה היא להיות מאוד מפורט ולא לחזור על דברים שסוקרו בעבר בתקשורת. אחרי מוסקבה, מומבאי, ניירובי ופריז, זה הפך להיות חלק מהזהות שלי כקולנוען.
"אחרי 7 באוקטובר, האינסטינקטים שלי התעוררו. קשה לדמיין מה קרה ואיך הקורבנות חוו את זה אם אינך גר בישראל. המשימה שלי הייתה לעצב את התמונה בראש של הצופים והדרך היעילה ביותר היא לתעל זאת דרך דמויות בודדות, שבאמצעותן אתה מסוגל לחקור לעומק במקום לרוחב. בארי הוא קהילה שהייתה כמו משפחה. הם הלכו לחגוג בערב שישי והתעוררו למחרת ליום הגרוע בחייהם. זה מסוג הסיפורים שאני יודע לספר, ומה שאני אוהב לעשות הוא לדבר עם אנשים באופן אישי ולספק תובנות לגבי החוויות האישיות כשהם נדחפים לקצה. וכך לצד האירוע הנורא יש גילויים של עמידות ויכולת מהסוג הטוב ביותר, וזה הופך את הצפייה בזוועות לסבירה יותר".
איך הסיפור של בארי דומה לאירועי הטרור הקודמים שתיעדת, ובמה הוא שונה מהם?
"לכל האירועים הללו יש מאפיינים ג'יהאדיסטיים. אלו גברים צעירים שאימצו את הרעיונות הללו כדרך ביטוי אישית. הם יצאו לתקוף קהילות אזרחיות במדינות אחרות בהתאם לאידיאולוגיות שלהם. טרור הוא לא צעד מלחמתי אלא מהלך תעמולתי שנועד לחולל אימה וליצור כמה שיותר פחד. התוקפים שמחים למות למען המטרה הזאת. במומבאי המחבלים הסתננו מפקיסטן ובמוסקבה הם הגיעו מצ'צ'ניה, אבל פה התוקפים יצאו ממרחק של קילומטרים ספורים.
"בנוסף יש פה הקשר היסטורי. בישראל יש תערובת של נרטיבים והיבטים שונים שמשתלבים יחדיו. בניגוד למקרים האחרים שהתרחשו במלון, או תחנת רכבת או קניון בערים גדולות ושרובנו יכולים לדמיין את עצמנו בהם, קיבוצים הם משהו לא מוכר לרוב בני האדם בעולם. בהתחלה הייתי אובססיבי לגבי קונספט הקיבוצים. אפילו בתוך הסיפור הכללי של הסכסוך ארוך-השנים, האנשים הללו לא ראו את עצמם כאויבים של העזתים אלא כשכנים, וחלקם אף היו פעילי שלום שהיו להם קשרים עם אנשים מעבר לגבול. זה לא סרט על מתנחלים חמושים מגוש אמונים אלא אנשים שביטאו את החלום הציוני הישן והטוב של לקיים קהילה סוציאליסטית המשתלבת בסביבתה".
רוב הסרטים והכתבות החדשות שנעשו עד כה על ה-7 באוקטובר, נסמכו על החומרים שצילמו אנשי חמאס במהלך פשיטתם, ועיצבו את הזיכרון הוויזואלי מאותו יום נורא. ריד, לעומת זאת, התרכז בסיפורים האישיים של תושבי בארי כמו תומאס הנד (שבתו אמילי בת ה-8 נחטפה והוחזרה במהלך עסקת השבויים הראשונה), ונמנע מחשיפה מוגברת לזוועות. "בבארי היה גם צלם מקצועי עם מצלמה מיוחדת שליווה את החמאסניקים ותיעד אנשים שנחטפים מבתיהם ומוצאים להורג על המדרכה. מראות מזעזעים שנחשפתי לחלקם, אבל המשפחות ביקשו לא לחשוף", מסביר ריד. "זה מקובל עליי לחלוטין כאדם, אבל זה תסכל אותי כקולנוען כי לא יכולתי להראות מה קרה בשטח שגרם לישראלים להגיב באופן קיצוני כל כך. אני חושב שעשינו עבודה טובה עם החומרים שהיו ברשותנו, למרות שהיה לי פחות מה לעבוד איתו ביחס לפיגוע בקניון בניירובי, שבו היה לי תיעוד של כל רגע מכ-50 מצלמות האבטחה שקלטו דברים מטורפים. אבל מה שהיה לי פה זה אנשים מדהימים לדבר איתם".
"כל הציבור איבד את תחושת הביטחון בעקבות 7 באוקטובר"
בסיפורים האישיים ב"יום אחד באוקטובר" יש שחזור של רגעי האימה והאובדן, ומנגד גם גילויים של גבורה מעוררת-השראה. ויש בהם גם ביטויים של אכזבה וביקורת קשה על הצבא שכשל בהגנתו על האזרחים והגיב באיחור רב למתקפה. ריד מספר שגם הוא הופתע לחלוטין מקריסת הקונספציה ומערכת הביטחון שנועדה לשמר אותה. "הכרתי את ישראל כבעלת הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, ששירותי הביון שלה יעילים באופן בלתי רגיל. ואז פתאום זה קורה וזה בלתי-נתפס איך הכול מתמוטט ככה. זה לא שישראל נמצאת בנחיתות של חימוש. אף אחד לא דמיין שחמאס מסוגל לעשות זאת, וזה חלק מהקונספציה המדוברת שההכנות הצבאיות התרכזו בחזיות אחרות, אבל לא בעזה", אומר הבמאי.
"ביקרתי בישראל חמש פעמים לצורך הצילומים, ואם בהתחלה תושבי הקיבוצים דיברו בזעם רב על הצבא, בביקור האחרון הם היו מפויסים יותר על רקע לחימת הצבא בעזה. צה"ל עצמו הודה במחדלים בבארי. היה בלגן גדול, ואנשים נלחמו על חייהם כ-100 מטר מהחיילים, והם לא הצליחו להתקדם לעברם. זה שבר את ליבי, אבל מעל הכול זה ניתץ את הנחת הבסיס שישראל היא 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום, אבל תחת הגנת צה"ל אפשר לקיים בה חיים. תושבי בארי סמכו על כך, והם הרגישו נבגדים. כל הציבור איבד את תחושת הביטחון בעקבות 7 באוקטובר. יש הבנה שבלי הגנת הצבא לא תהיה מדינה. היום כולם בבארי נושאים נשק בגלל שהם לא מאמינים לצבא יותר".
אין בסרט טענות ישירות נגד נתניהו.
"בהתחלה רוב הטענות היו לצבא, למרות שלאחר מכן התחיל לצאת הכעס כלפי הממשלה. בבארי יש אנשים שתומכים בנתניהו ויש כאלה ששונאים אותו. היו אנשים שהתבטאו נגדו באופן פרטי אבל התרשמתי שהם לא רצו לדבר נגדו כדי לא לגרום למאבקים פנימיים בתוך הקיבוץ, ומבחינתי לא היה עניין לעורר אותם".
אחרי כל כך הרבה סרטים שקשורים לטרור, איך אתה מצליח להימנע מטראומות ולשמור על קור רוח?
"הבדיחה היא שאני מת מבפנים. אבל זה לא נכון. אני חושב שמאז שיצאתי לסקר מלחמות באירופה, כמו בקוסובו, פיתחתי עמידות מנטלית לחומרים שנחשפתי אליהם. זה מה שקורה גם במהלך ראיונות. אני לא ג'אנקי של מלחמות כמו קולנוענים אחרים, שמאבדים את הרגישות שלהם. אני חושב שאני פשוט מצויד באישיות שמאפשרת לי להתנהל כמקצוען. מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי, ואולי אני זקוק לזה כי לפעמים אני חולם על הדברים שאני שומע בראיונות והנחילו לי תחושת רדיפה, מאחר שאני מודע לכך שבכל יום משהו רע עלול לקרות. אבל אחרי 30 שנה אני מניח שלמדתי איך להתמודד. חוץ מזה צריך לזכור שאני לא נוכח באירועים ומתחבר אליהם דרך הראיונות, אז אני לא חווה אותם באופן ישיר".
למרות התחום שבו התמקצע ריד כקולנוען תיעודי בשחזור מקרים של מלחמות וטרור, הסרט שאיתו הוא מזוהה יותר מכל הוא "לעזוב את נוורלנד" הסנסציוני שיצר ב-2019, ובמהלכו חשף את מייקל ג'קסון המנוח כפדופיל מנקודת מבטם של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק. שני הצעירים סיפרו בראיונות כיצד מלך הפופ הנערץ ניצל את הקירבה שלהם כדי לנצל אותם מינית.
"מעולם לא התעניינתי במייקל ג'קסון ואלה לא בדיוק הנושאים שמעסיקים אותי כקולנוען, אבל מה שחתרתי אליו זה לשמוע את הקורבנות מדברים לראשונה", מודה ריד, שמדווח כי מדובר בהפקה הכי פחות מסובכת שבה היה מעורב. ולמרות זאת מדובר בסרט משמעותי עבורו. "בעקבותיו השתנתה תפיסתי בנוגע לפדופילים. לא מדובר בגברים זרים במעיל גשם שחור שמציעים לילדים ממתקים ברחוב, אלא באדם שהילדים העריצו ואהבו. הם אמרו לי: 'הוא לימד אותי כל כך הרבה דברים, היה אדיב ונדיב; הוא היה נהדר והוא ניצל אותי מינית לאורך שבע שנים". בשבילי זו הייתה תגלית גדולה".
בתקופה הקרובה ריד צפוי להוציא את "לעזוב את נוורלנד 2" שילווה את רובסון וסייפצ'אק במאבקם הציבורי למען האמת שלהם, ובמקביל ימשיך לנדוד בעולם בעקבות צילומי הפקות אחרות בקובה, בוסטון וקייפטאון. במקביל הוא מצפה להפוך לאב. ומה עוד צופן העתיד? לא ברור עדיין, אירועי טרור תמיד יהיו לרוע המזל, כנראה שגם בישראל, שאליה הוא מקווה לשוב מתישהו עם פרויקט חדש, מצויד בכמה מילים ומשפטים בעברית שקלט במהלך שהותו בארץ. כבר יש לו נושא שהוא ירצה לעסוק בו. "רצח רבין מרתק אותי והלוואי שאוכל לעשות משהו על כך, אבל זה לא משהו שיקרה בקרוב".