לקראת סיום הריאיון עם הבמאי-תסריטאי תום שובל, שאלתי אותו - כמה זמן לקח בעצם לשרוף את אייכמן? "לקח לילה שלם לשרוף את הגופה", הוא עונה בפשטות. ממש כמו שזה מתואר בסרט "יוני אפס" שעולה עתה בבתי הקולנוע (הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים בקרלובי וארי לפני כשנתיים). והגופה, מתברר, שנישאה על עגלה עם גלגל בודד ולצידה כומר, אכן נשמטה לפתע בדרך לתנור הבוער בטמפרטורה של 600-700 מעלות בכלא רמלה, כפי שזה נראה בסרט. בערך בשעה ארבע לפנות בוקר, אור ל-1 ביוני 1962, כובה התנור, ואפרו המעשן של הצורר הנאצי נאסף לתוך מיכל שתכולתו פוזרה, כידוע, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
"יוני אפס" - טריילר
(באדיבות יונייטד קינג)
סיפורה של ההוצאה להורג היחידה שבוצעה באופן רשמי במדינת ישראל עומד במרכז הסרט, שביים ג'ייק פאלטרו, אחיה הצעיר של גווינת' ובן למשפחת אצולה הוליוודית (הבמאי ברוס פאלטרו והשחקנית בליית' דאנר), ונכתב בידי שובל ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם" וסדרת הטלוויזיה "הד קולך". סרט חדש שלו, "חיים ללא כיסוי", נמצא בימים אלה בעריכה). מאוחר יותר בשיחה יתברר ששיתוף הפעולה הזה עם פאלטרו היה משמעותי במיוחד עבור שובל, אבל על כך בהמשך.
במרכז "יוני אפס", שבמקור שמו היה "התנור", ניצבת דמותו של נער בשם דוד סעדה (נועם עובדיה), בן למשפחת מהגרים מלוב, שמתקבל לעבודה בסדנה של חרש הברזל הקשוח זבקו (צחי גראד). הימים הם ימי הכרעת הדין במשפטו של אייכמן, ובני הכיתה נדרשים להאזין בכובד ראש לשידור החי ברדיו של גזר הדין. בינתיים, בסדנה שבה הוא עובד, יהודה עד לשיחה חשאית שמתקיימת בין זבקו, איש אצ"ל אימתני בעברו, וחיים אמזלג (יואב הלוי), קצין שב"ס הפונה אליו בבקשה שיבנה תנור לצרכי שריפת גופתו של הצורר – משהו שלאיש בארץ אין כל מושג איך עושים אותו. דוד, אותו עד נעלם, יהפוך על פי הסרט לדמות מרכזית בתהליך בניית התנור והפעלתו, אבל גם למישהו שההיסטוריה לא תזכור אותו. כפי שהיא שכחה עוד אנשים ששירתו את התוכנית הגדולה יותר - זו של ההוצאה להורג.
"כל הדבר התחיל מזה שג'ייק קרא כתבה ב'הארץ' על התנור", שובל מספר בריאיון עימו שנערך בבית קפה תל-אביבי. "הוא עשה תחקיר מאוד ארוך, והתחיל לדבר עם אנשים שעבדו במפעל הזה. אחד מהאנשים האלה היה איש בשם דוד אורן שלדבריו היה ילד בזמן שעבד על בניית התנור. אבל כשאתה מדבר עם העדים האחרים – אף אחד לא זוכר אותו. אתה לא יודע אם זה כי יש איזה רצון לא לזכור אותו, או שהוא בודה דברים מליבו, למרות שהעדות שלו הייתה מאוד משכנעת. מה שהצית את הדמיון שלי ושל ג'ייק זה אדם שהזיכרון שלו כל כך חי, הוא מספר משהו לפרטי-פרטים, ולמעשה קשה לשים את האצבע כמה מזה קרה וכמה לא".
באופן בלתי צפוי, משנה לפתע הסרט מיקוד ומסיפורו של דוד - האמיתי והפיקטיבי - עובד לדמותו של חיים אמזלג שעליו מוטלת המשימה המכרעת להותיר את אייכמן בחיים עד להוצאתו להורג. הסיפור מוכר: 22 סוהרי שב"ס נמנו עם יחידת "סוהרי אייכמן" שתפקידה היה לשמור עליו מפגיעה חיצונית וגם למנוע ממנו לפגוע בעצמו. אף לא אחד מהם היה ניצול שואה, מטעמים מובנים. אחד מהם היה שלום נגר התימני שנבחר, בין היתר, בשל מוצאו, וגם שימש כגיבור סרטן התיעודי המצוין של נטעלי בראון ואביגיל ספרבר, "התליין" (2010). הוא זה שליווה את אייכמן בכל פניה שלו בתאו, כאשר התפנה לשירותים, ואף טעם את מזונו כדי למנוע הרעלה. "אם לא התפגרתי תוך שתי דקות, קצין המשמרת היה מרשה להכניס את המגש", סיפר לימים. הוא גם זה שהסיר את גופתו של אייכמן מעמוד התלייה.
"ג'ייק ידע מראש שהוא לא רוצה שמשפט אייכמן יהיה המרכז של הסרט, אלא יישאר ברקע", מסביר שובל. "ואז עשינו איזה היפוך שאני מוצא מעניין עד היום: לקחת את הדמויות הקטנות, המתפעלות של הדרמה, ולתת להן את הבמה. הם הפועלים שמתפעלים את ההיסטוריה הגדולה הזאת".
3 צפייה בגלריה
"קשה לשים את האצבע כמה מזה קרה וכמה לא". מתוך "יוני אפס"
(צילום: באדיבות Films Boutique)
אבל אלה לא רק הפועלים הקטנים של ההיסטוריה, אלא גם שתי דמויות מזרחיות, שכמו שלום נגר בסרט הנ"ל, מספקות מבט אלטרנטיבי ומוּדר על הנרטיב הלאומי של השואה. העיסוק הזה בזיכרון ובאופן שבו נעשה בו שימוש ציני מופיע ישירות בסיפור השלישי המבוסס על זה של מיכאל גולדמן-גלעד והמכה ה-81. כנער, הוא הוכה 80 מלקות על ידי מפקד הגטו, והמכה הנוספת מתייחסת להתעלמות שזכו לה ניצולי השואה וסיפוריהם עם הגיעם ארצה אחרי המלחמה. לימים, גולדמן-גלעד יהיה אחד מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אייכמן. בסרט (שבו הוא מגולם על ידי תום חגי) הוא מוזמן לפולין, לגטו אותו שרד, כדי לספר את סיפורו בפני מבקרים. עובדת של הסוכנות היהודית (ג'וי ריגר) מעמידה אותו בפני ההשלכות המוסריות של נכונותו לשתף פעולה במסגרת "תיירות שואה". הסיפור הזה על המכה ה-81 הוא מעין שיקוף של סיפורו של דוד: העדות שאיש לא מוכן לקבל אותה והופכת על כן לסיפור. ההיסטוריה שנתפסת כפיקציה.
תכננתם מראש לספר כמה סיפורים?
"התחלנו לעבוד על הסיפור של התנור. אבל בגלל שהתחקיר היה כל כך עשיר ומלא סיפורים ואלמנטים שמצאנו אותם מאוד קולנועיים, הגענו להבנה שהסרט הוא לא רק על הילד הזה שהיה או לא היה אלא על העדות בכלל ומתוך זה נוצר החיבור בין הסיפורים. בינתיים פגשנו גם את גולדמן מהמכה ה-81, ואז ניסינו לייצר מאגר סגנוני של התקופה. גם כדי להדגיש שיש הרבה סיפורים של האמת ההיסטורית. הרבה זוויות".
3 צפייה בגלריה
שתי דמויות מזרחיות מספקות מבט אלטרנטיבי ומוּדר על הנרטיב הלאומי של השואה. מתוך "יוני אפס"
(צילום: באדיבות Films Boutique)
אכן, כל אחד מהסיפורים בסרט נושא עימו סגנון קולנועי שונה. סיפורו של דוד מזכיר את דרמת ההתבגרות של משה מזרחי, "הבית ברחוב שלוש" (1973) שמתרחשת בתל אביב ערב הקמת המדינה, בעוד סיפור הכלא מבוים כפילם נואר הוליוודי בכיכובו של השוטר אזולאי. שובל מסכים. "כשכתבנו את הסרט, רצינו שיהיו בו אלמנטים מהקולנוע הישראלי של שנות ה-60 וה-70. לייצר איזושהי חוויה שההיסטוריה בנויה גם על ההשתקפויות הקולנועיות האלה. כשהתחלנו לדבר על הסרט הרעיון היה לצלם אותו בחו"ל עם שחקנים אמריקאים, מתוך ההיגיון שג'ייק הוא במאי אמריקאי דובר אנגלית וזאת הטריטוריה שלו. ככל שהתקדמנו בעבודה שנינו שאלנו את עצמנו את השאלה - איך זה יהיה עם שחקנים אמריקאים. זה הרגיש שצריך לדבר בשפה של הדמויות, וזה היה אתגר כלכלי וגם כמובן העניין של במאי אמריקאי שמביים לא בשפתו. אבל ג'ייק הוא גם טוטאלי וגם מאוד רומנטי והוא התמסר לזה. הוא בא לארץ לתקופות ארוכות, התחיל ללמוד עברית, קצת נהיה ישראלי באיזשהו אופן. וגם הקורונה הגיעה והוא מצא את עצמו תקוע פה בסגרים. זה גרם לסרט להיות יותר ויותר קרוב לישראליות שלו, ואני מרגיש שזה טוב שזה מה שקרה. שהסרט מדבר עברית וצולם בישראל".
איך בעצם נפגשתם, אתה וג'ייק?
"הכתבה על התנור ריתקה את ג'ייק. בעיקר ההבנה הזאת של עיצוב התנור על פי תרשימים של הנאצים. האירוניה שגלומה בדבר הזה במדינה שלא שורפים בה בכלל על פי ההלכה. האבסורד הבירוקרטי ריתק אותו. הוא הגיע לארץ כמה פעמים למסעות תחקיר. התגבש לו הסיפור אבל הוא לא ידע בדיוק לאיזה כיוון הוא רוצה לקחת אותו. התחקירנית שעבדה איתו, נועה, פנתה לאריאל שוייצר [חוקר ומבקר קולנוע, ש"ד], כדי להתייעץ מי יכול לסייע לג'ייק בכתיבת התסריט. הוא נתן לה שני שמות, הבמאי דני רוזנברג ['מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם', 'החייל הנעלם'] ואני. היא קודם כל התקשרה לדני והוא לא ענה לה, אז היא מיד עברה אליי. ככה התחיל בינינו הקשר, שהוביל לחתונה".
כלומר, אם דני היה עונה לטלפון סביר שהיום היית נשוי לאחרת.
"לגמרי. כמו ב'דלתות מסתובבות' עם אחותו של ג'ייק".
"רצינו להראות מה זה הוצאה להורג באמת"
יש בסרט שילוב מדויק בין חלמאות ישראלית נוסח קישון, בעיקר כשמדובר בפרויקט בעל משמעות היסטורית שנופל על כתפיהם של אנשים קטנים שלא ממש יודעים איך להתמודד איתו (נפילת הגופה מהעגלה בדרך לתנור לנגד עיניו של הכומר הזועם היא סיפור שקרה באמת), ובין דימויים שהקולנוע הישראלי עד היום לא ממש נדרש להתמודד עימם: גופתו התלויה של אייכמן, המשרפה בלב כלא רמלה שהעשן המיתמר מארובתה מזכיר את אושוויץ, אבל בישראל, וכמובן – שרידיו השרופים של הצורר ופיזור אפרו בלב ים.
"הרגשנו שהסרט צריך להראות התמודדות של אדם עם גופה", אומר שובל. "חשבנו, נגיד, על 'פסיכו'. על ההסתבכות הזו [אחרי סצינת הרצח באמבטיה וסילוק הגופה, ש"ד] כשדברים לא הולכים חלק. רצינו לשחרר את המיתיות הזאת שיש להוצאה להורג. להראות מה זה באמת. חלק מזה נבע מהפרוטוקול של מה שאכן קרה שם. המציאות ייצרה את התקלות האלה. לא ידעו איך לתפעל את התנור, לא היו כל החלקים. יש כאן גם מימד ביקורתי לגבי הוצאה להורג. התמודדו איתה אז, מתמודדים איתה גם היום, זאת שאלה של האם בלהוסיף מוות על מוות אנחנו לא ממשיכים את מעגל האלימות. מצד שני, אין ולא היה יותר בן מוות מאייכמן".
מאיפה הגיע השם, "יוני אפס"?
"תאריך ההוצאה להורג נשמר בסוד, כדי לא לעורר ניסיונות לעצור אותו וכדי שאנשים לא קרואים לא יגיעו. בפרוטוקול נכתב יוני אפס. הרבה זמן הסרט נקרא פשוט 'התנור'".
עיסוקו של "יוני אפס" בהוצאה להורג, בשריפה, באפר מקבל משנה תוקף אחרי הדימויים הטראומטיים שצרבו אירועי 7 באוקטובר בתודעה הלאומית. השאלה האם יבוצע שוב עונש מוות בישראל הופכת עתה רלוונטית מתמיד. אבל מי שמכיר את הקולנוע של תום שובל, מהבוגרים הבולטים של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, לא יכול שלא להצטמרר מצירוף המקרים הטרגי הקושר את השבת השחורה לסרט הביכורים שלו, "הנוער" מ-2013 שמספר על שני אחים תאומים מפתח תקווה שחוטפים את שכנתם הצעירה וכולאים אותה במקלט של הבניין שבו הם מתגוררים לאחר שאביהם נקלע לקשיים כלכליים. את האחים מגלמים דוד ואיתן קוניו, שזו הייתה הופעתם הקולנועית הראשונה והיחידה מבלי שלאיש מהם היה ניסיון קודם במשחק. דוד, אשתו שרון, בנותיו התאומות אמה ויולי, ואחיו הצעיר אריאל נחטפו בשבת השחורה מביתם בקיבוץ ניר עוז. האישה והילדות שוחררו בעסקת החטופים, אך דוד ואריאל נותרו בשבי החמאס. לפני מספר ימים נערכה בסינמטק תל אביב הקרנה מיוחדת של "הנוער" שהכנסותיה קודש לתמיכה במשפחת קוניו.
"קודם כל, הוא כבר [מעל] 200 יום בשבי וזה דבר שקשה להבין אותו", אומר שובל שמתעד בימים אלה את משפחת קוניו ואת המאבק שלה להחזרתם של דוד ואריאל. "ואני חושב עליו כל הזמן. המציאות הזאת, שהסרט היחידי שהוא שיחק בו סיפר על חטיפה בתוך היומיום של הזעיר בורגני הישראלי ועל חטופה במקלט, רק ממחיש באיזו חוויה של אימה אנחנו חיים. זה פינג-פונג של השתקפויות. אני בעיקר מרגיש שברגע האמת לא נעשים הדברים שצריכים להיעשות כדי לשחרר אותם".
