אחרי ששנה שעברה התקיים במרחב הדיגיטלי, פסטיבל חיפה חוזר במתכונת רגילה מול קהל בחול המועד סוכות. סרט הפתיחה יהיה "מים שקטים" של טום מקארת'י ("ספוטלייט") ובכיכובו של מאט דיימון, שכבר עכשיו מסמתן כמועמד אפשרי לאוסקר הבא. בנוסף יוקרנו שני הסרטים הישראליים העלילתיים שמובילים במועמדויות לפרס אופיר, "ויהי בוקר" של ערן קולרין שמשתתף בתחרות העלילית ו"תמונת ניצחון" של אבי נשר שמוקרן בבכורה מחוץ לתחרות. כמו בכל שנה, גם הפעם התוכניה הבינלאומית מתדהדת בסרטים רבים, ומבקרי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני וארז דבורה, בחרו את הסרטים המומלצים שלא כדאי לכם לפספס.
ההמלצות של שמוליק דובדבני
בנדטה - פול ורהובן
סרטו החדש של פול ורהובן רק משמיע קולות של סרט שערורייתי, אבל באמת אינו כזה. כמו שני סרטיו הקודמים, "ספר שחור" (2006) ו"היא" (2016), גם עבודתו הנוכחית, שמתרחשת בתוככי מנזר איטלקי במאה ה-17, מעמיד במרכזו נשים שמאתגרות את העוצמה הפטריארכלית. בדימוייו, הוא מזכיר את "השדים" (1971) של קן ראסל, וברוחו – את סרטיו הפרובוקטיביים והאנטי-דתיים של לואיס בונואל. בפועל, הוא לא ממש עונה על הציפיות, ובכל זאת – סרט חדש של ורהובן, שספק אם ימצא מפיץ מקומי, הוא לא משהו שאוהדיו ירשו לעצמם להחמיץ.
זהו סיפורו האמיתי של רומן לסבי בין שתי נזירות, אחת מהן היא זו שבכותרת, וחלקיו המתגרים-לכאורה כוללים פסל עץ של מריה הקדושה שעבר הסבה לדילדו, פנטזיות מיניות שבמרכזן הצלוב, נחשי CGI חובבני, ומכשיר עינויים וגינלי המכונה "האגס". אבל קשה שלא להתכווץ נוכח מסריו השמרניים של הסרט שסונט בקשיחותו הפוריטנית של הממסד הדתי, ומבכר על פניו את האהבה האקסטטית של הנזירה בנדטה (בגילומה של וירז'יני אפירה) כלפי ישו הנוצרי, המוצאת את ביטויה בפצעי הצליבה, שמופיעים באורח פלא על כפות ידיה. "הרעים", באופן לא בלתי צפוי, הם אם המנזר (שרלוט רמפלינג עם מבט מקפיא) ואיש דת בכיר (למברט ווילסון) שמאמין בקשר שבין חילול הקודש שמתחולל בתוככי המנזר ומגיפה הפוקדת את העיר.
אינדיאני פראי - ליל מיטשל קורבין ג'וניור
סרט הביכורים של לייל מיטשל קורבין ג'וניור מקשר בין זהות ילידית מודחקת ובין טראומה והכחשה, ועושה זאת בפורמט של מותחן אפל מודרני. שני בני דודים המתגוררים בשמורה אינדיאנית בוויסקונסין מעורבים בנערותם בפשע מחריד, שאותו הם מקפידים להעלים. שנים אחר-כך, אחד מהם הוא איש עסקים מצליח והשני אסיר שזה עתה השתחרר. העבר האלים והאשמה שבים לנכוח בדינמיקה המחודשת ביניהם, שמקבלת תפנית מפתיעה.
זהו סרט אינטליגנטי ומסוגנן שמעלה לדיון את סוגיית הקורבנוּת, ודאי כאשר מדובר בקהילה שהשיח אודות האלימות כלפיה והשמדתה השיטתית נותר בלתי פתור, גם היום. הפשע הנורא (שנחשף, למרבה הצער, בתוכניית הפסטיבל) גורם לנו לתהות על המכניזם שהופך את הקורבן למנצל, המשחזר את הפשע שבוצע כלפיו ומנסה להסוותו באמצעות הדחקתן של מורשתו וזהותו האותנטית. משחק מעולה של מייקל גרייאייס וצ'סקה ספנסר בתפקידים הראשיים. אחד המפיקים בפועל, ג'סי אייזנברג, צץ בהופעת אורח ממוחזרת.
גלגל המזלות - ריוסוקה המגוצ'י
סרטו של ריוסוקה המגוצ'י היפני, זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין האחרון, מורכב משלושה סיפורים קצרים שכל אחד מהם הוא פנינה בפני עצמו. זהו סרט השב ומזכיר לנו את היופי והמנעד הרגשי שיש לסיפור הקצר בקולנוע – ודאי כאשר אנו צופים בו במסגרת מאחדת, תמטית ורעיונית, במקרה הזה צירופי מקרים ודמיון.
הסיפור הראשון מביא את סיפורה של דוגמנית צעירה המגלה באקראי שהחבר החדש של חברתה הטובה ביותר אינו אלא האקס המיתולוגי שלה. הסיפור השני מעלה סוגיות אתיות רלוונטיות במיוחד לעידן MeToo. במרכזו: סטודנט ממורמר לספרות הפונה אל מאהבתו (הנשואה) ומגייס אותה לנקמה במרצה שלו, סופר מוערך. האפיזודה השלישית, שכמו קודמותיה מתרחשת אף היא בטוקיו, קורית בעתיד שבו וירוס מחשבים מונע תכתובות מייל או ווטסאפ, ובני אדם נאלצים לדבר זה עם זה. הגיבורה במקרה הזה מגיעה לכנס מחזור של בית ספרה ופוגשת את מי שהיא מזהה כחברתה הטובה מימי התיכון.
"גלגל המזלות" מיטיב לעצב את הדינמיקה שבין הדמויות השונות, שמתרחשת ברובה בחללים סגורים. כל אחת מהאפיזודות מאופיינת בטון ונימה שונים (הסיטואציה בסיפור הראשון, למשל, מזכירה את סרטיו של אריק רוהמר הצרפתי), ויחד הם מצטברים לשרשרת סיפורית קסומה שבה הגורל והפנטזיה מהתלים בדמויות ובנו. סצינת הסיום של הסרט היא, לטעמי, אחת היפות והמרגשות שנראו לאחרונה בקולנוע. אגב, בפסטיבל קאן האחרון הציג המגוצ'י את "הנהגת של מר יוסוקה", לפי סיפור קצר מאת הארוקי מורקמי, שקטף שם את פרס התסריט ויוקרן אף הוא בחיפה.
אבולוציה - קורנל מונדרוצ'ו
סרטו החדש של הבמאי ההונגרי המצוין, קורנל מונדרוצ'ו ("קרעים של אישה") הוא יצירה שאפתנית ומטלטלת, שכדאי מאוד לקחת אחריה נשימה ארוכה. כמו קודמו בסקירה זו, גם הסרט הזה, שכותרתו האירונית מתייחסת להשפעות והתפתחות זיכרון השואה, מורכב משלוש אפיזודות המתרחשות בנקודות זמן שונות ומלוות שלושה דורות במשפחתה של ניצולת שואה (הסרט מבוסס על סיפורה של אימה של קטה ובר, אשתו ושותפתו ליצירה של מונדרוצ'ו).
האפיזודה הראשונה, מדהימה ועוצמתית מכולן, מתרחשת ללא מילים בחלל שמזכיר תא גזים. קבוצת גברים נכנסת אל המקום ומתחילה לקרצף את הקירות והרצפות, במה שנדמה כמו סצינה מתיאטרון אוונגרד. בהמשך, הם שולפים קווצות שיער שמתחלפות במחלפות ארוכות וסמיכות מסדקים ופתחים ברצפה, ובשיאה של הסצינה – המצולמת, כמו כל יתר האפיזודות בשוט רציף אחד (שבאמת אינו כזה) – מוצאים בור ובו תינוקת, היחידה ששרדה. כאשר המצלמה נעה עמם החוצה, אנו מבינים שלפנינו תמונה ממלחמת העולם השנייה. באפיזודה השנייה, נכדתה של השורדת, המתגוררת עתה בבודפשט, היא קשישה דמנטית שאינה שולטת בצרכיה, המבקשת ממנה למצוא את תעודת הלידה שלה, שתוכיח את יהדותה, לצרכים בירוקרטיים. הטון התיאטרלי-ריאליסטי של הסצינה מנוגד לכאורה לזה הסוריאליסטי של קודמתה, אך היא מסתיימת באירוע אפוקליפטי-ביתי שמותיר אותנו תוהים. האפיזודה השלישית מתרחשת בברלין, וגיבורה הוא תיכוניסט יהודי (הנכד) שמעורב בפשע שנאה שבוצע כלפיו, והוא יוצר קשר עם מהגרת תורכיה מרדנית, חברתו ללימודים.
מים הם מוטיב חזותי סמלי שמחבר בין שלוש האפיזודות, שנעות מהמופשט אל הדידקטי. סרטם של מונדרוצ'ו ו-ובר – שמבוסס על אירוע תיאטרלי שייצרו במשותף – מזהה דרכים מקוריות לדון בזהות יהודית, בזיכרון, ובהשלכות הבין-דוריות של עבר טראומטי, שהדיו נוכחים גם באירופה הרב-תרבותית של ההווה. יש לקוות שהסרט הזה ימצא את מקומו גם מחוץ לפלטפורמה הפסטיבלית, ואז ניתן יהיה לדון בו בהרחבה.
ההמלצות של ארז דבורה
אודיסיאה של סופר - לן יאנג
שובר הקופות הסיני (160 מיליון דולר רק בסין) מחקה לא מעט מדפוסי הבלוקבאסטר המערבי, אך עדיין עשוי להותיר את הצופה המערבי משתומם. העלילה עוסקת באב שמנסה למצוא את בתו שנחטפה לפני שש שנים. האם יש משהו יותר בסיסי מזה? אבל לאבא יש יכולת על-טבעית לזריקה מדויקת של אבנים, ונציגתו של תאגיד אלקטרוניקה סיני מבטיחה להשיב לו את בתו האבודה אם ישתמש ביכולת זו כדי לחסל סופר צעיר. הפרטים המתוארים בספר שהסופר כותב מהדהדים בעולם המציאות, ומסכנים את חייו של הבוס הזדוני של התאגיד. כמחצית הסרט מתרחש בעולם פנטזיית וושיה, שמעוצב באמצעות תועפות CGI והפקה מרשימה בגודלה. האירועים בעולם הבדיוני והממשי נשזרים ומתפתחים תוך שילוב של כמעט כל טון וז'אנר: דרמה ריאליסטית-מיתית נוסח "מגע של חטא", פנטזיית וושיה, אלמנטים של גיבורי-על והשפעות עלילתיות ואסתטיות של משחקי מחשב. זוהי הצצה מעניינת לקולנוע מסחרי שכמעט לא מוכר בארץ, בסרט שבאופן ההצבה שלו את היחסים בין פנטזיה ומציאות הוא סימפטומטי למתחים שמתקיימים בחברה ובתרבות הסינית העכשווית.
שערי החופש - מייקל צ'ימינו
תחת המסגרת של "חיפה קלאסיקס" יש הזדמנות לצפות בסרטים ישנים באיכות מצוינת ועל מסך גדול. כל מה שנמצא תחת מסגרת זו הוא בגדר צפיית חובה לחובבי קולנוע רצינים, ובמיוחד "חוק התשוקה" (פדרו אלמודובר, 1987), אולי סרטו הטוב ביותר של הבמאי, ו"שבילי התהילה" (סטנלי קובריק, 1957) – יצירת המופת הראשונה של הבמאי. מכל המבחר יש עניין מיוחד ב"שערי החופש", סרטו השלישי של מייקל צ'ימינו (הבמאי של "צייד הצבאים"), שיצא לבתי הקולנוע בגרסה מקוצצת של שעתיים וחצי ועם השנים הושב לאורכו המקורי של 3 שעות ו-39 דק' (האורך שבו הוא יוקרן בפסטיבל). עלויות ההפקה של הסרט יצאו משליטה, והכישלון הכלכלי המוחלט של הגרסה המקוצצת (שגם נשחטה על ידי הביקורת) הובילו לא רק לכישלון שממנו הקריירה של צ'ימינו לא התאוששה, אלא לקריסת אולפני יונייטד ארטיסט, טראומה שסיימה את תור הזהב בקולנוע האמריקני של שנות ה-70.
הסרט הוא סאגה רבת שנים המתרחשת בשלהי המאה ה-19, ובמרכזו מאבק בין מגדלי בקר והמהגרים. מדובר על קולנוע אפי ושאפתני שעוסק בקפיטליזם האמריקני, ובדרמה אינטנסיבית המשקפת את הווליום הרגשי והעוצמתי שצ'ימינו הצטיין בו. זהו סרט הראוי להערכה מחודשת, ואין מקום שבו ניתן לבצעה מלבד מול מלוא גודלו של מסך הקולנוע.
רוכבי הצדק - אנדרס תומאס ונסן
הסרט הדני מוגדר כ"קומדיית פעולה", אבל ייחודו נובע ממורכבות הטונים הרגשיים ואופן שילובם הלא צפוי בעלילה. בבסיסו זהו סרט נקמה "פשוט", הדומה לעשרות סרטים המופקים כל שנה. מרקוס (מאדס מיקלסן) הוא איש צבא שאשתו מתה במהלך פעולות טרור של כנופייה דנית שנקראת "רוכבי הצדק". הוא מוצא עצמו חדור רגשות זעם ואשם על מה שקרה לאשתו, בעודו מגלה את מידת הניכור והטינה שבתו המתבגרת רוחשת לו. קצה החוט לאשמים בפיגוע מובא לו על ידי האנשים שיהפכו לשותפיו למהלך הנקמה, נוקמים בפרופיל מאוד שונה מהמוכר בקולנוע האמריקני – גיקים של מחשבים שפיתחו אלגוריתם לחיזוי אירועים, ובהמשך מצטרף אליהם גם האקר. אלה אנשים שמידת האומץ והמיומנות הפיזית שלהם מאוד שונה מזו של מרקוס. האלימות המוצגת ברוטלית, אבל יש ממד של הומור שחור המלווה אותה (להבדיל מדאחקות על אלימות שיש בכמעט כל סרט אמריקני דומה). האינטראקציה בין הדמויות ואופן התפתחות העלילה מעלים נושאים שסרט הנקמה/פעולה הגנרי לא מסוג לעבד כמו פוסט טראומות, ושאלות הקשורות לגורל. כמו "זיכרונות של רצח" של בונג ג'ון-הו, לסרט יש טון מורכב וייחודי, והאלמנטים של אלימות ופעולה משמשים בו כאמצעי לעסוק בדבר מה ממשי ולעשות זאת בדרך מקורית.
כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום - מרלין אגרלו
סרט תיעודי מלבב שעוסק בשנותיה הראשונות של סדרת הטלוויזיה המהפכנית "רחוב סומסום". הסדרה, שעלתה ב-1969, עוצבה כאלטרנטיבה לתוכניות ילדים אחרות. במקום אלתור מפוקפק של בדרנים טלוויזיוניים – עבודה של צוות מסור הכולל פסיכולוגים, מחנכים ואמנים. במקום פרסום מוצרים לקהל שבוי ותמים - שימוש בכלים וויזואליים של עולם הפרסום כדי לספק תוכן מזין לילדים. בסרט מוצגים ריאיונות ושלל חומרים ארכיונים המציגים את עבודתם של אותם אידיאליסטים, ובכללם האבא של החבובות, ג'ים הנסון. יש נושאים רבים שעולים בסרט: אופן העיצוב של מסרים וטיפול בנושאים רגישים (כמו מהו מוות?). לשאלות של ייצוג גזעי יש תפקיד חשוב במיוחד בסדרה שתוכננה להתמודדות עם פערי ההשכלה של הקהל ה"אורבני" הצעיר. "רחוב סומסום" נתפסה בזמן אמת כמהפכנית וכדבר החשוב ביותר בטלוויזיה, והצפייה בסרט מבהירה מדוע, ומה המשמעות והערך של עשייה מקורית המונעת מאידיאליזם. אין פלא שלתחושת הערכה לסדרה, מתלווה גם תחושת תסכול הנובעת מנדירותו של שילוב זה.
