אסתר ספרן פויר הייתה בת ארבע כשהגיעה לארה"ב עם הוריה ממחנה של פליטי שואה בגרמניה. תנאי המחיה במחנות האלה היו נוראים. אנשים ששרדו בנס את אחת הזוועות הגדולות בהיסטוריה של האנושות, המשיכו בהרבה מקרים ללבוש פיג'מת פסים מהמחנות, ואחרים קיבלו מדים נאציים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הוריה של אסתר, שאיבדו את המשפחות שלהם, ניסו במשך ארבע שנים לקבל אישור כניסה לארה"ב, אבל חוקי ההגירה באמריקה של 1949 לא היו שונים מהחוקים תחת ממשל דונלד טראמפ במאה ה-21. רק שאז הם נוסחו באופן מכוון למנוע כניסה מיהודים ניצולי שואה.
"החוקים היו אנטישמיים לגמרי", אומרת ספרן פויר, ממרחק של יותר מ-70 שנה, "היה מאמץ ברור להכניס כמה שפחות יהודים לאמריקה". בייאושם זייפו הוריה את תעודת הלידה שלה כדי שהתאריך יעמוד בתנאים, ובמשך שנים איחלה לה אמא יום הולדת שמח בשני תאריכים.
העובדה הזאת נשמרה בסוד עשרות שנים, עד שספרן פויר החליטה לכתוב ממואר והתכוונה לגלות אותה לעולם. ואז הבינה שגם 70 שנה אחרי, כשהיא המטריארכית של משפחה יהודית מאוד מפורסמת ושאחד הבנים שלה - ג'ונתן ספרן פויר - הוא כוכב בספרות האמריקאית במאה ה-21, היא עדיין צריכה לחשוש. טראמפ היה בבית הלבן, ובאופן שלא ייאמן, הרבה אנשים שיודעים על מה הם מדברים, הזהירו אותה.
"לפני פרסום הספר, הרבנית בבית הכנסת שלנו שאלה אם אני מוכנה לבוא לדבר עליו", מספרת ספרן פויר. "בעלה, שהוא עורך דין והיה בעבר עוזר לרות ביידר גינסבורג, אמר לי, 'את לא יכולה לדבר על תעודת הלידה המזויפת לפני שתבררי מה הסיכונים המשפטיים'. גם בעלי עורך דין וגם הוא לא רצה שאעשה זאת. חבר שלנו, אלחנדרו מיורקס, שהיום הוא מזכיר ביטחון המולדת, בא לארוחת חג בראש השנה ואמר לי, 'את צריכה לדבר עם עורך דין לענייני הגירה'. הוא חיבר אותי למישהו שהיה מאוד ישיר ואמר, 'אני לא אגיד לך שזה לגמרי נטול סיכונים'".
"אחרי ש'הכל מואר' יצא אנשים התחילו להתקשר אליי להתלונן שהם לא אהבו את הצורה שבה השטעטל הוצג שם. כנראה היה יותר מדי סקס. זה הרגיז אותי, 'הבן שלי כתב רב-מכר והם מתקשרים אליי להתלונן?'"
איך לעזאזל זה יכול להיות באמריקה במאה ה־21?
"ממשל טראמפ הקים משרד שמטרתו הייתה למצוא דרכים לנשל מהגרים מהאזרחות שלהם, אפילו אם הם אזרחים כמעט כל חייהם. דווקא אז הרגשתי שחשוב שאספר את כל האמת, אבל במקביל התחלתי לבדוק את האפשרות לקבל אזרחות פולנית ודרכון".
לחשוב שאת צריכה דרכון פולני למקרה שיגרשו אותך מארה"ב, זה חולני בכל כך הרבה רמות.
"כן, אבל היום אני תמיד יכולה לבוא לישראל".
ספרן פויר בת 75, וחלק גדול מחייה היא לא ידעה כמעט כלום על המשפחה שלה. היא לא ידעה שאביה, שמת כשהייתה בת שמונה, למעשה התאבד. היא לא ידעה שהייתה לו משפחה קודמת שנרצחה כולה בשואה, כולל מי שהייתה אחותה למחצה. אמא שלה לא סיפרה דבר, ולמרות שאסתר גדלה תחת הצל שמכירים כל ילדי הדור השני, גם כאישה מבוגרת היא עדיין הייתה כמעט לגמרי באפלה, פוחדת אפילו להתחיל לחפור. אז היא שלחה את הילדים שלה לעשות את העבודה.
"לפרנק, בני הבכור, היה פרויקט בתיכון, ואמרתי לו, 'אולי תראיין את באבי' (סבתא)", היא מספרת, "הוא הסתובב איתה, קנה לה דברים שרצתה, ובדרך מאוד קז'ואלית שאל שאלות. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ממש דיברה על מה שעבר עליה". אחר כך הגיע ג'ונתן, בנה האמצעי, שלפני השנה האחרונה באוניברסיטת פרינסטון, רצה לבלות את הקיץ בפראג. "אמרתי לו, 'אם אתה כבר שם, אולי תיסע לשטעטל של סבא ותראה מה אתה יכול למצוא'. דחפתי את הילדים שלי לעשות את מה שאני לא הייתי מסוגלת. נפשית, פסיכולוגית, לא יכולתי להתמודד עם זה".
ג'ונתן לא מצא כלום, אבל חזר עם ספר ששינה את חייו. "הכל מואר", שיצא ב-2002, מספר סיפור בדיוני על טרוכנברוד, השטעטל האוקראיני האמיתי שבו חי אביה של אסתר, לואי ספרן. הספר היה רב-מכר עצום שגם הפך לסרט וגם הפך את ספרן-פויר לסופרסטאר.
"אחרי ש'הכל מואר' יצא, אנשים התחילו להתקשר אליי להתלונן שהם לא אהבו את הצורה שבה השטעטל הוצג שם", מספרת אסתר, "כנראה היה יותר מדי סקס. בהתחלה זה הרגיז אותי, 'הבן שלי כתב רב-מכר והם מתקשרים אליי להתלונן?' אבל אז התחלתי להקשיב. אנשים אמרו, 'אני יודע את הסיפור האמיתי' והם באמת ידעו חתיכות מהסיפור. הם אולי לא אהבו את האופן שבו ג'ונתן תיאר את המקום, אבל הספר שלו הזכיר להם מאיפה הם באו".
בביקור בישראל גילתה ספרן פויר קהילה שלמה של יוצאי טרוכנבורד. "בחיפה פגשתי איש בן 95 שממש גר באזור של אבא שלי, והוא נתן לי קצה חוט להתחיל איתו". מקצה החוט הזה התעוררה הסקרנות שניצחה את הפחד לחפור בסיפור האמיתי. ב-2009, והיא בת 63, נסעה סוף-סוף אסתר ספרן-פויר לחפש את השורשים שלה.
לנסיעה הצטרפו עבודת בילוש ארוכה, עם עזרה של חוקרים פרטיים, בדיקות די־אן־איי ואפילו מומחה מהאף־בי־איי, ונולד הספר "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", שיוצא עכשיו בעברית בהוצאת "כנרת־זמורה־דביר". זה ספר שואה קולח לקריאה, מכאיב אבל אופטימי, שלמעשה הוא הגרסה האמיתית של "הכל מואר", ומוכיח שוב שהמציאות, ובכן, אכן עולה כל דמיון.
"אני חושבת שזה מקרה ראשון שבו הפיקשן בא לפני הסיפור האמיתי", מחייכת ספרן פויר, "לא ציפיתי למצוא משהו בנסיעה הזאת. הייתי מוכנה להסתפק בפשוט להיות שם". אבל היא מצאה. והמון. בין היתר גילתה משפחה שהסתירה את אביה מהנאצים, וגם פגשה מישהו שהכיר את אחותה למחצה וגילה לה את שמה, אסיה. אחרי שחזרה, הכניסה אסתר את אסיה למאגר המידע של יד ושם.
סיפרת לאמא שלך שאת נוסעת?
"אמרתי לה ממש ברגע האחרון כי לא יכולתי סתם להיעלם, אבל פחדתי נורא. היא אמרה, 'איך את יכולה לעשות לי את זה'. היא עזבה את אמא שלה וברחה בלי להגיד שלום, עכשיו פתאום אני עוזבת אותה וחוזרת לאותו מקום. היא הייתה מבועתת. אמרתי לה, 'זה בסדר, אני לוקחת את פרנק', והיא אמרה, 'אלוהים, את לוקחת את הבן שלך? יש לו תינוקות בבית'. זה לא הפתיע אותי, ידענו שהיא תגיב ככה. כשג'ונתן נסע לשם לא סיפרנו לה בכלל".
מה היא אמרה כשכן סיפרת?
"'קחי איתך כמה חטיפי גרנולה, אל תאכלי שום דבר שהם ייתנו לך, תישארי בחדר במלון ואל תעשי שום דבר מטופש'".
לי זה נשמע כמעט כמו הומור.
"כן, אבל לא לה".
מה הדבר הכי משמעותי שמצאת?
"הפגישה עם האיש שהכיר את אחותי למחצה. הייתי בת 40 כשאמא שלי פלטה, ממש במקרה, בפעם הראשונה, שלאבא הייתה משפחה קודמת שהושמדה ושהייתה לי אחות. בביקור בישראל, כשפגשתי את יוצאי השטעטל, אנשים זכרו את אבא, הם זכרו את אשתו, אבל אף אחד לא זכר שהייתה שם ילדה. מישהו אמר לי, 'כל כך הרבה ילדים נרצחו, אי-אפשר לזכור את כולם'".
"בביקור בישראל, כשפגשתי את יוצאי השטעטל, אנשים זכרו את אבא, הם זכרו את אשתו, אבל אף אחד לא זכר שהייתה שם ילדה. מישהו אמר לי, 'כל כך הרבה ילדים נרצחו, אי-אפשר לזכור את כולם'"
הספר מאפשר לאסתר גם להתמודד, לראשונה באמת, עם התאבדותו של אביה. 'לחיות אחרי המלחמה לא באמת אומר ששרדת', היא כותבת. "כל מה שידעתי זה שהוא מת", אומרת אסתר, "רק בגיל מבוגר הבנתי שיש יותר מדי שאלות בלי תשובות. אחרי ש'הכל מואר' יצא, מישהו אמר לג'ונתן משהו על אבא שלי, וככה התחלתי להבין מה באמת קרה".
את עוסקת הרבה בתפקיד של הזיכרון עבור העם היהודי, וההבדל בין היסטוריה לזיכרון.
"היסטוריה וזיכרון הם לא אותו דבר. בליל הסדר אנחנו מדברים על עבדות ועל יציאת מצרים באותה הדרך שבה אנחנו מדברים על השואה, אבל הזיכרון הוא שהופך את הזוועה לממשית. אחרי ששמעתי על אחותי, הסתכלתי על הנכדות שלי שהיו בערך בגילה, ופתאום היא לא עוד אחת ממיליון וחצי ילדים. היא אדם אמיתי, היא הייתה אחותי".
את מגדירה את הספר כממואר של פוסט-שואה, אבל מבחינות מסוימות את ניצולה בעצמך.
"אני לא ניצולת שואה, אבל אני כן שורדת. דור שני לשואה זה כמו עישון מדרגה שנייה. לא שרדתי את השואה, אבל שרדתי את אמא שלי".
טוב, זה נכון לא רק לדור שני.
"אהה, אני בטוחה שהילדים שלי אומרים אותו דבר".
שלושת הבנים של אסתר, פרנק, ג'ונתן וג'וש, היו בערך האחרונים שקראו את כתב היד של הספר. ג'ונתן הוא הסופר הידוע, אבל פרנק וג'וש הם עיתונאים וכותבים בעצמם. הניסיונות למשוך אותה לדבר על הבן הכי מפורסם, נתקלים בחומת האינסטינקטים של אמא יהודייה.
"כל הבנים שלי סופרסטארים בעיניי", אומרת האישה החביבה, שקולה נחנק ועיניה נרטבות יותר מפעם אחת במהלך השיחה. "הייתי כל כך מתוחה לפני שנתתי להם לקרוא, זה היה ממש הדראפט האחרון. דמייני אמא שנשפטת בידי הבנים שלה שהם כל כך מוכשרים. זה מפחיד. אבל ג'ונתן אמר, 'זה לא כמו לקרוא עוד ספר, זה אקט של אהבה'. אני חושבת שהם גאים בי, ומקווה שגם אמא שלי".
"בהלוויה של אמא שלי היו המון אנשים. ממשפחת פליטים שהגיעה לאמריקה בלי כלום, עכשיו באו שלוש לימוזינות לקחת אותנו להלוויה של ניצולת שואה שמתה בגיל 99, ואני זוכרת שאחד מהבנים שלי אמר, 'טייק דאת, היטלר'"
יום אחרי הראיון, הגיעה משפחת פליטים בת שבע נפשות שברחה מאפגניסטן לגור עם הספרנים. "הם יוצאים מהבסיס הצבאי ומתחילים לחפש את דרכם באמריקה", סיפרה אסתר, "אני מרגישה כל כך מחוברת אליהם, ולארח אותם זו אחת הגאוות הגדולות של חיי. כשאומרים 'לעולם לא עוד', זה בדיוק זה. יש לנו מחויבות לעזור לאחרים".
הנכדים הם כבר דור רביעי. איך משאירים בהם את הזיכרון?
"מתברר שזה פשוט שם. יש לנו שישה נכדים, ואחת מהן הייתה מאוד קרובה לאמא שלי כבר מגיל שנה. אחד הדודים אמר עליה, 'אם תהיה עוד שואה, הילדה הזאת תשרוד'. רק יהודים מדברים ככה על ילדים. בהלוויה של אמא שלי היו המון אנשים. ממשפחת פליטים שהגיעה לאמריקה בלי כלום, עכשיו באו שלוש לימוזינות לקחת אותנו להלוויה של ניצולת שואה שמתה בגיל 99, ואני זוכרת שאחד מהבנים שלי אמר, 'טייק דאת, היטלר'".
פורסם לראשונה: 07:40, 12.11.21
