כמו לא מעט סרטים וסדרות ששוחררו בארבעת החודשים האחרונים, גם "המנצחים", המיוזיקל הישראלי הקולנועי החדש שעולה השבוע, מגיע עם הקשר רלוונטי ומוחץ לב. במקביל לקמפיינים שמפצירים, או אפילו קובעים, ש"לא עוצרים עד הניצחון" ולסריקה הבלתי נלאית אחרי 'תמונת הניצחון', עולה הסרט, שנכתב הרבה לפני 7 באוקטובר, ומתרחש בחודשים שאחרי הניצחון במלחמת ששת הימים.
"המנצחים" עוקב אחרי זוג צעיר, קיבוצניקים, נטע ועמוס, שעוברים לעיר הגדולה קצת לפני המלחמה, כדי לקדם את קריירת המשחק של נטע (יעל שטולמן). אלא שבשעה שהיא מלוהקת למחזה מצליח (של גודיק!) שחוגג את האופוריה של אחרי הניצחון, עמוס (דניאל ליטמן), לוחם שחזר מהמלחמה, החווה בעיקר את הלם הקרב והפוסט-טראומה ומתקשה למצוא את מקומו בעולם העליז שאחרי ששת הימים. במקביל זוג חברים של השניים, יעל ושלמה, מתמודד עם אובדן נוסף. בדרך משולבים שירים מקוריים וכוריאוגרפיה מושקעת, וככל שהסרט מתקדם נאלצת נטע לעבור מאופוריה להתפכחות, ומתבגרת לתוך המציאות החדשה והאילוצים שמגיעים איתה. במובן הזה שם הסרט, "המנצחים",נשמע יותר כמו שאלה מאשר קביעה.
ליעל שטולמן, שמגלמת את נטע בתפקידה המשמעותי הראשון בקולנוע, אין ספקות לגבי הניצחון על שלל הטיותיו. "מלחמה זה משהו שמפסידים בו, לא משנה מה", היא אומרת בריאיון ל-ynet. השבוע היא הספיקה לקחת את עצמה ואת ההיריון בן 39 השבועות שלה ולהתייצב לפרמיירה של הסרט בתל אביב, משם חזרה לביתה החדש במושב כסלון הסמוך לבית שמש, לפיג'מה ולמלאכת הקינון. אלא ששטולמן, 34, מחוברת לאירועים הנוכחיים ולסרט מכל כך הרבה כיוונים, שאין מקום שהוא רחוק מספיק כדי להקהות את ההתמודדות שלה. אחיה משרת כרגע כקצין בעזה, אביה הוא הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, היא דור שלישי לניצולי שואה מצד אמא שלה, וקרובי משפחה מדרגה שנייה שלה הם בני משפחת אור - האב, דרור, מבארי, נחטף על ידי חמאס, אשתו, יונת, נרצחה ב-7 באוקטובר ושני ילדיהם, עלמה ונועם, נחטפו ושוחררו בנובמבר האחרון, "ואני מרגישה לגמרי בנורמה בישראל", היא מאבחנת.
צפית בסרט בשלמותו?
"נמנעתי מזה מאז שפרצה המלחמה. אני גם בהיריון אז הכול מאוד אמוציונלי. זאת אחת הסיבות שהצפייה בפרמיירה הייתה מאוד טעונה. יש מחשבות בעיקר על כל החיילים שלנו שיחזרו אחרת, ועל טיפול שיידרש לחברה שלמה שפצועה בעצמה. בסוף הסרט התפרקתי לכמה דקות, עם האיפור והשמלה והכול, בכי של פורקן גדול אבל כזה ששחרר אותי. הרגע הכי חזק עבורי היה חבר טוב שהשתחרר מהמילואים, שהגיע להקרנה והתפרק בעצמו, ממש נותר ללא מילים.
"המנצחים" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"מה שכן, הבנתי פתאום שנטע מייצגת את הנשים האלו בעורף, הפשוטות, שכאילו לא משלמות מחיר מאוד כבד, כי תמיד יש יותר. ואני כל כך חיה את זה פה, אני יכולה לבכות מלדבר על זה עכשיו. אני בבית שלי, במושב, עברתי בדיוק בזמן. יש לי ילד בריא. אני מרגישה את הגוף שלו ומריחה אותו כל יום. אני בהיריון וטפו טפו הכול בסדר, וזו הודיה עד לכדי אשמה. אני לא יכולה לעצור רגע ולהגיד, 'מה הפסדתי, מה קשה לי, מה כואב לי?', והבנתי שזה מאוד נטע. למרות שבעלה הוא הפוסט-טראומתי היא משלמת מחיר נורא גדול וכבד, אבל הוא הסובל הראשי. ויעל היא סובלת ראשית, אבל תמיד יש יותר. היא מייצגת משהו שאני רואה מסביב על החברות שלי, נשות המילואימניקים שבסוף נופלות בין הכיסאות, ומטבע הדברים גם אין על מי לכעוס. זה פשוט ככה".
מבלי לספיילר יתר על המידה, גם השאיפות המקצועיות של הדמות שלך בעצם מתנפצות מול האדם החדש שהוא בעלה שחוזר מהמלחמה, מציאות שלא מעט נשים ישראליות עלולות להתמודד איתה בתקופה הקרובה.
"נכון. בתסריט היה כתוב על נשימה עמוקה שנטע לוקחת, שהיא ספק ויתור ספק השלמה. זה משפט יפה וחזק, וכל הזמן הרגשתי שאני נעה בבחירות המשחקיות שלי בין שניהם. מצד אחד יש משהו כבוי בנטע של הסוף, ומצד שני רגוע הרבה יותר מנטע של ההתחלה, שמשתדלת ומתאפרת ולוחצת. אני יודעת שאוהבים אותה הרבה יותר בסוף הסרט. אני, כיעל, באתי לנטע עם מלא אהבה כי היא לא הדיפולט שלי - העניין של לא להקשיב לאף אחד ולעשות רק מה שנראה לי נכון, עם המון אומץ. לא לכולם קל לאכול את זה אבל אני אוהבת את החוצפה הזאת, תמיד קינאתי בבנות כאלו כי זה פחות אני".
"הייתי ילדה שאבא שלה תמיד צילם אותה על הבמה. והיו ימים שאבא שלה נורא עצוב בהם או מכונס"
"המנצחים" נכתב כמחזמר מהרגע הראשון. אלירן פלד, הבמאי, מספר שבשלב התחקיר פגש הלום קרב מששת הימים, שסיפר לו שהוא 'הרגיש כמו דמות אילמת בעולם מוזיקלי'. הניגוד שעמד מאחורי המשפט הקטן הזה ריתק אותו, וגם הוביל אותו להבנה של הכוח שיש בז'אנר המוזיקלי. "הוא לא כולל בתוכו רק סרטי פיל-גוד, אלא גם יצירות מורכבות כמו 'שיער', 'עלובי החיים' ו'מיס סייגון', שמשתמשים בז'אנר דווקא כדי להנגיש בצורה עדינה יותר נושאים מורכבים", הוא מסביר. "השם 'המנצחים' יכול להתפרש כאירוני, אבל בקונטקסט היסטורי הגיבורים של הסרט הם חלק מהדור שהוגדר כ'דור הניצחון'. העלילה מתרחשת במהלך הניצחון המוחלט האחרון בהיסטוריה, שאין עליו ויכוח ושהנרטיב בו אחיד. אבל כשהשיח עובר מניצחון אל המנצחים, עולה השאלה המרכזית של הסרט - מה זה בעצם ניצחון?".
אם נדמה את "המנצחים" להיריון, שטולמן הייתה שם ממש בשלבים הראשונים של ההפריה, לפני כשבע שנים. היא ופלד היו אז סטודנטים, היא למשחק והוא לקולנוע. אחרי תרגיל משותף הוא הסיע אותה הביתה, "ומסתבר שבדרך שרתי באוטו, ככה הוא מספר", היא משחזרת. שנה מאוחר יותר הגיע אליה הטלפון מפלד, שחשב שהיא תתאים לסרט שהוא מעוניין לפתח. היא שידכה בינו לבין יונתן בלומנפלד, שיחד עם פלד כתב את התסריט, ושניהם עירבו את שטולמן בכל שלבי התחקיר, תוך הבטחה שהתפקיד הראשי מיועד לה. "הייתי סקפטית, כי במקצוע הזה מלמדים אותנו לא לסמוך על אף אחד", היא מחייכת, "ואז הם קיבלו שני מיליון שקל מקרן רבינוביץ', המענק הכי גדול שאפשר".
עבור השחקנית היה מדובר בהתגשמות של חלום. היא הייתה ילדת במות שרקדה מגיל ארבע ושרה במקהלה, עם חלום פרוע לנסוע בעולם ולהופיע במחזות זמר. "תמיד אמרתי שהייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת", היא אומרת. אבל לאט לאט המציאות חלחלה ושטולמן ביצעה תפנית קטנה למקצוע הריאלי והיציב יותר - משחק. היא השתייכה לבית לסין ובהמשך לתיאטרון החאן, ואז הגיע הרגע שבו "המנצחים" העניק לה את ההזדמנות הקולנועית המשמעותית הראשונה וגם מימש את הפנטזיה הפרועה שלה.
6 צפייה בגלריה
"הייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת", יעל שטולמן. מתוך "המנצחים"
(צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לשם הצילומים, שהתפרשו על פני חמישה שבועות באוקראינה, היא השאירה בארץ את בן הזוג, המוזיקאי אוריאל הלמן, וילד בן שנה ותשעה חודשים. "ילד קורונה, כן? הוא היה צמוד-צמוד אלינו עד אז. בגלל הקורונה גם לא היו ביקורים רק געגועים עזים. אבל אני חייבת להודות שהיה מדהים, צוללת של עבודה. זכיתי בבן זוג מאוד מאוד תומך שהוא גם אמן עצמאי, אז לא הייתה שאלה שאני הולכת על זה".
לקחת לדמות שלה גם מרכיבים שהכרת מהחיים שלך? למשל העובדה שגדלת עם אבא הלום קרב.
"כן, להיות הבת של אבא שלי מאוד עזר לי, כי גם אני חייתי ככה. הייתי ילדה שאבא שלה תמיד הגיע וצילם אותה בווידאו על הבמה. סופר מרוכזת בעצמה וחיה את החיים שלה, ורואה קצת מהצד ימים שאבא שלה נורא עצוב בהם או מכונס. גם בתוך הפוסט-טראומה יש מנעד רחב מאוד, שאנחנו אפילו לא מבינים מהו ולאן כל אחד לוקח את זה. אבא שלי הוא בסופו של דבר איש שניהל חיי משפחה וכביכול הכול היה בסדר. כשהוא שמע זיקוקים ידעתי שמשהו לא בסדר איתו עכשיו, או כשהוא סבל מסיוטים ופציעות - דברים שנחשבים נורמליים מאוד למדינת ישראל".
לא נורמליים כמו שכיחים.
"נכון. עוד לפני 7 באוקטובר עשינו הקרנות מול 'לוחמים לחיים' וארגונים רלוונטיים. בכל הקרנה מישהו אמר, 'אני בן של', 'אני אח של' או 'אבא של'. זה מאוד מייצג את החיים שלנו. עם השנים גם שילמנו מחיר שאני חושבת שקשור לזה, ההורים שלי עברו גירושים מאוד קשים. לאבא שלי יש חיים חדשים בדובאי, עם אישה צעירה וילדות שקטנות מהבן שלי. זה גם נפוץ, הקאטים האלה. אתה עובר לחיים אחרים כי אתה לא מסוגל לחיות את החיים הקודמים שלך".
הוא ראה את הסרט?
"כן. אני מאוד דאגתי כי לא ידעתי איך הוא יחווה את זה. שלחתי לו לינק ואז הוא התקשר אליי. האמת היא שלא כל כך דיברנו, הוא פשוט בכה כמה דקות טובות. זה שימח אותי כי בסוף הרבה מהמחיר שהוא שילם זה הניתוק הזה שהוא היה חייב כדי להציל את עצמו. אז אם נתנו לו כמה דקות של חיבור אז עשינו משהו".
אחיה של שטולמן, רב סרן בשיריון, גייס את עצמו עם פרוץ המלחמה, ומאז הוא בשירות מילואים. לבתו הקטנה, שנולדה שבועיים לפני כן, הוסיפו הוא ואשתו את השם 'בארי'. "הוא עדיין נותן את כל כולו בחאן יונס", היא מציינת, "אבל מה שהתחיל בבהירות ובכוחות מאוד גבוהים מתחיל להשתנות. הוא כתב לי שכשהוא חוזר הביתה נורא קשה לו. כמו בשיר של עמוס, בתל אביב. הוא ראה את הזוועות של הזוועות וברור לו שהחטופים זה הכי חשוב בעולם. אבל גם לעצור אותם בער בו ברמות.
"אני עדיין דואגת לנפש שלו בגלל מה שהוא ראה. אשתו, שקשה לה ברמות, אמרה לי שאמנות עוזרת לזכך את הכאב ושחשוב שהסרט הזה יצא עכשיו. זאת המשמעות הכי חזקה מבחינתי. מצער אותי שהיא קיימת, אבל זה גרם לי להבין שיותר מהכול, אם הסרט ידבר למישהו את הכאב שלו ויעזור לו להוציא אותו החוצה, זה הכי חשוב. כי פשוט אין לנו עדיין את הכלים להתמודד.
"הייתי בשתי הקרנות מתחילת המלחמה", היא מספרת. "אני פוגשת אנשים שמודים לנו שעשינו את זה ובוכים. אני לא שואפת שהסרט ייתן לאנשים אסקפיזם או בריחה. זה מקום לפורקן, וכולנו צריכים אותו ולא יודעים איך לעשות את זה. אם זה יעזור למישהו, אפילו הבכי בסוף הסרט, עשיתי משהו משמעותי יותר מהכול".
6 צפייה בגלריה
"זה לא משהו שנוכל להתגבר עליו עד שהוא ייפתר. לא נוכל לעבור את זה, זה ישבור אותנו אם הם לא יחזרו". מתוך "המנצחים"
(צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
את הצטלבות הקולקטיבי והאישי חוותה משפחת "המנצחים" כבר ביום הראשון ללחימה, כשהשחקן ידין גלמן, שמגלם את שלמה, חברם של עמוס ונטע, נפצע במהלך ניסיון לחלץ בני ערובה מחדר האוכל בקיבוץ בארי. גלמן, במציאות בן זוגה של העיתונאית, אדווה דדון, נמצא בתהליך שיקום והצליח להגיע לפרמיירה. מאז הפציעה שלו הוא מסייע בהסברה ובגיוס כספים מחוץ לישראל. המסר ששטולמן מבקשת להדגיש בריאיון הוא חיוניות החזרת החטופים, "הייתי רוצה שזאת תהיה הכותרת של הדבר הזה", היא אומרת. "אני צמודה לסיפורים, מכירה את השמות. ביקרתי את קרובי המשפחה שלי לפני שנועם ועלמה חזרו. זה היה הביקור הכי קשה בעולם. אין נחמה. בדיוק הבוקר אמרתי לבן הזוג שלי, 'איך הם עדיין שם כל כך הרבה זמן?'. והאימהות, איך הן היו עם הילדים שם בפנים. זה לא משהו שנוכל להתגבר עליו עד שהוא ייפתר. לא נוכל לעבור את זה. זה ישבור אותנו אם הם לא יחזרו".
"תמיד הסתכלנו החוצה, אבל אז הגיעה ההבנה של כמה שונאים אותנו"
כחודש וחצי לפני 7 באוקטובר, ביצעו שטולמן והרמן את המהלך ההפוך לזה של נטע ועמוס מ"המנצחים", ועברו מתל אביב לישוב כסלון, כדי להתקרב למשפחות שלהם המתגוררות באזור. "בחודשיים הראשונים מאז המלחמה הייתי דבוקה למסך, עכשיו אני קצת משתבללת, לקראת הלידה. לא חשבתי שאני אלד במלחמה", היא מודה. "אבל המלחמה הזאת מאוד ארוכה ואין ספק שאנחנו עוברים בה סוג של מסע. מצד אחד היא מוציאה מאיתנו המון סולידריות ואחדות וחוסר ציניות. מצד שני יש משהו מפחיד בזה שהמוות חזר להיות קדוש. ובתוך כל זה פתאום הבנו כמה מפחיד שם בחוץ, מחוץ לישראל. בחיים לא התחברתי למשפט 'אין לי ארץ אחרת', אבל פתאום הדברים מקבלים משמעות מאוד-מאוד חזקה".
תסבירי.
"אמא שלי היא איטלקייה, אבא שלי מברזיל. ההורים של אבא שלי הקימו את תנועת הנוער הציונית הכי גדולה בדרום אמריקה, כשהם גרו בברזיל ועשו עלייה פה לכפר סולד של 600 איש. גם מהצד האיטלקי זו משפחה מאוד יהודית ומיוחסת. דוד של סבתא שלי היה הרב הראשי ברומא, אישיות שהיא בקשר עם האפיפיור. הזהות היהודית של כולם הייתה מאוד-מאוד חזקה בבית, וגם הזהות הציונית. אני זוכרת שזה שסבא וסבתא שלי נשארו באיטליה כל החיים אחרי השואה היה משהו שהעסיק אותי מאוד, לא הבנתי איך.
6 צפייה בגלריה
"החזקנו את הראש בשבועות הראשונים ואמרנו, 'באמת אין לנו לאן ללכת'". יעל שטולמן בהקרנת הבכורה של "המנצחים"
(צילום: רפי דלויה)
"אבל החיים התקדמו והמשכתי הלאה. בן הזוג שלי עובד המון בחו"ל ותמיד הסתכלנו החוצה, אבל אז הגיעה ההבנה של כמה שונאים אותנו. שאין שום מקום לכאב המטורף שאנחנו חווים, אין עצירה לרגע להגיד שמה שקרה פה לא אנושי, לא משנה מה עומד מאחוריו. זה היה שבר גדול, הרגשתי שממש דילגו על 7 באוקטובר ונפגעתי, ממש ברמה האישית. הקלות שבה אנשים מתבטאים ושוכחים שיש בני אדם שחיים פה, והקלות שבה אומרים שזה מקום שצריך לא להתקיים. אני זוכרת שממש ישבנו פה והחזקנו את הראש בשבועות הראשונים ואמרנו, 'באמת אין לנו לאן ללכת'. בן הזוג שלי באמת מיישם. בתור בן אדם שעבד והופיע בכל העולם, פתאום הוא מבין שהביצים הן בסל פה. התפכחות, חשבון נפש, תקראי לזה איך שתרצי".
יש גם מחשבות על העולם שאליו את מביאה ילדים?
"המון. קודם כל להתמודד עם לענות על שאלות של ילד בן ארבע, שמאלצות אותנו לחשוב על זה - למה בכלל? אין לנו הרבה אזעקות, אבל כשנור, הבן שלי, שומע שאני נוסעת אז הוא אומר, 'אבל יהיו לך אזעקות'. הוא יודע שיש אזעקות בישראל, היו פה קצת ויש לנו מקלט אז בסך הכול זה מרגיש יחסית בטוח. וגם מי מכיר את המקום הזה בכלל, זה דורש כל כך הרבה מאמץ להגיע לבית אחד, ככה שאחרי הרבה לילות בלי שינה נרגעתי קצת".
6 צפייה בגלריה
""הסברתי שכמו שלו קשה לחלוק אז יש פה אדמה שלאנשים נורא קשה לחלוק אותה". יעל שטולמן
(צילום: רפאל שחרי)
מה מסבירים לו באמת?
"הסברתי שכמו שלו קשה לחלוק אז יש פה אדמה שלאנשים נורא קשה לחלוק אותה. ומיד אני גולשת למה שהכי חשוב -משפחה ושנהיה אנשים טובים. אני מאוד משתדלת שהוא יישאר מישהו שסומך על העולם. זה מה שמנחה אותי, למרות שגם זה מפחיד. הילדים המדהימים האלה, אפשר לראות עליהם שהם נכוו ממש. זה בא להם בבום. אז מה נכון? להכין אותם לקשיים של החיים או לעטוף ולהגן כמה שאני יכולה? דילמות מאוד קשות ואין לי תשובה, זה הכול ניסוי וטעייה".
חששתם מהמעבר?
"כן. חברים הריצו עלינו הימורים מתי נחזור לעיר. אוריאל יותר עירוני ממני. אני אוהבת טבע, לפחות ברעיון, והוא אוהב וולט, הוא מאוד נהנתן. בכל פעם שמשהו לא עובד פה בבית הוא אומר שהוא מרגיש כמו שרת ואין לו כוח. גם אני עירונית כל חיי, כן? מפחידה אותי חופשת לידה פה. חופשת הלידה התל אביבית שלי הייתה עם חברות, ילדנו ביחד, חדר ליד חדר, עם אותה מיילדת ואת החופשת לידה עברנו יחד בפעילויות ואימונים".
אז בינתיים, בתור שני עירוניים, צלחתם לא רע את העזיבה של העיר הגדולה.
"אין ספק שהתקופה הזאת הורידה לי מאוד את הפומו שחששתי ממנו. תל אביב קצת פחות מושכת כרגע. אני מאוד אוהבת אותה אבל גם נעים לנו פה והבן שלי שמח, וזה מזקק לי הכול. הוא היה בגן ארלוזורוב שם הכול אופניים, קורקינטים זה טירוף, ופה זה משהו הרבה יותר חופשי ומשוחרר. ממש ראיתי על הגוף שלו איך הוא מתמסר לזה לאט לאט. בתמונות ששולחים לנו הייתי רואה איך בהתחלה הוא לא רוצה להתלכלך, ועכשיו הוא חוזר מטונף עם ארגז החול בתוך הנעליים. אנחנו קוטפים תפוזים, מכינים מיץ ונוסעים לגן, זה אושר. זה לא הילד העירוני שלי, אבל זה כיף. אנחנו מאוד מופתעים מההסתגלות".
