זהויות כפולות ומפוצלות, משתקפות ומשתברות, נוכחות לרוב בסרטיו של טוד היינס. כך זה ב"וולווט גולדמיין" (1998) שעוסק בטשטוש של זהויות מגדריות דרך ביוגרפיה מוזיקלית של זמר רוק-גלאם נוסח דיוויד בואי; כך ב"אני לא שם" (2007), שבו מגלמים שישה שחקנים שונים את דמותו של בוב דילן במטרה לעצב סוגיות תאורטיות וייצוגיות הכרוכות בכתיבה ביוגרפית; ב"קרול" (2015) שאחת הגיבורות שלו היא צלמת חובבת צעירה המפתחת קשר סימביוטי עם אשת חברה אמידה, מבוגרת ממנה; ב"מעשה פלאים" (2017) המביא במקביל את סיפוריהם של ילדה וילד ש-50 שנה מפרידות ביניהם. וכך זה גם בסרטו החדש, May December, שהשם העברי, העילג והאומלל שניתן לו, "הצצה ליחסים", מקשה עליי להשתמש בו.
נדמה שלא צריך להתאמץ כדי לזהות את התמה הזו של כפילות ופיצול בסרט הנוכחי. לפחות ארבע פעמים מצלם היינס את צמד הגיבורות שלו, בגילומן של זוכות האוסקר ג'וליאן מור ונטלי פורטמן, כך שהן משתקפות במראות ומשתברות בהן. הדימוי השחוק הזה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שפורטמן מגלמת שחקנית טלוויזיה שעתידה לגלם את דמותה של מור בסרט. בסצנה אחת פורטמן פשוט משחקת את מור במה שנראה כמו מבוא לרפלקסיביות לאידיוט השימושי. צריך הצדקה של ממש כדי להפגיש בין שחקנית והדמות שהיא עתידה לגלם בסרט-בתוך-סרט - ו"מאי דצמבר", למרבה הצער, לא מספק אותה.
לביקורות קולנוע נוספות:
איני בודק בדרך כלל מי הלחין את המוזיקה לסרט שאני עומד לצפות בו, אבל כבר הצלילים הראשונים שמלווים את כותרות הפתיחה בסרטו של היינס נשמעים מוכרים מאוד. זוהי המוזיקה שכתב מישל לגראן לסרט המופתי של ג'וזף לוסי, "המקשר" מ-1971, בכיכובם של אלן בייטס וג'ולי כריסטי - אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, שבמרכזו נער בן מעמד נמוך ההופך לנושא מכתבי אהבה חשאיים בין צעירה ממעמד גבוה ואיכר מקומי בראשית המאה הקודמת. ישנו אומנם קשר מאולץ בין עלילת סרטו של לוסי, המבוסס על ספר מאת אל. פי. הארטלי ושאת התסריט לו כתב הרולד פינטר, ובין עלילת סרטו של היינס שאף הוא מעמיד במרכזו רומן אסור שהתרחש מספר עשורים לפני מועד ההתרחשות של הסרט (2015), וגם בו צץ מכתב מהעבר; אבל קשה לומר שישנה סיבה מספקת, ודאי לא כזו בעלת ערך ומשמעות, שתצדיק את השימוש הדרמטי במוזיקה של לגראן, למעט המילה הזו, שוב, "רפלקסיביות".
עלילת "מאי דצמבר" מפגישה, כאמור, בין שתי נשים במדינת ג'ורג'יה. האחת, מור, היא גרייסי, אישה בשנות ה-60 לחייה שנשואה לגבר צעיר ממנה בכ-25 שנה (צ'רלס מלטון), שעימו היה לה רומן כאשר הוא היה בן 13 בלבד והיא עצמה נשואה ואם לילדים. האישה השנייה, פורטמן, היא אליזבת, שחקנית שעתידה לגלם את דמותה של גרייסי בסרט, ומגיעה אל בית הזוג שחיים בפסטורלה מדומה עם שלושת ילדיהם. סיפורה של גרייסי הוא מסוג הסיפורים שאנו קוראים עליהם לעיתים בעיתונים (בשנת 1971 כיכבה השחקנית הצרפתייה אנני ז'יררדו בסרטו המדובר של אנדרה קאיאט "למות מאהבה", שהביא סיפור אמיתי על רומן בין מורה ואחד התלמידים שלה). המפורסם שבהם הוא זה של מארי קיי לטורנו, שבשנות ה-90 ניהלה רומן עם אחד מתלמידיה בחטיבת הביניים. כמו דמותה של גרייסי, גם היא נשלחה למאסר, אך עם שחרורה המשיכו השניים בקשר הרומנטי ביניהם, ובהמשך נישאו (לטורנו נפטרה ב-2020). היינס מודע לערכו הטבלואידי של הסיפור שבמרכז הסרט, וניכר מתח בין הממד המלודרמטי שלו ובין הטיפול המרוחק והאנליטי שמוענק לו על ידי היינס.
המתח האירוני בין המלודרמטי והאנליטי ובין הקולנוע ההוליוודי הקלאסי וההתבוננות המודעת בו, מאפיין כמה מסרטיו של היינס, ובראשם יצירת המופת שלו, "הרחק מגן עדן" (2002) וכן "קרול". כך זה גם בסרטו הנוכחי שיש בו משהו המזכיר את "פרסונה" (1966) של ברגמן - ולא רק בשל העובדה שגם פה נוכחת דמות של שחקנית בשם אליזבת (בסרטו של ברגמן השחקנית בעלת השם הזה, בגילומה של ליב אולמן, מאושפזת בסנטוריום בעקבות מה שנדמה כהתמוטטות עצבים). המפגש בין השחקנית והדמות שאותה היא עתידה לגלם הוא טעון, לא רק משום שהדי השערורייה מסרבים, מסתבר, לשקוע - בתחילת הסרט אליזבת מוצאת מה שנדמה כקופסה תמימה המונחת על סף דלתה של גרייסי, אבל תוכנה ממש אינו כזה - אלא משום שכל מפגש כזה מעלה, מטבע הדברים, שאלות תיאורטיות הקשורות למפגש שבין מציאות ובדיה ובין ממשות ודמות. שלא לדבר על "אמת היסטורית" והדרך שבה בוחנים ומעבדים אותה.
כדי שלא נחמיץ חלילה את הפואנטה, ישנה כאן סצנה שבה הדמות שמגלמת פורטמן נפגשת עם קבוצה של תלמידי בית ספר. השאלה הראשונה שהיא נשאלת על ידי אחד מהם (שננזף אגב כך על ידי המורה) היא האם הצטלמה אי פעם לסצנות סקס, ואיך זה. אליזבת אינה מתבלבלת ומסבירה לו באריכות כיצד הגבולות במקרים האלה - שכן, אכן, היא השתתפה בסצנות כאלה - מיטשטשים לעיתים, לא רק עבור השחקנים עצמם אלא גם עבור אנשי הצוות שסביבם. כך הופכת הסצנה למעין שיעור מזורז, רפלקסיבי כבר אמרנו, שמבהיר לנו את יסודות הטשטוש האפשרי בין שחקנית והדמות שהיא מגלמת - טשטוש שבאופן מלאכותי, גם את זה כבר אמרנו, מתקיים בסרט שלפנינו.
בעבודה שלה על הדמות, אליזבת נפגשת עם אנשים מעברה של גרייסי: בעלה לשעבר, למשל, או בנה מנישואיה הקודמים שהוא זמר רוק הומוסקסואל העוין את אימו (קורי מייקל סמית'). קשה לזהות פה עבודה על הדמות יותר משישנה כאן מעין חקירה בלשית כמעט המבקשת לנתץ את הדימוי הפסטורלי לכאורה של החיים בהווה, וכמובן - להבין מי היא גרייסי ומה גרם לה להתאהב בנער בן 13. מה שמביא אותנו אל הדמות שמגלמת מור - שחקנית שהיא במידה רבה המוזה של היינס (היא הופיעה בחמישה מסרטיו) - שיחסיה עם בעלה בהווה לא רק מזכירים אם ובנה ברמה הגילית, אלא גם מעצבים דווקא אותה כנערה דרומית לא יציבה הזקוקה נואשות לתמיכתו ועידודו. הוא עצמו מפלרטט בווטסאפ עם דמות אלמונית באופן שקצת מזכיר נער מתבגר. בקיצור, הצצה ליחסים.
התסריט של "מאי דצמבר" נכתב בידי בני הזוג סמי ברץ' ואלכס מכניק, שמגיעים דווקא מתחום הליהוק (זהו התסריט הראשון שלהם באורך מלא). לזכותם ייאמר שהם לא עוסקים באופן וולגרי ומציצני בסיפור מהעבר, שיש לו משמעות רבה בעידן MeToo ובהעלאתן מחדש של פרשיות ניצול מיני ובעילת קטינים. מצד שני, הזהויות שבמרכזו, ככל שהן משתקפות-נשברות-מתפצלות, פשוט לא מעניינות במיוחד, וכך גם לא עבודתן של השחקניות שמעצבות אותן. לא פעם במהלך הצפייה חשתי שמדובר בלא יותר מתרגיל בכתיבה בקורס ששמו, ובכן, "הצצה ליחסים".