החלק הראשון של "מלאכים באמריקה", היה אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של הקאמרי בשנים האחרונות ובכלל. המחזה המצליח, שכתב טוני קושנר לפני כ-30 שנה וששני חלקיו אורכים כשבע שעות, עלה על במת התיאטרון עם תפאורה מורכבת, פירוטכניקה ובליווי תזמורת המהפכה. למרות שמדובר בהפקה מורכבת, שלא בהכרח תמיד עונה על צרכיו של קהל הצרכנים, הוא זכה לביקורות חמות - ובתיאטרון החליט לעלות את חלקו השני, שמעולם לא עלה לפני כן בתיאטרון הרפרטוארי בישראל.
אבל אז המלחמה תפסה את יוצרי ושחקני החלק השני, שצפוי לכלול כמה שינויים מהותיים - החל מגודל הבמה ועד השתתפות הקהל, בעיצומן של החזרות. איש לא ידע אז מתי המלחמה תאפשר לעולם התרבות לחזור לפעילות ואיך תתקבל ההצגה. אבל בתיאטרון הקאמרי המשיכו לעבוד עליה גם כשהאזעקות רעמו ומכשירי הטלוויזיה והרשתות החברתיות העבירו
את האימה הכי קרוב וחשוף שאפשר - וכעת ההפקה צפויה לעלות בסוף החודש. "כשחטפנו את הזעזוע הגדול והנורא הפסקנו את החזרות", מספרת השחקנית עירית קפלן במפגש בחדר החזרות. "אבל מהר מאוד הבנו שבשביל הבריאות הנפשית שלנו אנחנו צריכים לחזור לעבוד. השתטחתי פעם אחת על הכביש בדרך לחזרה כשהאזעקות נשמעו, אבל זה באמת שטויות.
"אני חושבת כל הזמן על הצעירות שנחטפו מהמסיבה ומהקיבוצים", היא משתפת. " ליבי יוצא אליהן כי אני יודעת שהן עוברות שם גיהינום. אני גם לא יודעת מי מהן נשארה בחיים ומי לא, וזה גורם לי לדמעות. אני מכירה את אחת הצעירות, ענבר הימן, מהבטן של אמא שלה, והלב והראש שלי כל הזמן איתה. אני מקווה שלא ויתרו עליהן. לצערי לא מדברים עליהן מספיק".
את נצמדת גם לטלוויזיה כמו כולם?
"סגרתי אותה בגלל הילדים שלי. אני לא רוצה לשרוט אותם, לכן אני פותחת אותה רק בערב. הבן הגדול שלי יותר מעורה במה שקורה, הוא עוד רגע בן 14. הקטנה בת שש. כולנו נצטרך להיות מטופלים בעקבות המלחמה הזאת כדי להשתחרר מהטראומה".
7 צפייה בגלריה
"כשחטפנו את הזעזוע הגדול והנורא הפסקנו את החזרות". מתוך החזרות לחלק השני של "מלאכים באמריקה" בקאמרי
(צילום: שמחה ברבירו)
אביגיל הררי, שמככבת גם היא בהפקה שעולה בסוף החודש, העבירה את השבועות הראשונים בהתנדבות ובעזרה לתושבי העוטף. "חיפשנו מה לעשות ואיך הכי אפשר לתרום", היא אומרת. "הייתה אז תחושה שזה לא הזמן להתעסק בתיאטרון. עם הזמן, חזרנו לעבוד, בהתחלה במתכונות מצומצמות. במקום מסוים הייתה תחושה שהעולם הזה מוגן יותר.
"כשאנחנו ניגשים יותר ויותר לטקסט, אנחנו מגלים כמה הוא מהדהד את מה שקורה לנו עכשיו. החלק הזה של המחזה נקרא 'בנייה מחדש', אחרי קץ, אחרי תקופה של מגפה ומלחמות, והוא מתאים לימינו. החלק הראשון שלו, שהעלינו בזמן המהפכה המשפטית, היה רלוונטי להפגנות נגד המהפכה, ועכשיו יש תחושה שהחלק הזה רלוונטי לתחושת חוסר הביטחון הכללי שעוטפת את המדינה. כל אחד חרד לקיום שלו, זה מרגיש שעוד שנייה הכול הולך להיגמר, שלא לדבר על אלה שהכול נגמר עבורם. כולנו מנסים לאחות את השברים, לשים טלאים ולנסות לחזור למשהו שהכרנו, לביטחון, אבל אין ביטחון לאף אחד. כולנו מבינים שלחזור אחורה אנחנו לא יכולים. יש רק תנועה קדימה".
השיבה לחדר החזרות הייתה מוזרה גם עבור השחקן אלעד אטרקצ'י. "בהתחלה לא הבנו מה אנחנו עושים שם בכלל כשבחוץ כל כך נורא", הוא אומר. "כשהתחלנו לשמוע את הטקסטים של המחזה, הכול קיבל פתאום משמעות אחרת. זה פשוט מטורף. יש כאן טקסטים שאתה אומר, שהם ממש על מה שאנחנו עוברים". "הרגשתי כאילו אני צופה בסרט אימה אחד גדול. בהתחלה התנדבנו המון. ככל שאנחנו יותר עוזרים לאחרים, ככה אנחנו גם עוזרים לעצמנו", הוסיף מתן און ימי.
7 צפייה בגלריה
"ההצגה הזאת חושפת דברים שקשים לצפייה, אבל עושה את זה בחמלה, בסולידריות ובאהבה". מתוך החלק הראשון של "מלאכים באמריקה"
(צילום: עודד אנטמן)
איך היה לחזור לחדר החזרות?
"זה היה קשה בהתחלה, כולם היו באנרגיה מאוד נמוכה. החדר הרגיש חשוך באנרגיה. כולנו ניסינו להרים אחד את השני, לעודד. מהר מאוד זה התהפך. הרגשנו שאנחנו רוצים לעסוק באמנות, בחומר שמאוד רלוונטי למה שקורה עכשיו. ההצגה הזאת חושפת דברים שקשים לצפייה, אבל עושה את זה בחמלה, בסולידריות ובאהבה".
עירום, מדבקות על הטלפון ובמה אינטימית
"מלאכים באמריקה", יצירת המופת שכתב טוני קושנר ב-1987, מתרחשת בימי השיא של מגפת האיידס בניו יורק של סוף שנות ה-80. לא רק בשל אורכו, אלא גם בשל ההדים שעורר כשעסק בביקורת פוליטית וחברתית, הסערות שחולל כששמרנים פעלו על מנת לבטלו והיכולת שלו לנוע בין מציאות להזייה - "מלאכים באמריקה" היא יצירה פורצת דרך שבמובנים רבים עיצבה את פני התיאטרון המודרני.
בחלקו השני של המחזה ממשיכים גיבוריו - פריור, ג'ו, לואיס, הרפר ורוי לנוע בין אהבה, אובדן ובדידות, בניסיונם לאסוף את השברים ולמצוא נחמה בעולם של תוהו ובוהו. כשגלעד קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי ובמאי ההצגה החל לעבוד על החלק הראשון, המחשבה להציג גם את החלק השני (שיעלה בפעם הראשונה ב-28 בדצמבר) הייתה עבורו עדיין בגדר חלום, בטח בימים שבהם התיאטראות נאלצים להתפשר עם טעם הקהל כדי לשרוד. אבל הוא לא ויתר, במיוחד בעקבות השבחים הגדולים להם זכתה ההצגה.
"כשיצאנו לדרך שאלתי את עצמי איך יוצרים חוויה חדשה ואחרת", אומר קמחי. "כזאת שמצד אחד ממשיכה את החוויה של החלק הראשון, ומצד שני מחדשת. לחלק השני קוראים 'בנייה מחדש', והרגשתי שזו גם המשימה שלי. אם בדרך כלל, כשאני מביים הצגה, אני פונה בדמיון שלי לכל מי שירצה לצפות בה, פה, מראש, היצירה מיועדת רק למי שצפו בחלק הראשון ואהבו אותו".
7 צפייה בגלריה
"כדי לספק את החוויה המדויקת בחלקה השני של ההצגה, צריך לאפשר לקהל לחוות אותה בעוצמות גבוהות עוד יותר". מתוך החלק הראשון של "מלאכים באמריקה"
(צילום: עודד אנטמן)
ואיך יוצרים חוויה כזאת?
"הרגשתי שכדי לספק את החוויה המדויקת בחלקה השני של ההצגה, אני צריך לאפשר לקהל לחוות אותה בעוצמות גבוהות עוד יותר - לשבת קרוב יותר לדמויות, להרגיש אותן מבפנים, לחוות את הוויברציות של תזמורת המהפכה לא רק דרך הרמקולים. רציתי להמשיך את הספקטקל שהיה בחלק הראשון, ולאפשר את האינטימיות והקאמריות שהמחזה הזה מבקש".
אחד השינויים המרכזיים בהפקת החלק השני, היא המעבר מהאולם הגדול של הקאמרי אל האולם הקטן, החלטה שהתקבלה עוד טרם ההבנה של היתרון של האולם כמרחב מוגן. "באחת השיחות שלי עם ערן עצמון, מעצב התפאורה והשותף הקבוע שלי ליצירה, העלינו את הרעיון להציג את החלק השני של 'מלאכים באמריקה' בקאמרי 3, אולם שאני מאוד אוהב, ולא באולם הגדול. באולם הזה הקהל יושב הרבה יותר קרוב לבמה ולשחקנים, וההצגה קורית גם בתוכו ומסביבו. ופתאום זה הרגיש 'זה'. מאותו רגע התחלנו לעוף עם רעיונות והמצאות.
"בחלק השני משתתפים אותם השחקנים ואותה התזמורת, וזה צעד מאוד אמיץ של יפעת צחי קיראל, מנכ"לית התיאטרון, שהלכה איתי יד ביד למרות שזה לא כלכלי בעליל, כי כמות הקהל קטנה באופן משמעותי ומורכבות ההפקה נשארה זהה. בנוסף, נדרש גם שיפוץ מסיבי לאולם".
החלק השני כולל גם קטעי עירום כשהקהל, שיישב קרוב לשחקנים, יתבקש בכניסה לאולם לכסות במדבקות את מכשירי הניידים כדי למנוע מהם לצלם. "אנחנו רוצים לשמור על הפרטיות של השחקנים", מסביר קמחי. "יש כאן חוויית צפייה ייחודית ויש לנו איזה חשק לשמור עליה גם קצת סודית. אני חושב שכיבוי המצלמות יאפשר לקהל שמגיע לדעת שהוא צופה במשהו שהוא לא יראה ברשתות החברתיות. רק בלייב, רק בתיאטרון".
7 צפייה בגלריה
"כיבוי המצלמות יאפשר לקהל שמגיע לדעת שהוא צופה במשהו שהוא לא יראה ברשתות החברתיות". מתוך החלק הראשון של "מלאכים באמריקה"
(צילום: עודד אנטמן)
אתה חושב שהקהל יעמוד בזה?
"אני רוצה להאמין שקהל שמוכן להתמסר לסיפור שאורכו כמעט שבע שעות, הוא קהל סבלני שיהיה מסוגל להתנתק מהטלפון למשך כל החלק השני".
לדבריו של קמחי, העבודה על חלקה השני של ההצגה הייתה מלווה בהרבה כאב פיזי ונפשי. "בחלק השני של המחזה יש הרבה עיסוק בתנועה ובללכת קדימה, ונשאלת שם השאלה מה עדיף, לעצור הכול או להמשיך לנוע. אני חושב שבחרתי לנוע. להעלות מחזה שמעוסק בגייז ובאיידס בימים שבהם חלק מהפוליטיקאים שלנו ומהרבנים רואים בזה סטייה זאת משימה לא פשוטה. מעל הכול יש בשני החלקים טקסטים שאני לא מאמין שנכתבו לפני יותר מ-30 שנה, זה מרגיש כאילו הטקסט נכתב על היום ועלינו, על היחס אצלנו לקהילה הגאה, על תאוות כוח, על שחיתות פוליטית ועל שאלות של מוסר וצדק.
"לנצח אתרגש מזה שנברתי בתוך הסיפורים של הדמויות האלה, לתוך שני טקסטים מאוד טובים במשך שנה שלמה והעליתי שתי הצגות שהן המשך אחת של השנייה, ושתיהן עוסקות בחמלה בתקופה שבה הכי צריך חמלה".
מה מרגש אותך במיוחד בחלק השני?
"בחלק הזה טוני קושנר כתב כמה מהלכים מבריקים. אחד הדברים שאני הכי אוהב זה המפגש בין רוי כהן (יואב לוי), העורך דין הרפובליקני שחולה באיידס, אחד האנשים הכי חזקים באמריקה, לבין בליז (מתן און ימי), האח ההומו השחור שבחלק השני צריך, בעל כורחו, לטפל בו כשהוא מתאשפז בבית חולים. זה מפגש של שתי דמויות שהן הקצוות של שרשרת המזון של המחזה, והסצנות ביניהם נעות בין שנאה יוקדת, כאב וחמלה.
"קושנר הושפע מאוד מאסון צ'רנוביל, ויש תחושה שבחלק הזה הדמויות מגיעות למקומות מאוד נמוכים וכאוטיים כדי אולי להיבנות יום אחד מחדש. דיברנו על זה בחזרות. זה מתחבר לנו כמובן למצבנו כאן, ויש בי איזו תקווה שאולי מתוך הכאוס הזה גם אנחנו ניבנה".
7 צפייה בגלריה
"זה מרגיש כאילו הטקסט נכתב על המציאות היום, על היחס לקהילה הגאה, על תאוות כוח, על שחיתות פוליטית". מתוך ההצגה "מלאכים באמריקה"
(צילום: עודד אנטמן)
גם המתרגם אלי ביז'אווי מחכה בהתרגשות להצגה הראשונה. "אם החלק הראשון הוא המבול, החלק השני מתיישב בעיקר על המקום שבא אחרי הסערה הגדולה, אחרי התוהו ובוהו", הוא אומר. "יש בו כמיהה לנחמה, לאופק ותקווה. אופק, אנושיות ותקווה הם דברים שמאוד מהותיים גם לנו, בטח עכשיו".
המלחמה גרמה לך לעשות שינויים בתרגום?
"את החלק המהותי של העבודה עשיתי עוד לפני המלחמה, אבל עדיין יש דברים שקורים תוך כדי תנועה. במשפט שרוי כהן היה מעורב בו, יש משפט שאומר, 'אין בך שום הגינות', ובמהלך החזרות חשבתי שנורא נכון לשנות את זה ל'יושרה'. למה? כי המונח 'יושרה' יותר מדויק בעברית של היום, בישראל של היום, ובצורך של ישראל במנהיגים כאלה. יושרה הוא משהו בסיסי במהות של האדם, והגינות היא דרך התנהגות. בתחושה של המלחמה והשיח סביבה משהו במינוח הזה מתחדד".
הקהל מוכן לקבל עכשיו הצגה כזאת, שנמשכת שלוש שעות?
"נצטרך לחכות ולראות", אומרת קפלן. "גם בחלק הראשון הופתענו מאוד לטובה. הוא התקבל בחום, באהבה גדולה, בהקשבה ובחיבוק. אני מאמינה שגם החלק השני יתקבל באופן הזה".
לדבריה של אביגיל הררי מדובר על הצגה מאוד מחבקת ומנחמת. "יש בה אמירה אופטימית למרות הרגעים הקשים. כל החברים שלי שנמצאים במילואים רק מדברים איתי על החזרות ושואלים מתי התיאטרון חוזר. יש איזה צורך בעיניי לעבור חוויה מתקנת ביחד. זה גם נותן תוקף לחרדות, לפחדים".
"אני רואה במופע 'ימים טובים פי אלף' שאני משתתף בו בתיאטרון, שהקהל צמא להגיע לתיאטרון ולספוג תרבות", מוסיף אטרקצ'י. "לא רק לשבת מול המסך ולשמוע אנשים מדברים על מלחמה ומוות".
7 צפייה בגלריה
"מה שקורה כרגע מרגיש כמו משחק מחשב אלים, ואז לבוא לתיאטרון ולעסוק במחזה מרגיש כמו ניתוק מהמציאות כדי להתחבר מחדש". מתוך "מלאכים באמריקה"
(צילום: עודד אנטמן)
גם השחקנית מיה לנדסמן מחכה בקוצר רוח להצגה הראשונה. "אני חושבת שזה מחזה על זמני בדרמה המודרנית", היא אומרת. "בעיני זה המחזה החשוב והמעניין ביותר שנכתב. היום, בימים של הרס ובנייה, אני מרגישה עוד יותר שהתוקף שלו הוא על זמני. מה שקורה כרגע מרגיש כמו משחק מחשב אלים, ואז לבוא לתיאטרון ולעסוק במחזה מרגיש לי כמו ניתוק מהמציאות כדי להתחבר מחדש. אני עושה פה את אחד התפקידים המשמעותיים בקריירה הקצרה שלי. אני פותחת את המחזה בדמות של בולשביק רוסי מהקרמלין, בסוף המלחמה הקרה, שנושא נאום פילוסופי על זה שאנחנו צריכים למצוא תאוריה חדשה שאינה הרס ופורענויות".
איך את מרגישה עם המונולוג הזה עכשיו?
"אני מקווה שבתוך המערכת הפוליטית יקום בן אדם וידבר על תאוריה חדשה שאנחנו צריכים לסגל לעצמנו. הבנו שהשיטה לא מצליחה. אנחנו כבר בלופ של 70 שנה שבהן השיטה כנראה לא עובדת. גם היום, ברגעים הקטסטרופליים שאנחנו עוברים אנחנו רוצים שמלאך ירד משמים וייתן לנו איזה אור שמיימי שיגאל אותנו מהתופת שאנחנו נמצאים בה. כולנו, יהודים, ערבים, נצבטים, כואבים, מי יותר ופחות, רק מלראות את הטראומה האזורית שבה אנחנו נמצאים, והגאולה חשובה לכולנו".
ולאמנות יש תפקיד חשוב בזה?
"זה מרגיש שהאמנות עומדת לקבל תפקיד גדול יותר ממה שהיה לה עד היום, כדי ליצור פורקן, דמיון ופנטזיה. הכי מגניב בתיאטרון הוא המפגש האנושי ואנחנו זקוקים לו. כשהלכתי עכשיו עם 'קופה ראשית' לפגוש את המפונים או לבתי החולים לראות את הפצועים, המפגש האנושי העניק לי נחמה עצומה. זה גם מה שיעשה התיאטרון למי שיבוא".
