הצופה הישראלי הנבון יבחין די מהר באחד האלמנטים הבולטים בשיחות שניהל מאיר דגן ז"ל עם הדוקומנטריסט דרור מורה ("שומרי הסף"), או יותר נכון בהעדרו של אלמנט כזה. דגן הוא אחד מאנשי הביטחון והצבא הבולטים בהיסטוריה הישראלית, לוחם וותיק וראש המוסד במשך עשור, אבל אירועי 7 באוקטובר לא נוכחים באף אחד מחמשת הפרקים של "דגן: המלחמה האחרונה", סדרת הדוקו של מורה על דגן, שעלתה אתמול (חמישי) ב-yes. זה כמובן הגיוני. דגן נפטר מסרטן לפני שמונה שנים, בהיותו בן 71. העדות הקרובה ביותר לעניין 7 באוקטובר היא של אהוד אולמרט, שמתאר איך בתקופה בה שימש יוסי כהן כראש המוסד התקבלה ההחלטה לסגור את יחידת "צלצל", שהקים דגן בזמנו, במטרה ללחום במקורות המימון של ארגוני הטרור. "זה כמו להעביר מזוודות עם כסף לארגון טרור במטרה לקנות שקט, זה רעיון מטורף", אומר אולמרט.
מתוך "דגן: המלחמה האחרונה"
(צילום: באדיבות yes דוקו)
אבל למרות היעדרם של אירועי 7 באוקטובר, היום הזה כמובן נוכח לחלוטין, במובן שהוא הפך להיות העדשה שדרכה אנחנו צופים בכל, והסדרה היסודית והמרתקת של מורה על דגן אינה יוצאת מהכלל במקרה הזה. נדמה שכל מה שאירע לעם היהודי בישראל עד כה הוביל לשם, וכל מה שנשאר לנו לעשות הוא לחטט בכל אמירה או אבחנה ולאתר פירורי לחם שאולי היו מרמזים על העתיד לבוא אם היינו מפענחים אותם בזמן. כשדגן מספר על הנאמנות שלו למדינת ישראל, על המוטיבציה שלו שנבעה מהיותו בן לניצולי שואה, על התמונה שתלויה במשרד שלו, שבה סבו כורע ברך מול חיילים נאצים מחייכים - במה שהתברר כדקות אחדות לפני שנורה על ידם למוות, אי אפשר שלא לתהות אם לא נכשלנו, ואנחנו עדיין נכשלים במימוש הרעיון שהפך את דגן לאחד המענטשים המשמעותיים שהיו פה.
במשך תשע שנים, במקביל לפרויקטים אחרים שלו כמו "הגורם האנושי" ו"שומרי הסף", עבד מורה על הסדרה. היא כוללת ראיונות שנערכו עם דגן כחצי שנה לפני מותו (הריאיון האחרון נערך שלושה שבועות לפני שנפטר, והוא ממוקם בתחילת הסדרה ובסופה), קטעי ארכיון וקטעים מומחזים (ומושקעים להפליא) על ידי שחקנים, שממחישים את הסיפורים של המרואיינים. דגן הוא המרואיין היחיד שפניו מופיעות על המסך כהחלטה עריכתית, אבל גם כתוצאה מאילוצי צנזורה או מפני שהמרואיינים לא יכלו להצטלם בפנים חשופות. חלקם מופיעים בשמם המלא בקרדיטים שבסוף הפרק, חלקם בראשי תיבות.
דגן היה אדם מרשים ורהוט להפליא. הוא ידע לספר סיפורים כמו גם לנסח בנחרצות, בכנות ובאופן קולח את הדעות שלו. התכונות האלו שיחקו לידיו של מורה כשהוא שחזר את הקסם שלו, זה שהוכיח גם בפרויקטים קודמים שלו – בסופו של דבר הוא מייצג צד מסוים של המפה הפוליטית, אבל הוא משאיר, בחוכמה רבה, את העבודה השחורה למרואיינים.
מורה מלהטט בין סיפורי מורשת קרב שכבר מותר לגלות מהעשורים שבהם שימש דגן כלוחם וכראש המוסד, פעולות כמו תקיפת הכור בסוריה, חיסולו של המחבל עימאד מורניה, או חלקו במלחמת יום כיפור, כניסה לפרטי-פרטים שגורמים לכותבי סדרות אקשן להצהיב מקנאה ולצופה להרגיש שהוא ניצב מול מותחן משוכלל. מדי פעם מגיח הריאיון, בעידודו של מורה, לאבחנות ולמסקנות הפוליטיות והחברתיות של דגן, כשבשלב הזה, לאור הרקורד המרשים של האחרון בשירות המדינה וההיכרות הקרובה שלו עם אויביה, גם הצופה המסויג ביותר יתקשה לערער עליו.
הייחוד של דגן כמרואיין, מעבר לאיכויות האישיות שלו, הוא בדיוק זה. הוא כנראה אחד מאחרוני הנפילים שעשוי היה להיות מקובל על שני המחנות שמרכיבים היום את החברה הישראלית המשוסעת, עניין נדיר בתקופה החשדנית שאנחנו חיים בה. הוא היה מקורב מאוד לאריאל שרון, הקים את יחידת המסתערבים הראשונה, הוא אסטרטג חד שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו לא פעם, הוא הקריב, לדבריו, את חיי המשפחה שלו לטובת השירות. אי אפשר להאשים אותו חלילה בהיותו רודף שלום מסומא עין, שאינו מבין את המצב לאשורו. אפילו ביקום הנוכחי שבו החטופים מואשמים בכך שהם "הורסים את המדינה", דגן הוא עדיין אדם שכשהוא מדבר על מנהיגות, כשהוא מסביר מדוע המדיניות של נתניהו במלחמה באיראן היא מוטעית או כשהוא נואם בעצרת "ישראל רוצה שינוי" בככר רבין, אפילו בערוץ 14 יאלצו להטות לו אוזן ולשקול את דבריו לפני שישמטו את השטיח מתחת לטיעונים שלו.
במובן מסוים הסדרה על מאיר דגן הוא עוד חוליה בשרשרת של "שומרי הסף", שעסק במסקנות של ראשי השב"כ לדורותיו לגבי פתרון הסכסוך הפלסטיני ו"הגורם האנושי", שניסה לפענח את הסיבות לכשלונו של התהליך המדיני שאמור היה להביא לפתרון הסכסוך הזה. המלחמה האחרונה של דגן היתה המלחמה הפרטית שלו במחלה שהביאה למותו, אבל המלחמה שלנו עדיין נמשכת. כמו שזה נראה, למורה מצפות עוד לא מעט שנים בהן יוכל לרדת לעומקו של מצב המדינה שעליה הגן דגן, וזה במקרה הטוב, שבו עדיין תהיה פה מדינה שלעומקה אפשר לרדת.
