הכוחות הנסתרים של ליאור סושרד לא הצליחו לחזות את הקורונה, אבל עם ההחמצה הקטנה הזאת הוא עוד יכול היה להתמודד. הענן המדכדך באמת החל לעטוף אותו עם הסגר הראשון, איתו הגיעה הנפילה הגדולה מאז תחילת דרכו כאמן חושים, לתוך הפסדים כלכליים, אובדן הכנסות של מיליונים, הפסדים שנערמים, חרדות שעשו איתו היכרות לא נעימה ותחושה שהנה, אחרי שני עשורים של הצלחות וחיבורים מביל קלינטון ועד קים קרדשיאן, אפשר אפילו לזהות את הקרקעית הבוצית מאיימת מלמטה. בפעם הראשונה בקריירה שלו, סושרד הרגיש פתאום מאוים, מודאג, אפילו מתפרק מבפנים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
2020 עוד התחילה בצורה אידיאלית עבור סושרד, קצפת ודובדבנים. "בינואר התראיינתי אצל אלן דג'נרס וזה עשה עבורי גל מעולה, הרבה יותר מבדרך כלל. כשאתה נמצא בטוק־שואו כזה, יש ריקושטים מטורפים מכל העולם, וכך היה. תחושה של אופוריה לקראת הבאות. צילמתי עונה של Brain Games לנשיונל ג'יאוגרפיק ודיברו איתי על עונה שנייה כמנחה. צילמתי עוד סדרה לסטרימינג קוויבי, שבה אני פוגש כל מיני ידוענים ומנסה לשפר את חייהם. נגיד, לזואי דשנל הבאנו מטוס בשמיים שיצייר צורה שהיא חושבת עליה. לקחנו את בן סטילר למתחם האימונים של הניקס. הכול היה נהדר ונפלא, ואז בום, הכול נופל, מתבטל. גם דברים שאני עושה בתחום ההיי־טק מתפוגגים. פתאום זה פלאט־ליין. מת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
איך כל זה התחיל?
"אין רגע אחד שאני יכול לחשוב עליו ככזה. בחייך, העולם היה בהיסטריה, אני בדרך כלל עושה כנסים, ועידות, מנחה, מופיע. איך שהקורונה פרצה, אני מתחיל לקבל הודעות על ביטולים. למשל, מגיע מייל שלא תהיה עונה שנייה של Brain Games וזה עוד יותר מתסכל כי אתה מכיר את המנטליות האמריקאית. אם אתה מבטל משהו, אתה לא ממשיך מאותה נקודה, אלא מתחיל ממש מהתחלה, כמו במונופול. עשיתי לעצמי טיים־ליין חדש, כמו ב'חזרה לעתיד', כלומר אני מתחיל בעצם מאפס".
אתה לא מגזים? בכל זאת יש לך רקורד שמדבר יפה בעד עצמו.
"ממש לא. ככה הרגשתי. אתה יודע מה זה כשחלק ממי שמתנהלים מולי בשוטף, לפעמים מדי יום, פתאום לא עונים לי? נציגים של חברות גדולות שהזמינו הופעות אומרים לך, 'החוזה לא רלוונטי, יש קורונה, אין מופע'. הטיסות כמובן מתבטלות ואז אני גם לא יכול להגיע למופע נדיר שאיכשהו הזמינו או כזה שבסוף לא התבטל. היו עם הזמן הצעות עבורי לאירועים פרטיים ברוסיה, בדובאי, בניו־יורק, במיאמי, למשל, היה נדמה כאילו אין היה קורונה. הזמינו אותי. לא יכולתי לבוא, אני תקוע בסגר בארץ".
ברשויות לא עוזרים למפורסם כמוך?
"היו מצבים שבהם דיברתי עם הקונסולים ועם השגרירויות כדי לדעת אם אפשר לעשות משהו, אבל לא היה אפשרי. תקשיב, יש לי סטטיסטיקה של הטיסות שלי. ב־2018־2019 הקפתי את כדור הארץ 107 פעמים, 1,020 טיסות, 155 שדות תעופה, 6,000 שעות באוויר. ב־2020 זה אפסי. ובראש יש עוד עניין" (לוקח נשימה ארוכה).
שוט.
"אני עובר לדירה חדשה בתל־אביב עם הרבה התחייבויות. חתמתי על הקנייה בפורים 2020 והתחילו שיפוצים. הייתי אמור להיכנס במאי בשנה שעברה, נכנסתי רק באוקטובר. היו סגרים, הכול מתעכב. בקיצור, כל החיים שלי בבלגן. סרט רע מאוד".
5 צפייה בגלריה
ליאור סושרד בתוכנית של אלן דג'נרס. ואז הגיעה הקורונה
(צילום: מתוך התכנית של אלן דג'נרס)
במונחים כלכליים על מה אנחנו מדברים?
"תשמע אני לא רוצה להישמע מתלונן, מתבכיין. זה לא שם. גם אין למה או למי. כולם הפסידו, אני אחד מכולם, אני אסתדר. יש עשרות אלפי עובדים בתעשיית התרבות שבאמת נקלעו למצב קשה".
מקבל, ובכל זאת?
"כן, הנזק שלי היה עצום, אי־אפשר לומר את זה אחרת. פוטנציאל הכנסות של מיליוני דולרים שאבדו, ובנוסף למעשה נמחקו לי מיליוני שקלים. היה לו"ז קדימה של שנה, שכל פעם קצת משתנה, זה אומר הרבה מאוד הופעות. זה גרף של מאה שיורד לאפס. המיזם שלי, אסקייפ סיטי בתל־אביב, התרסק קצת לפני הקורונה. רק שם הושקעו מעל שני מיליון שקל. אתה מגלה פתאום שבחודש נתון אתה עושה מחזור של מיליון שקל מול הוצאות של 1.2 מיליון שקל. זה היה מתחם ענק של 1,200 מטר, וזה כישלון שלי. אין מה לברוח".
ואין לאן לברוח.
"בדיוק. זה היה שיעור של דפיקות לב והזעה. אני מרוויח סבבה, אבל אני בטח לא טייקון ויש משכנתה. במצב רגיל אני אומר, 'אדפוק 40 הופעות כדי לקזז הפסדים'. אבל עכשיו אין הופעות".
בינתיים הסגר הראשון מתמשך, ההפסדים נערמים, פרנסה אין. מה עושים?
"אני מאוד מחושב עם הכסף בדרך כלל, אבל הפעם הייתי צריך לפתוח חסכונות ולחיות מהם כדי לעבור את התקופה. קיוויתי לכספים בכל זאת מהופעות שכן יצוצו בדרך, אבל בוטלו, ולכסף שלא הגיע מפרויקטים שלא מומשו. לא קרה".
הנזק שלי היה עצום, אי–אפשר לומר את זה אחרת. פוטנציאל הכנסות של מיליוני דולרים שאבדו, ובנוסף למעשה נמחקו לי מיליוני שקלים. זה גרף של מאה שיורד לאפס"
מה כאב לך במיוחד?
"הביטולים בטלוויזיה האמריקאית. צילמתי פיילוט לסדרת טלוויזיה שפיתחתי לסוני פיקצ'רס, בשם Can You Do It?. רצינו להראות תהליך שמשלב את היכולות שלי, כמו לרפא מישהי מפחד גבהים כשבסוף הפרק היא עלתה איתי לכדור פורח. עזוב את הכסף פה. אתה מקבל סדרה בפאקינג סוני, זה מדהים, לא פחות. ואז היא מתבטלת בבת אחת מסיבות שלא קשורות לתוכן שלי, ליכולות שלי - וזה כל כך מעצבן".
בכל זאת, עדיין יש לך קשרים. לא ניסית לבדוק אם אפשר להציל שם?
"אתה שולח מייל לראשת מחלקת תוכניות בסוני, זו שאתה מדבר איתה בתקופות מסוימות כל יום, והיא אפילו לא בתפקיד שלה. אין עם מי לדבר. בסוף אני מסתכל על העולם שלי, על ההתפתחות שלו שנעצרת בבת אחת. זה היה בלתי נתפס. ממשיכות להתבטל הופעות, ואז אתה כבר מגיע לנקודה של תשלומים לספקים שלך, שאתה נאלץ לדחות".
הייתה הבנה?
"יש אנשים הגונים שאומרים לך, 'אנחנו כולנו באיכסה, אל תשלם לי כמה חודשים'. ויש כאלה שלא. בתוך כל זה אני צריך לדאוג גם ללירן, מנהל ההצגה שלי. אם אני לא עובד, הוא לא עובד. אני יכול להחזיק, הוא יותר חשוב פה. בקיצור, טררם. הייתי עם כרטיסים למקסיקו לסדרת הופעות יחד עם כל המשפחה, משהו שתיכננו שנה מראש ופתאום - אין כלום. עכשיו, אשתי טל באותם ימים בהיריון שלישי. הבן שלי פתאום חוזר עם קורונה בין הסגרים, מדביק אותי בקורונה, את הבת, את אשתי שבהיריון. כולנו חלינו בסוף".
איך היה?
"קיבלתי את זה יחסית קל. יומיים עם קצת חום, כמו שפעת יותר חמורה, שרירים תפוסים, לא נורא. הילדים היו בלי תסמינים בכלל".
בזכות קריירה מצליחה מאוד במשך 20 שנה, סושרד, אדם מאוד מחושב בדרך כלל, יכול היה לספוג מהלומות כלכליות - גם את הכבדות שבהן, אפילו בבת אחת. זו לא הייתה מכה קלה בכנף, אבל גם לא נוקאאוט. אלא שהדאגות החלו לחלחל פנימה, מתודלקות בתחושות אי־ודאות ובתחזיות שחורות שמומטרות על ידי מומחים למיניהם. "ההרגשה הכבדה לא הגיעה אצלי בבום", הוא מהרהר בקול, "זה בא בתהליך. אני בן אדם שחושב המון ולאט־לאט זה מגרד ומציק עד שזה משתלט עליך. אני אדם שרגיל לשליטה מלאה. נגיד, אני לא מעשן בכלל, נתנו לי פעם ג'וינט, אמרו לי, 'תזרום, תרגיש'. לא זרמתי. אני מעשן ותוך כדי בודק מיילים כרגיל, חושב מה קורה, עדיין בשליטה. הפעם זה היה גדול עליי. הרגשתי שאני מתרסק נפשית, ממש הייתי על הפנים".
שזה אומר?
"חרדות בעיקר. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שחוויתי התקפי חרדה על בסיס יום־יומי. אני אדם שחי במה, נושם במה, אוהב לגעת באנשים ולבדר אותם, פתאום ברגע אחד הכול נלקח ממני. החשש מהפן הכלכלי אמנם ישב אצלי איפשהו בראש, אבל זה לא היה החשש המרכזי שלי וגם ידעתי שקרעתי את התחת כל השנים כדי שאצליח לשרוד כלכלית. הפחד הכי גדול היה שאני לא אופיע יותר. כאמן, ההבנה הזאת גמרה אותי. וזה היה מטלטל, כי הרי אני זה שמדבר כל הזמן על חיוביות ועל מחשבות טובות וכמה שחשוב להיות אופטימי".
אזלה הטיפה האחרונה?
"בערך. הרגשתי אחרי התמוטטות של מגדל קלפים, רק שהפעם בכל קלף יש פרויקט שלי. אני מוצא את עצמי בראש עם מלא שאלות ואין תשובות. הייתי כמה ימים טובים על הספה בדיכאון, לא היה לי כוח לעשות שום דבר, לא היה לי חשק לכלום. רק לישון ולחשוב, לישון ולחשוב, כל הזמן. הרגשתי שהייתי בסוג של שיא בקריירה שלי, קמפיין שווה בארץ ופיילוטים ותוכניות טלוויזיה ברשתות ענקיות וביקוש גדול מאוד להופעות בארץ ובעולם. לנחות מזה לאפס זה מאוד קשה נפשית. טל הייתה אומרת לי, 'תקום, תעשה משהו, אתה תצא מזה, זה ייגמר בסוף'. בדיעבד היא לא ידעה בעצמה שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אולי זה מה שהחזיק אותנו, חוסר הידיעה, עד כמה שזה נשמע אבסורדי".
לא אמרת לעצמך ברגעי השפל: אני אחזור, זה זמני, יש לי מספיק מה לתת לעולם?
"לא ממש, כי איש לא יכול היה לדעת מתי זה ייגמר. ברגע שלא שומעים ממך חודשים רבים, שלא לדבר על אפשרות להפסקה של שנים - כמו שדובר בתחילת המגפה - אתה מאמין שזהו, אתה נחלת העבר. זה מה שהפחיד אותי מאוד. אני לא מוזיקאי שיכולים להשמיע את השירים שלו ברדיו וכך הוא יישאר בתודעה. אני לא יכול להופיע בטלוויזיה בזאפה ריק, מצולם לאנשים שבבית. המופע שלי בנוי על אינטראקציה עם אנשים, במה - וזה נלקח ממני. הרגשתי שנפער פה בולען וחשבתי לעצמי שיכול להיות שמחר לא יזכרו אותי ואת כל העבודה הקשה שעברתי. עם המצב הכלכלי יכולתי להתמודד נפשית, אבל לא עם הפחד לאבד את הבמה, את הקהל, את אהבת האנשים, את האדרנלין שבהופעה ואת מחיאות הכפיים. בשבילי - זה היה אסון".
מה אתה אומר לעצמך באותו זמן כדי להתווכח עם המחשבות האלה?
"בהתחלה נבהלתי, הייתי בהלם, אתה מרגיש שאיזה שטיח ענק נמשך מתחתיך, לוקח בדרך את רוב מה שאתה עושה ואין עם מי לדבר. זה נורא מלחיץ".
היה באמת פחד ממשי שהקריירה נגמרת?
"אם נדייק, שאלתי את עצמי האם זה סוף הקריירה שלי כאמן, האם אני צריך לחשוב על דברים אחרים, אולי ספין־אופים של המקצוע, אולי אייעץ לחברות. אמרתי לעצמי, ראבק, מה קורה פה באמת. היה פחד שאני חוזר 20 שנה אחורה, להתחיל הכול מהתחלה, ואני לא בסטייט אוף מיינד לעשות את זה. וואט דה פאק? מה אני עושה עכשיו?. היו כמה לילות טובים ללא שינה. זה לופים של מחשבות שלא עוזבות, אני חולמני, לא מקשיב לסביבה והכול פייד כזה. שמע, אני בן אדם שהדבר הכי חשוב לו זה הפידבקים של הקהל. זה נותן לי הכי הרבה כוח. אם אין לי את זה, את הכפיים, את הוואו, אין כוח. האמנות שלי נקראת 'אמנות התדהמה'. פתאום אני לא יכול להדהים אף אחד. זה מרסק".
"אני אדם שחי במה, נושם במה, אוהב לגעת באנשים ולבדר אותם. זה היה מטלטל. הייתי כמה ימים טובים על הספה בדיכאון, לא היה לי כוח לעשות שום דבר, לא היה לי חשק לכלום"
אם ניקח את זה לדוגמה קונקרטית?
"התרגלתי לחיות בעולם שבו אני חוזר מהופעה אצל קים קרדשיאן, הולך לבקר את אלן דג'נרס ואז חוזר לישראל, מחליף לילדים חיתולים ומחר אולי יש לי הופעה בבר־מצווה בעפולה. יש לטל ולי בדיחה פרטית, שאני חי את סופרמן ואת קלארק קנט, האמן שמדלג בין ארצות לעומת אבא שעושה בבית כל מה שצריך - בהנחה שאני יודע כן?"
פתאום סופרמן הלך להתלבש ונתקע בתא.
"פתאום אני רק קלארק קנט, ואני לא רגיל לזה. אני לא יודע איך להתנהג. במקביל הייתה בי כל הזמן דאגה לאנשי הצוות שלי, שמתפרנסים מההופעות. זה יכול להכניס לדיכאון, ואני לא יודע לומר אם הייתי בדיכאון או לא, כי מעולם לא חוויתי דיכאון. אבל ללא ספק זה היה דכדוך עמוק".
אתה תמיד נראה עולץ מהצד, הכול האפי־האפי.
"זה חלק מהמסכה שלי. אני צריך להיות אופטימי ולא יכול להראות החוצה את מה שלא הולך. אולי זה רע, אבל בדרך כלל את הדברים העצובים אני מכניס לתוכי וזה פשוט שם. אני לא הולך לפסיכולוגים".
למה לא ניסית?
"אני חושב שאני מפחד מזה. הייתי בסשן אצל יועצת שינה לילדים ואצל יועצת הורים, אבל טיפול פסיכולוגי אף פעם לא ניסיתי. משהו בי לא מאמין בטיפול, אני כנראה שומר בלב את הדברים הפחות טובים ומקווה שלא יתפוצץ".
ובכל זאת, היה משהו שהעיר את ליאור סושרד מתרדמתו הדוגמטית בקורונה. "אחרי שהייתי סמרטוט ולא דיברתי עם אף אחד, אחרי חודש של מחשבות, פתחתי את הלפטופ. בקונספט של אמני חושים, יש משהו שנקרא 'אינטראקטיב טריק', אתה מראה למישהו את הטריק דרך מסך וזה עובד עליו בצד השני. אמרתי לעצמי, אני חייב למצוא שיטות לעשות את זה בקורונה".
הגיעה הברקה?
"סוג של. היה לי עוד לילה לבן, אבל במקום לחשוב ולחשוב, כתבתי בפייסבוק בחצות 'מי פנוי לבדיקה'. עלו מאה איש לזום איתי, הסברתי שאני בודק חומרים. ככה הרצנו שעתיים, אני כותב לעצמי מה עובד ומה לא, וככה עוד יום ועוד יום עד שאמרתי, חאלס, זהו. קניתי ארבע מצלמות וידיאו, סטנדים, מערכת תאורה, מיקרופונים, מחשב חזק ובניתי פה בבית אולפן הכי מכוער שראית בחיים שלך, עם כבלים שעוברים דרך התקרה, כך שאפילו אי־אפשר לדרוך בסלון".
גילית את הזום.
"בוא נגיד שזה היה תהליך של להמציא את עצמי מחדש בעולם הווירטואלי. הרעיון שלי היה להתקשר להפקה של הטוק־שואו של ג'יימס קורדן ולהציע שיארחו אותי בזום. זה קרה די מהר, במאי 2020. אחר כך התארחתי אצל גרהם נורטון בזום. התחלתי להבין שיש פה תחליף שהוא פוטנציאל כלכלי. הוא לא כל כך כיף, אין כפיים, אבל זה מה יש. בניתי פרומו מכל הזומים שעשיתי. בסוף הופעתי גם להנהלה של זום העולמית".
ברור, כי כל אחד יכול לפנות להנהלת זום ולמכור להם מופע.
"אני בקשר עם ההנהלה, והם ראו מה אני עושה בטכנולוגיה שלהם. אני חושב שהבאתי להם הברקות לגבי התוכנה, אחרי שחיברתי אותה לתוכנת עריכה ויצרתי משהו כמו תוכנית טלוויזיה של ממש. היה מדהים. הבנתי שככה אפשר להגיע מחדש לחברות המסחריות שכל העובדים שלהן בבית, להחליף את הכנסים אולי. משם התחילה טרפת של זום ביתי וזום באולפנים. לא באתי רק כאמן שמופיע, אלא נתתי להם קריאייטיב, הפכתי במאי־זום, נקרא לזה זומאי מומחה".
התחלת להרכיב לוח הופעות חלופי?
"כן, והכול וירטואלי. בסך הכול עד היום עשיתי משהו כמו 500 הופעות כאלה".
והתעריפים?
"חצי ומטה לעומת מה שהתרגלתי אליו, אבל זה לא משנה. לפחות אני שוב ממציא קטעים, עובד. רק כפיים אין, אז השתמשתי באפקטים. אפשר לומר שהצלחתי לרפד את הנזקים, להמציא הכנסה, הצוות שלי חזר לעבוד, כולם קיבלו כסף בסוף. עכשיו יש ז'אנר חדש שאני טוב בו, המופעים ההיברידיים. תחשוב שיש לך 300 איש באולם ועוד 3,000 בזום ואתה צריך לנהל מופע ולדאוג שכולם ייהנו. אתה בעצם עושה תוכנית טוק־שואו בלייב, עם הקטעים שלי, עם להבין את המצלמות והבימוי וליצור את החוויה. לפעמים אתה יכול להכניס מאה איש לאולם וכל השאר בבית".
יש בראש מחשבה מציקה של "יכולתי להרוויח הרבה יותר לו הייתה מציאות רגילה"?
"אתה כבר לא חושב על כסף בשלב הזה, אלא רק על זה שטוב שיש עבודה, טוב שאני בתוכניות טוק־שואו בארה"ב ובלונדון. תראה, הייתי מגיע לפעמים לחמש־שש הופעות ביום, אבל כמובן שלא נהניתי מזה כמו במופעים הפרונטליים וגם לא איהנה. עדיין לא הרגשתי סיפוק מלא של עשייה אמיתית, למרות שכולם בצד השני צוחקים ונדהמים ונהנים. אחרי שחזרנו לבמות, הארכתי את המופעים כי אני מעריך יותר את הכפיים. עכשיו אני שלמה ארצי של המנטליסטים. קחו כמה זמן שאתם רוצים עד שיימאס לי".
הופעה זכורה במיוחד בשנתיים האלה?
"אחת ההופעות הראשונות שלי הייתה לכיתה א' 4 בבית הספר של הבן שלי. עשיתי הרצאה שנקראת 'כוח המוח', הדפסתי 50 דפים עם אשליות אופטיות והכנתי מצגת מ'אבא של אורי סושרד'. עמדתי בכיתה, כולם עם מסכות, ואני שעה מרצה להם על כוח המוח עם דוגמאות והם עפים. כולם באו מכיתות אחרות לאחר מכן ושאלו 'מתי אתה בא אלינו'. זו הייתה הפעם הראשונה בקורונה שהחיוך חזר אליי".
הזדמנות להזכיר שהיה לך הרבה יותר זמן משפחה. לא נקודת אור חזקה?
"עבורי זה היה מטורף. ברור שיש בזה המון דברים טובים, שיחקתי המון כדורסל עם הבן שלי, לימדתי אותו לשחק שחמט, צבעתי המון יצירות אמנות עם הבת שלי. היינו המון יחד, לעומת 50־50 לפני. זה בום לא נורמלי בקטע הזה".
אני רואה את ה"אבל" מגיע.
"כן, זה היה נורא קשה פסיכולוגית. לילדים זה היה שדרוג, אבא כל הזמן מגיע - אבל זה אבא עצוב. תשמע, בגלל שאין לי מנהל אז חוץ מלהופיע על הבמה אני עושה המון דברים לפני זה. אני מתכנן הכול. כשזה לא קורה אתה מתחיל לחשוב על דברים אחרים ולחשוב הרבה זה מעייף מאוד, ולפעמים גם מבאס מאוד. זה יכול להקרין על הסביבה. אז נורא כיף להיות עם המשפחה אבל יש דברים שאני לא יודע לעשות. אני לא יודע איך להתנהג במצבים מסוימים בבית, נגיד להכין ארוחת ערב. זה דברים שלא עשיתי לפני".
והזוגיות?
"טל מאוד תמכה בי בתקופה הזאת. היא לא פסיכולוגית אבל כל הזמן הייתה שם בשבילי והבינה את המצב החמור שאני נמצא בו, את הלחץ הזה. היה צריך להכיל אותי הרבה. הייתי מעצבן".
אם כל זה לא הספיק, נראית מסתובב עם גבס באזור יוני 2020.
"החלקתי מהאופנוע ליד הבית, יצאתי אידיוט. שברתי את הזרת ויצא ששמו גבס עד הברך, אז זה כאילו להסתובב ברגל שבורה. שמע, הרגשתי שהגיעה קארמה רעה פתאום, קורונה, ביטולים, אני עם גבס ברגל, כולנו חולים בקורונה. הופה, פאק, מה קורה איתי? מי בודק אותי? למה כל כך הרבה בומים בבת אחת? נסדקתי חזק".
מה עם המפורסמים שבחיוג מהיר אצלך? תמכו?
"נשארתי בקשר עם ברברה סטרייסנד, ג'ייסון סטייתם, הבאטמן החדש רוברט פטינסון, גם קים קרדשיאן, שאיתה אני בקשר קבוע מאז שהכרנו ב'טונייט שואו' עם ג'יי לנו לפני כמה שנים. החלפנו אז טלפונים, בהמשך הופעתי ביום הולדת של קניה, ואצל קים באירוע פרטי נוסף. לא מזמן היא הזמינה אותי להופיע ביום ההולדת 28 של פיט דיווידסון, אמרה שהם רק 'חברים'".
אהה.
"טסתי ללוס־אנג'לס והעוזר של קים מדבר איתי ואומר לי, 'אסור לך להעלות תמונות, כי כולם רוצים לדעת מה קורה עם פיט'. היה מדהים. היו עשרה אנשים באירוע, בבית של אמא של קים, קריס, בפאלם ספרינגס, היו גם בן הזוג של קריס וקלואי. העברנו ערב קליל יחד, ולמחרת טסתי חזרה לארץ".
שאלת את קים אם פיט והיא באמת כבר בני זוג?
"לא נכנס לדברים כאלה, אבל לא היה קשה לראות שהם כן בני זוג, ואני לא ארחיב".
סושרד יכול לחזור עכשיו להיות הרבה יותר אופטימי. חברת השעונים 'הובלו' הכריזה עליו כשגריר והוא גם מקים עם שני שותפים (שי מישל ואופיר לאור) קרן בשם ‘סטארק’ שתשקיע בסטארטאפים ישראליים בתחומים של בינה מלאכותית וסייבר. לוח ההופעות לשנה הקרובה נראה שוב מבטיח (ב־21.1 יופיע גם בבית החייל בתל־אביב), גם אם לא ישחזר את תקופות השיא.
"עכשיו האתגר הוא ההתמודדות עם הרגולציות. אתה פתאום לא יכול להיכנס לארה"ב אם היית קודם במדינה מסוימת. זה עוד לא חזר ממש ואני גם לא נכנס לקצב שהייתי פעם, אני מאוד בורר את הפרויקטים כי הסטייט אוף מיינד שונה. זה כבר שלושה ילדים בבית והשהייה בארץ בקורונה גרמה לי להבין שאני רוצה להיות עוד עם המשפחה והילדים, יותר לכיוון 70 אחוז מהזמן איתם. הרעיון הוא לחלק את הזמן ביותר יעילות".
איך עושים את זה בפועל?
"לא ארדוף עכשיו אחרי סוני כמו פעם ואגיד, 'מה עם התוכנית שרצינו לעשות לפני שנתיים'. במקום לבזבז זמן ואנרגיות אני עושה מיזמים חדשים ואפשר לומר אפילו שקצת ירד לי מלנסות להתקשר נגיד לסוני ולשאול מה קורה עם הסדרה, אלא מה שבא ברוך הבא. זה לא היה פעם אצלי".
"אני מקבל הצעות מבחורות, יותר בחו"ל, ואז מסרב בנימוס. לפעמים בכל מיני לאס–וגאסים אני יכול לפגוש מישהי והיא ישר עם - 'אתה רוצה להצטרף אליי לחדר?' אני עונה שאני עייף, ואז מעדכן את טל. ככה זה נגמר"
משהו מעניין אכן הגיע?
"לא מזמן טסתי לערב־הסעודית בפעם הראשונה, להופיע בבית של איש העסקים חסן ג'מיל שיצא פעם עם ריהאנה, והנפיק עכשיו חברה במילארדים. יש לי דרכון רומני, אבל נורא פחדתי שיהיו בעיות, כי בכל זאת סעודיה, והתייעצתי עם אנשים. עידכנתי את מי שאני צריך בנוסח, 'אם אני לא חוזר, תדעו שאני בריאד'. היו באירוע מאה איש, פגשתי את הנסיכה רימה, שגרירה שלהם בארצות־הברית. הצטלמתי איתה והיא ביקשה לא להעלות לרשתות החברתיות, כנראה חששה. אבל כששאלו אותי מאיפה אתה ואמרתי ישראל, המענה היה בדרך כלל בחיבוקים ובנשיקות".
תגיד, בתוך כל זה אני מניח שיש מעריצות. איך לא נותנים לראש להסתחרר בכאלה אירועים נוצצים?
"טל ואני עדיין ילדים ובהתאם אין בכלל אישיו כזה אצלי. התחילה איתי פעם דוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט. רצתי ישר לספר לטל, אני מתקשר בפייס־טיים ואומר לה, 'את רואה, זו התחילה איתי'. אנחנו צוחקים על הז'אנר הזה. אני כן מקבל הצעות מבחורות, יותר בחו"ל, ואז מסרב בנימוס. לפעמים אפילו שולח להן כמענה תמונה של טל והילדים, הופך את זה לבדיחה. לפעמים בכל מיני לאס־וגאסים אני יכול לפגוש מישהי והיא ישר עם - 'אתה רוצה להצטרף אליי לחדר?' אני עונה שאני עייף, שיש לי טיסה בשש בבוקר, ואז מעדכן את טל. ככה זה נגמר".
היא מצטרפת לנסיעות מדי פעם?
"כשנסעתי פעם ליום הולדת של קניה ווסט, טל אמרה לי, 'הפעם אני באה איתך'. יוצא שאני יושב על הספה, קים וקניה בצד אחד, ופתאום אני שם לב שטל נרדמה קצת, הייתה בג'ט לג. הם לא שמו לב".
הוא נולד בשנת 1981 וגדל בחיפה. בגיל עשר התחיל להופיע לילדים כאמן מחשבות, מצויד בקלפים ובטריקים. ההצלחה לא גרמה לו להיכלל בין המקובלים. "הייתי מסתובב עם חבורת החנונים שמנגנים בגיטרה, שומעים רוק כבד ונמצאים בעולם משלהם. לא היית בחבר'ה הנחשבים, ירדו עליי, הציקו לי. היה לי אופנוע שבניתי עם אח שלי במקלט, צ'יקמוק אמיתי, 50 סמ"ק, שני הילוכים. לחבר'ה בתיכון, בריאלי, כבר היו מכוניות ואופנועים יקרים. יום אחד אני יוצא מהכיתה ורואה את האופנוע שלי תלוי על עץ באוויר. את הילקוט שמו במקום אחר. בריונות נו, חארות. מזל שלא היה אז אינסטגרם, היו עושים לי שיימינג בטוח".
סבלת מחרמות?
"קצת. היה איזה ילד שפעם אחת נתן לי בעיטה בגב, ככה סתם, בהפסקה. אני מתכנס בתוך עצמי ובוכה בשקט מההשפלה. חלק מהפתרון שלי היה בטריקים שעשיתי, חשבתי שזו הדרך שלי לפנות לכל אדם. במופע הסיום של התיכון עשיתי קטע על הבמה עם נייר שהופך לוורד אמיתי עם אש, רומנטי. ומה קרה בסוף? עשו עליי על הבמה דאחקות של חיקויים, כמו שעושים ב'ארץ נהדרת' כשרוצים לרדת על מישהו".
הוא התגייס לנ"מ, סיים כמדריך. "השמירות נותנות לך לפעמים זמן פנוי לרעיונות, אז חשבתי הרבה, המצאתי. אחרי הצבא היה השלב שבו ההורים אמרו, 'אוקיי, מספיק עם השטויות, לך ללמוד'. הייתי מעין כבשה שחורה במשפחה. אחי טלמור היה מצטיין נשיא בטכניון. אחי אבירם היה מצטיין בכלכלה ובמינהל עסקים באוניברסיטה. אני זה שמרד".
במקום לשכלל תארים הוא למד איך לפתח את הרעיונות שלו כך שיתאימו לבמות. "התחלתי להופיע לכל מי שרוצה לראות, גם בישראל, גם בקהילות יהודיות בחו"ל. הרבה פעמים חינם, כדי לשפשף את ההופעה בכל תנאי אפשרי, לבנות היכרויות עם עוד אנשים, לעשות נטוורקינג. אני לא בורח אחרי הופעה כדי שלא יציקו לי. להפך. הייתי נשאר לדינר עם המנכ"ל כי בדינר הזה הייתי סוגר שש הופעות קדימה. מאוד ביזנס מיינד".
בתחילת שנות האלפיים הוא זכה גם להתעניינות מהתקשורת. "התחילו כתבות בעיתונים, הייתי פעמיים אצל דודו טופז בתוכנית, התחילו להכיר אותי. כתבו עליי 'היורש של אורי גלר' עוד לפני שעלתה התוכנית ההיא. דודו טופז היה אז שכן שלי בתל־אביב. התייעצתי איתו, אמרתי, 'פנו אליי לתוכנית של תחרות בין אמני חושים'. דודו אמר לי: 'אל תלך. תבוא אליי לתוכנית בערוץ 10. שם אתה בתחרות, ואצלי תקבל פינה משלך'. זה היה נורא מפתה. בסוף החלטתי: אני הולך לשם ומנצח. 'היורש' הייתה סנסציה מבחינת הטלוויזיה ואבן דרך משמעותית, אבל הקריירה לא התחילה שם".
איך הפכת לחביב המפורסמים בעולם? הרי יש המון מנטליסטים, אמני חושים, מכופפי כפיות.
"כשאני התחלתי לא היו מלא מנטליסטים ולפני הכול אתה צריך להיות טוב, אולי הכי טוב. במסגרת ההופעות שלי בחינם בארה"ב יצא שתמיד בקהל יושב איזה מפורסם. אני מתחיל להתמנגל, אני אגרסיבי ואם אני רואה ששוורצנגר הוא אורח הכבוד, אז אני מעלה אותו לבמה. וכשאני נמצא באירוע עם הנשיא קלינטון ואומרים לי מהשירות החשאי 'אל תעלה אותו על הבמה', אני מעלה אותו לבמה. הוא צוחק ונגנב ואני רואה מהצדדים את המאבטחים בשוק. פתאום אני בא עם חוצפה ישראלית והופך את עולמם".
ממש התמקצעת בזה עם הזמן.
"במהלך השנים הבנתי שכשאני פוגש מישהו מפורסם, אז אני הופך מפורסם בעיניו והוא רוצה את הסלפי איתי, לא הפוך. הכי חשוב זה לשמור על הנטוורקינג. חלק מזה למשל זה לשלוח ברכות לחג ההודיה לרשימה של עשרות. חוץ מזה, יש פה עוד נקודה חשובה. אתה לא זוכר מה לבשת ביום שלישי לפני שלושה שבועות - אבל בטוח זוכר איפה היית באסון התאומים. אז כשאני בא לוורן באפט, אני יודע שאני חייב להראות משהו לא שגרתי כך שתמיד יזכור אותי".
איך?
"עשיתי איתו משחק שבו הוא לוקח מטבע, שם ביד ואני צריך לנחש באיזו יד המטבע – אבל אז גם ניחשתי את הקוד הסודי של האשראי שלו. הוא הזמין אותי אחר כך לעוד שני אירועים של חברות שלו. ואז ביל גייטס עושה אירוע, והמזכירה של באפט מציעה לו, 'קח את סושרד'. ככה זה מתגלגל".
לפעמים, כמו בהופעה המפורסמת בינואר 2018 עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, סושרד גם מועד. או במקרה הזה, מופל. "בתקרית עם ביבי, הוא לא רצה שזה יצליח. הוא בא בכוונה שהוא יצליח להראות שאי־אפשר עליו, זה הניתוח שלי. נורא פשוט".
זה לא הצטייר ככזה פשוט.
"כשעשיתי את ההופעה בלשכת העיתונות הממשלתית, ביקשו ממני לעשות קטע עם ראש הממשלה. רציתי לערבב לו קובייה הונגרית ושהוא יפתור בעיניים עצומות מאחורי הגב, אחרי שאני אדאג לזה. חשבתי שזה יהיה מסר מדהים של ראש ממשלה עם מדינה מאוד מורכבת, שבכל זאת מגיע לפתרון. הם אהבו את הרעיון בלשכה שלו וככה זה נשאר. ביום האירוע, כשאני בדרך לירושלים, הם ביקשו ממני לשנות את התרגיל, כך שראש הממשלה יצייר ציור ואני אנחש מה הוא צייר. זה תרגיל שאני עושה, אבל יש לו חוקים".
והם?
"אתה צריך להקשיב למה שאני אומר, הרי אני לא שומע מחשבות, יש פה תהליך פסיכולוגי עם שלבים. אני מעלה מישהו לבמה ומתחיל מעין ניסוי, קטע. הרעיון היה שראש הממשלה ינאם, אבקש ששנינו נצייר ציור ונראה כמה אנחנו קרובים. ואז הוא בא ואמר משהו כמו - 'ציירתי ציור והבאתי מהבית. מה ציירתי?' אני לא עושה כאלה אתגרים, אני לא נמצא במבחן של אף אחד - ופתאום זה מבחן. ואז אמרתי לו, 'אלה לא החוקים של המשחק'. בכל זאת ניסיתי לצייר משהו ואז הוא הראה ציור של 'עם ישראל חי', ואני משהו אחר. לא הצלחתי וככה זה נגמר".
היית מת שככה זה ייגמר. זו נהייתה שיחת היום.
צוחק. "מתברר שזו נהייתה שיחת השנה. התבאסתי כאמן על במה, זה לא היה פייר, אבל לא לקחתי את זה קשה בכלל. עליתי אחרי ההופעה ההיא מיד על טיסה לניו־יורק ולא ידעתי שיש בלגן. כשאני נוחת, יש 700 הודעות מכל התוכניות והעיתונים, ואני לא מתראיין לכלום. ציטטו מקורבים שלי כביכול שנפגעתי - אבל בכלל לא נפגעתי".
איך זה שלא?
"לא ראיתי במה שהיה כזה דרמה ובכלל היה לי על הראש מופע בניו־יורק כשג'רי סיינפלד בקהל עם המשפחה שלו, לא בדיוק רע. עם הנחיתה אני מקבל טלפון מלשכת ראש הממשלה, ביקשו להתנצל. נתניהו עצמו אמר לי בטלפון שהוא לא התכוון ושהוא מאוד מעריך את מה שאני עושה. אמרתי לו, 'הכול בסדר, בכלל לא נפגעתי, סידרת לי ארבע כתבות שער, תודה'. הוא צחק. הזמנתי אותו להופעה שלי. לא הגיע עדיין".
חזית את המהפך הפוליטי ואת הרכבת ממשלת בנט?
"אף אחד לא חזה. אגב תחזיות, הייתה לי שיחה עם מלי לוי באמצע הקורונה והיא שואלת, 'סושרד, מתי יוצאים מהסגר הראשון?' אמרתי לה שב־14 ביוני וביבי הכריז - אחריי - על אותו תאריך. שאלו אותי איך ידעתי, אז אמרתי שבכלל לא חזיתי ואולי זה נתניהו שראה את השיחה עם מלי בסטורי שהעליתי. אז יצא לי פוקס, או שלא. בכל מקרה, את סיום המגפה לא חזיתי".
בתחילת החודש הוא חגג 40. "זה גיל שתמיד פחדתי ממנו, כי אני לא רוצה להיות בוגר. אני שטותניק. אני מפחד מההתבגרות הזאת ומהציפיות שאולי יש ממני כבן 40. מצד שני, אני גם מאוד נהנה מזה. פעם, כשהיו שואלים בן כמה אני, היו אומרים לי, 'אתה לא נראה בן 32'. עכשיו אומרים לי, 'אתה לא נראה בן 40'. אז אני מוחמא אבל אומר לעצמי, 'איך בכלל צריך להיראות בן 40?' זה עשור שמלחיץ אותי".
תובנות מסוימות שהגיעו עכשיו?
"נכשלתי בהרבה יותר דברים ממה שהצלחתי, זה סוג הדברים שאני מהרהר בהם לקראת הגיל. גם בחו"ל, נגיד פיילוט לערוץ E! שכשל, וגם פה בארץ. אני בא לקשת, לרשת ולכאן עם רעיונות וזה לא קורה. אתם שומעים על ההצלחות, לא שומעים על הכישלונות ועל סושרד הפסיד פה ושם. אבל בסוף אתה מתמודד, משתמש בכלים שיש לך כדי להבין איך אתה יכול להמציא את עצמך מחדש כל פעם. עד גיל 40 לא חשבתי על זה".
כי?
"הייתי כולי מאוד במצוינות. היום אני חושב שנכון גם לחשוף חולשות וצדדים פחות זוהרים בחיי, להעביר מסר שיש הרבה כישלונות בדרך, אבל הם יכולים לחזק, לא להפיל".
גיל 40 מביא גם מחשבות על ניתוחים קוסמטיים?
"לא, אני מפחד. הדבר הכי חמור שעשיתי הוא ציפויים לשיניים ואני לא מפסיק לחייך. אבל עכשיו מצאתי אצלי קמטים חדשים וכשאני מתחיל לחייך, אז כבר חושב עליהם".
