סרט האימה "טהורה" (Immaculate) מתקיים במצב של כפילות סכיזופרנית - או, ליתר דיוק, סכיזופרניה משולשת. יש בו הצגה אפלה של עולם דתי-נוצרי - מנזר איטלקי עתיק שבו נעשים מעשים שלא ייעשו, מתוך שכנוע דתי עמוק. עלילתו עוסקת בשאלת השליטה של אישה על גופה, מול הניסיון לכפות עליה להיות לא יותר ממכשיר לגרסה מעוותת במיוחד של עבודת האל. הסרט מתקיים על הרצף של סרטי פראנויה דתית דוגמת "תינוקה של רוזמרי" (רומן פולנסקי, 1968) ו"אות משמיים" (ריצ'רד דונר, 1976). למרות שעלילתו מתרחשת הרחק מגבולות ארצות הברית, ההפקה האמריקאית רלוונטית להווה שבו כוחות דתיים-שמרניים קובעים את הטון בבית המשפט העליון האמריקני ומחזירים את זכות האישה על גופה עשורים שלמים לאחור.
"טהורה"- טריילר
(באדיבות פורום פילם)
זאת גם אימה גותית-דתית הקושרת את דמות הנזירה, בעיקר הנזירה המבוגרת, לכוחות אפלים ומפלצתיים. בדומה לסרט האימה הלאבקרפטיאני "מים אפלים" (1994) של הבמאי האיטלקי מריאנו באינו, או סרטי אימה אמריקאים כמו "הנזירה" ו"הנזירה 2" (2018, 2023). גם ב"טהורה" יש נוכחות של נזירות מבוגרות, ספק שפויות, עם פוטנציאל אלים שמובהר כבר בדקות הראשונות של הסרט. לרוע הדתי יש שכבה נוספת הכוללת גם דמויות של אנשי דת גבריים, שלא רק פועלים בשותפות עם הרוע הנשי, אלא שולטים במסגרת המאפשרת לו להתקיים.
ב"טהורה" יש גם אלמנטים מובהקים של תת-קבוצה במשפחת סרטי ה"אקספלוייטיישן" הקרויה "נאנספלוייטיישן" (nunsploitation). לסרטי ה"אקספלוייטיישן" היה תור זהב בשנות ה-70 שכלל מגוון תתי-קבוצות, מה"בלקספלוייטיישן" המסחרי (קולנוע ז'אנרי אפרו-אמריקני עם מידה מוקצנת של אלימות ומין) ועד ה"נאציספלוייטיישן" המחליא (פנטזיות של עינוי והתעללות מינית סאדו-מאזוכיסטית במחנות ריכוז). ב"נאנספלוייטיישן", כפי שניתן לנחש, המיניות של הנזירות הפכה לאטרקציה המרכזית.
במקרים נדירים המיניות של הנזירה הוצגה כאמצעי תכליתי לביקורת על הצביעות והשחיתות של הכנסייה. כך עשה קן ראסל בסרטו הפרובוקטיבי "השדים" (1971) או פול ורהובן ב"בנדטה" (2021). ברוב המקרים "המסר" היה רק תירוץ לפטישיזם מיני שמציע התענגות על מראה הגוף האסור של נזירה סקסית. רגשות האשם מעצימים את ההנאה במפגש בין הטהור והטמא, עינויי גוף ואקסטזה. הפָּרָפֶרְנַלְיָה הקתולית, המשמשת להענשת הגוף החוטא, מככבת בפנטזיות סאדו-מאזוכיסטיות עם נופך דתי.
אפשרות הפורקן האמנותי פיתתה במאים מארצות קתוליות כמו חסוס פרנקו הספרדי ("מכתבי אהבה של נזירה פורטוגזית" מ-1977), וולריאן בורובצ'יק הפולני ("מאחורי כתלי המנזר", 1978), וכמובן במאים איטלקים רבים כמו, למשל, ג'ו ד'אמאטו ("הנזירה והשטן", 1979). אפילו היפנים, שפחות חזקים בקתוליות, אבל מאוד חזקים בפורנו רך עם אלמנטים סאדו-מאזוכיסטיים, הפכו למעצמת "נאנספלוייטיישן" ("בית הספר של החיה הקדושה" של נוריפומי סוזוקי מ-1974).
ב"טהורה" מככבת סידני סוויני. עכשיו אני צריך להיזהר, כי כל משפט שאומר עלול להחשיד אותי בחיפצון שוביניסטי. אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן - סידני פאקינג סוויני. זו שההתייחסות למראה החיצוני שלה הפכה בחודשים האחרונים לאובססיה בתרבות הפופולרית. לא נחשוד בסוויני שהיא לא יודעת שגופה נמצא בעין הסערה והיא סיפקה אינספור הזדמנויות להציג אותו במלוא תפארתו. אז גם אם היא מגלמת נזירה אמריקנית צעירה בשם סיסיליה, וגם אם הדמות שלה כולה טוהר כוונות, נדמה שהמעטפת החיצונית הונדסה כדי להחטיא את מחשבותיהם של הצופים.
סוויני לא רק משחקת בתפקיד הראשי אלא גם משמשת כיוזמת והמפיקה של הסרט דרך חברת ההפקות הפרטית שלה "פיפטי-פיפטי". כלומר, היא בעמדת השפעה מוחלטת - הבמאי מייקל מוהאן והתסריטאי אנדרו לובל כפופים להחלטותיה. לכן, אם יש כמה וכמה סצנות שבהן נזירות צעירות בכותנות לבנות משכשכות באמבט גדול, והבגד הלבן הופך לשקוף למחצה ונצמד לגופן העירום, אז ניתן להניח שלא הייתה לה בעיה עם זה. מצד שני, הסרט גם מנסה להציג תמונה של רוע דתי-נצלני, וללכת עם דימוי הרוע הזה למקום מאוד קיצוני במערכה השלישית. אז המסר הפמיניסטי רלוונטי מבחינה פוליטית, וסוויני מפגינה את היותה שחקנית עם כישרון ונכונות לקחת סיכונים, אבל זה לא בא על חשבון ההבנה שצריך גם לפנק את הצופים.
כסרט אימה "טהורה" אינו אחיד. סיטואציית האימה שלו הולכת ומתבהרת במערכה הראשונה, ומדשדשת במערכה השנייה. יש יותר מדי הבהלות זולות שבנויות על השטאנץ של הצצה או כניסה למרחב מסוכן – שקט – והמתקפה המבהילה. בנוסף הסרט כולל גם כמה סצנות של אלימות גרפית ופגיעה בגוף נשי, שבהחלט משיקות בחריפותן לסרטי אימה כמו "הוסטל". מיותר לומר שלמי שרגיש.ה לדימויים מסוג זה, במיוחד בתקופה שבה אנו נמצאים, מומלץ לוותר על החוויה.
במערכה השלישית הסרט זוכה לתנופה מופרכת למדי, אך גם מבדרת ביחס לחלקיו הקודמים של הסרט. כל זה מוביל לסצנת "פריק אאוט" בדרגה שאינה רווחת בקולנוע המסחרי, ואינה בחירה מובנת מאליה משחקנית שהקריירה שלה נמצאת בתנופה משמעותית למעלה (למרות שלסוויני היו גם כמה סצנות קיצוניות ב"אופוריה"). בלי להתייחס למה שקורה אפשר לומר שדרגת הטרפת מזכירה את הסוף של Epidemic, סרטו של לארס פון טרייר מ-1987. לצופים בעלי סיבולת, החלק הזה מבדר למדי.
סוויני, כאמור, נמצאת בדרך למעלה. בשנה האחרונה ראינו אותה בהופעה מאתגרת ונטולת זוהר ב"ריאליטי", ככוכבת הקומדיה הרומנטית המצליחה "רק לא אתה", כדמות משנה בסרט הכושל "מאדאם ווב", שממנו היא כבר לא תצמח להיות גיבורת-על. ועכשיו סרט אימה שיש בו אלמנט של העזה דרמטית, המעורבבת עם רגעים שבהם מודגשת מיניותה. היא יורה ליותר מדי כיוונים, ונדמה שהיא נזקקת במהירות לפרויקט משמעותי עם במאי איכותי, כדי שתוכל לישר קו עם הקריירה של זנדאיה - הקולגה שלה מ"אופוריה". בינתיים העונה השלישית של "אופוריה", שעמדה להתחיל בימים אלו את צילומיה, נדחתה למועד לא ידוע. השמועות מלחשות שהפיצוץ ברגע האחרון נגרם מחוסר הנכונות של ההפקה להשוות את המשכורת של סוויני לזו של זנדאיה. כרגע סוויני עדיין לא שם, אבל אם היא תכלכל בתבונה את צעדיה הבאים אין סיבה שהיא לא תזכה למעמד דומה.
