הפרק הראשון בעונה הרביעית של "צומת מילר", ששודר אתמול (א') בקשת ונקרא "אבא גנוב", הוקדש ליהודה בארקן ז"ל, וכלל רפרור לסרט. למילר ולבארקן יש לא מעט מהמשותף בכל הנוגע לפיצוח הנוסחה של קומדיה פופולרית. מילר כבר סיפר בעבר שהסרטים של בארקן, שאותם ראה בקולנוע בתור ילד, הם עבורו סמל לימים טהורים, רגעים קסומים ונאיביים שמשכיחים את המציאות שבחוץ, וש"אבא גנוב" היה אף הסרט הראשון שהביא אותו לידי דמעות. ואכן, "צומת מילר" מיישמת את כל מה שלמד הקומיקאי מבארקן - קומדיה ללא קצוות חדים וללא פינות, ידועה מראש ולא מרגיזה מדי - וגם אם כן היא מתנצלת על כך מיד. אם היא מתבקשת להחזיר כספים לרשות המיסים, היא בוודאי עושה את זה באהבה.
אומנם זאת רק העונה הרביעית של "צומת מילר", אבל אפשר להגיד שאנחנו והיא כבר מזמן בסוג של Friend Zone. ברור לנו שלא הולך להיות פה רומן לוהט אלא יותר המקבילה של השתרכות על הספה בסוף יום עבודה, וצפייה נטולת ריגושים במשהו מוכר וצפוי. "צומת מילר", שלפני שנים רבות ניסתה בעונה הראשונה שלה להיות לרגע קומדיה מזן חדש על חייו של מפורסם ישראלי, חזרה די מהר לשכונה המוכרת שלה - זאת שהיא יכולה לנווט בה גם מתוך שינה. גם בעונתה הרביעית היא לא יוצאת מהקווים ומספקת את המופע הרגיל של סטריאוטיפים על נשים וגברים, עם קצת דמויות מוקצנות בעלילות משנה. רמת הפתעה: "סברי מרנן" פינת "החיים זה לא הכל".
בפרק ארוך למדי הפגינה "צומת מילר" את כוח העל שלה: לספק תמיד את אותה הסחורה, לא משנה מה מצב השוק. פאנצ'ים טובים יותר או פחות - אלה כבר ניואנסים. בפרק הזה קיבלנו את מילר שמנסה להפוך מגבר ישן לחדש כדי ליהנות מפריבילגיות של גבר עתיק, או במילים אחרות: הגבר הרדוף שאשתו רודה בו עם משימות בית וילדים, כשכל מה שהוא רוצה זה לנוח קצת מול הטלוויזיה – היי, ממש כמונו! ואת אנאלי (גיה באר גורביץ'), העולה הנצחית מצרפת שמנסה להיכנס להריון כדי להרוויח עוד קצת תשומת לב אבל בעלה שוב גונב ממנה את ההצגה. קו העלילה היותר מוצלח של הפרק שייך הפעם לעופר, הסוכן של מילר (גל זייד) שמוכן להחזיר את הבת שלו, רותם (עדי חבשוש) לאמא שלה, שלא ראתה אותה 30 שנה (ענת מגן-שבו) בתמורה לסכום כסף נאה, ובסופו של דבר מבין שיש דברים יותר חשובים מכסף.
"צומת מילר" היא אומנם לא סדרה גרועה, ובפרק הראשון ניכר בה במיוחד הרצון ללטש את הפאנצ'ים ולצופף אותם, אבל את ה-DNA שלה כבר לא ניתן לשנות. הוא מורכב מהנטייה הכפייתית של מילר להסביר את הבדיחות שלו או לסחוט אותן עד שהן מתחננות להפסקת אש, מההקפדה שלו לשמור על מרחק מכל נושא שעלול להפוך למוקש תדמיתי (הוא כבר שילם פעם על פרק שבו רמז ששוטרי ישראל חסרי אונות), ומהחשש העמוק שהוא יוצג באופן שנוי במחלוקת. בהיעדר גורמים מאזנים שייקחו את הקומדיה של מילר למחוזות קצת יותר מעוררים, הוא נשאר קומיקאי שהשמועה טוענת שהוא מאלתר גאון, אבל בפועל הצורך שלו בשליטה משאיר את "צומת מילר" על הצד הבטוח והמנומנם. אין צורך להתעורר, לא צפויה שום פניה בצומת הבאה, אנחנו נוסעים רק ישר ישר ישר.
