ב-1974 יחסי הכוחות בין ג'ון לנון לאלטון ג'ון היו במצב הפוך למול הסטטוס שהיה לכל אחד מהם חמש שנים קודם לכן. בסוף הסיקסטיז, לנון היה אחד משני מנהיגי הלהקה החשובה והמצליחה בעולם, וג'ון היה עוד מוזיקאי צעיר שהעריץ את הביטלס (שבהמשך יבצע כמה קאברים לשיריהם), וחיפש הזדמנות להפגנת כישרונו. חמש שנים אחרי, בזמן שלנון הלך לאיבוד ב"סוף השבוע האבוד שלו" (שנמשך אגב 16 חודשים), והתקשה להעמיד אלבום ראוי, ג'ון היה כוכב הפופ הכי חם משני צידי האוקיינוס האטלנטי.
"אף פעם לא מאוחר מדי" - טריילר
(באדיבות דיסני+)
המפגש בין שני הג'ונים הממושקפים הוא אחד מהרגעים היותר כנים ויפים ב"אף פעם לא מאוחר מדי", סרט התעודה החדש על אלטון ג'ון, שביים בעלו דייויד פורניש, ביחד עם אר. ג'יי קטלר, ועלה בסוף השבוע האחרון בדיסני+. העיוורון החלקי שממנו סובל כעת ג'ון בעקבות דלקת העיניים החמורה שבה לקה, אינו מוזכר בסרט הרגיש הזה שצולם לפני כשנתיים במסגרת מסע ההופעות האחרון של הזמר בארצות-הברית, רגע לפני שהתייצב לסגור מעגל באצטדיון דודג'ר בלוס-אנג'לס, שבו הופיע בשיאו, ב-1975.
בעוד ג'ון של שלהי 2024 מצוי במצב בריאותי מורכב, בקיץ 1974 הוא היה במקום אחר לגמרי, גם הוא מורכב, אך מסיבות אחרות. הוא בדיוק נכנס אז לאולפן כדי להקליט עם לנון את השיר Whatever Gets You thru the Night. לנון לא האמין ששיתוף הפעולה ביניהם יהפוך לסינגל היחיד שהוא ישלח בחייו היישר לצמרת מצעד הפזמונים האמריקאי. ג'ון, ששר כאן קולות רקע וניגן על הפסנתר, חשב אחרת והתערב עם לנון שאם השיר יהפוך ללהיט, לנון יתארח באחת מהופעותיו הקרובות. לנון הפסימי זרם ועמד בהתחייבות. ב-28 בנובמבר הוא הצטרף למספר שירים אל ג'ון בהופעה שערך במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק. זו הייתה ההופעה האחרונה של לנון, לפני שיצא לחופשה ביתית ארוכה שהוקדשה לטיפול בבנו הקטן שון. ג'ון המארח, שבקרוב יהפוך לסנדק של לנון ג'וניור, היה גם מי שסייע בהפשרת הקרח העבה שנוצר בין לנון ליוקו אונו אז.
גם ג'ון היה זקוק לחופשה אז, ובדחיפות. אך במקום לקחת אותה, הוא המשיך לעבוד באותו קצב בלתי-נתפס - והופיע והקליט בלי הפסקה. בין 1975-1970, שנותיו הגדולות שבהן מתמקד הסרט החדש, הוא הוציא 11 אלבומים (!), שרובם לא רק זכו לשבחי המבקרים, אלא גם הכילו את מרבית השירים שנותרו עד היום לבית כל אוסף ופלייליסט שלו, ובוצעו בסיבובי ההופעות שהוא ערך עד שירד מהבמה.
היה ברור שמטאור שנסק כך חייב גם ליפול. העומס שהוטל על כתפי ג'ון, בשילוב החלטות אמנותית ועסקיות שגויות, ובתוספת ההתמכרות לסמים ולאלכוהול הכריעו אותו. הבדידות והכמיהה לאהבה - ולהיות גיי בארון באמצע הסוונטיז, לא היה עניין קל - רק הרעו את מצבו. ב-23 באוקטובר 1975, בזמן שאירח חברים ובני משפחה באחוזתו שבבוורלי הילס הוא ביצע מולם שילוב בין ניסיון התאבדות לקריאה לעזרה.
הוא בלע כדורים (בעזרת אלכוהול), יצא מחדרו אל החצר והודיע לנוכחים שהוא "הולך להיות מת בתוך שעה. כי הוא לקח כדורי שינה". אמר וקפץ לבריכה. הוא נאבק לצוף על פני המים, עד שנמשה מהם. כשהאמבולנס הגיע הוא נלקח לבית החולים ועבר שטיפת קיבה. לרגע היה נדמה שמצבו השתפר, והרופאים אפילו אישרו לו לשוב ולהופיע לאחר כמה ימי מנוחה. ב"אף פעם לא מאוחר מדי", ג'ון מספר בכנות שהוא מעולם לא לקח את חייו האישיים לבמה, וההופעות הראוותניות עם התלבושות האולטרה-מוקצנות למול קהל עצום ואוהד, היו תמונת מראה לבדידות שהקיפה אותו - בילדות ולאחר מכן. בניגוד ל"רוקטמן" שבו הסצנה הזו הייתה אחד מרגעי השיא בו, ב"אף פעם לא מאוחר מדי" היא מוצגת באנימציה שמעט מרככת את הדרמה, אולי כדי שגם ילדים - ולא רק אלו של ג'ון - יוכלו לצפות בסרט.
ג'ון, ששרד את ניסיון ההתאבדות ההוא, המשיך לשקוע. יעברו כמה שנים טובות עד שהוא יתאושש מהנפילה ההיא וישוב להוכיח - לעצמו ולעולם - שהוא עדיין עומד. על השנים הקשות שלו כמוזיקאי, שבהן הפסיק לשתף פעולה עם כותב המילים ברני טופין, הסרט מדלג. במקום זה, לצד קטעי ארכיון מימי השיא, הוא מציג וביד רחבה - לפרקים רחבה מדי - קטעים מהחזרות של ג'ון לקראת ההופעות בסיבוב הפרידה שלו באמריקה, בתוספת לא מעט דקות שבהן הוא מבלה עם ילדיו.
כשאחד מיוצרי הסרט הוא הבעל שלו והאב שלהם, ברור מדוע הושם דגש כה רב על התדמית המשפחתית. הפן הזה, גם אם הוא מעט מהונדס ונוטף קיטש, חשוב גם לג'ון. בטח לאור מה שהוא מספר בסרט על ילדותו. הבית שבו נולד וגדל רג'ינלד דווייט, לימים אלטון ג'ון, היה רחוק מלהיות מקום שמח, אך הוא בהחלט היה מקום מוזיקלי. כבר בגיל שלוש רג'ינלד התיישב ליד הפסנתר, ניגן משמיעה את השיר שהתנגן אז ברדיו, ומאז לא קם מהפסנתר. מי שהחל את דרכו כמין מוצרט של פרברי לונדון של ראשית הפיפטיז, ימלא את תפקיד נער השעשועים המוזיקלי בכל הזדמנות (כולל לחברים של הוריו), עד שיפגוש במקרה בסוף הסיקסטיז בטופין.
2 צפייה בגלריה
הדוקו בחר להציב את האדם לפני המוזיקאי. מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי"
(צילום: באדיבות דיסני+)
הפגישה הראשונה בין השניים, שיהפכו תוך כמה שנים לאחד מצמדי הכותבים החשובים בתולדות הפופ - וזוכה למקום נאה גם בסרט (גם היא בקטע אנימציה) - קרתה כמעט במקרה. ג'ון, שדחה הצעה להצטרף לקינג קרימזון כפסנתרן, רצה להקליט אלבום עם שירים שלו ושל טופין. הראשון שלהם, Empty Sky, שיצא בקיץ 1969 לא זכה לתשואות. למרות הכישלון, המפיק והאמרגן דיק ג'יימס המשיך לתמוך בהם, ואף העמיד סכום נדיב לטובת הקלטת אלבומם הבא שיצא באפריל 1970 ונקרא בפשטות Elton John. לימים הוא יוכתר כאלבום מופת ולרגע שבו ג'ון יחל לנסוק, בעיקר לאחר סדרת ההופעות שלו במועדון הטרובדור בלוס-אנג'לס.
הרומן של ג'ון עם לוס אנג'לס הוא הציר שלאורכו שזורים קטעי הארכיון והשיחות המוקלטות המרכיבים את "אף פעם לא מאוחר מדי". זו העיר שבה פרץ, שבה התגורר בשיאו, ובה גם בחר לרדת מהבמה. בג'ון האדם - על שלל מורכבויותיו - "אף פעם לא מאוחר מדי" מטפל באמפתיה. אך מי שהייתה ראויה למבט מעמיק יותר זו המוזיקה הנהדרת שהוא כתב במחצית הראשונה, שלא שומעים מספיק ממנה או עליה. במקום להתעכב על המפגש שלו עם דואה ליפה, היה מוטב לספק עוד סיפורים קטנים על כמה מאלבומי המופת שג'ון הקליט בתור הזהב שלו.
יש לא מעט כאלו, ובהם Tumbleweed Connection, Madman Across the Water, Honky Château, Goodbye Yellow Brick Road ו- Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy. חלקם מוזכרים בקצרה, אחרים זוכים להתעלמות, וזו כבר החמצה מול שער ריק. וגם אם הרצון לקרוץ לקהל צעיר יותר דרך הצגת הדואט של ג'ון עם ליפה מובן, חבל שליבת עשייתו המבריקה לא זכתה למספיק דקות בסרט שבסופו של דבר בחר להציב את האדם לפני המוזיקאי. אף פעם לא מאוחר לעשות עוד סרט שיציג לראווה את הגאונות של ג'ון כאדם שיושב ליד הפסנתרן וכותב שירים מבריקים.
